דן אודיז, האיש שלנו בתחרות ההיפ-הופ בלאס וגאס
הילד שנולד להורים חירשים-אילמים, שלא יכלו לחוש מוזיקה, התאהב בריקוד כשהיה בתיכון, התאמץ ללמוד אצל הטובים ביותר והיום הוא חולק את הידע שלו עם נוער בסיכון. "אין גיל לריקוד ואין מגבלה, יש רק סיפוק אדיר", אומר דן אודיז, כוריאוגרף ורקדן להקת "פראנויז", נציגת ישראל באליפות העולם בהיפ הופ
דן אודיז, בן 25, בוגר מגמת הפסיכולוגיה בתיכון "אשל הנשיא" (חשוב לו שנדע: ציון סופי - 92), הוא רקדן וכוריאוגרף. הוא לא ידרוש מתלמידיו משהו שאינו יודע לעשות ולא ירים את קולו או יאיים, למרות שלא כל תלמידיו הם בנות מעודנות. חלק מהצעירים שהוא מדריך מגיעים אליו עם התווית "נוער בסיכון" - שלרוב משמעה שקשה להם לקבל סמכות ויש להם דעה מוצקה מאוד על גברים רוקדים. בסופו של תהליך, לאחר חזרות ואימונים מפרכים, דווקא הנערים הקשוחים, שלחלקם יש תיקי אלימות במשטרה, מגלים שהם יכולים לתעל אל הריקוד את האנרגיות שלהם.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
>> אישה שופעת היא יפה: לקראת תחרות השמנה והיפה
>> צפו: ורד פישר נבחרת ליפה והשמנה של ישראל
הכוריאוגרף והמורה לריקוד הצעיר התאהב בתנועה בגיל 14, כשגילה שזו דרך לבטא את עצמו. בגיל 16 הוא התחיל לרקוד לטיני ובצבא ניסה לשלב בין הריקוד לשירות בבסיס שדה תימן, "זה היה קשה, אבל הצבא היה קודם".
ההורים, סמי ואסתר אודיז, לא הבינו בהתחלה במה בנם עוסק, מתוך קושי להיות שותפים לתחושותיו, אבל בהמשך תמכו בו מכל הלב. "הוריי חירשים-אילמים ולמעשה, את כישורי הדיבור שלי לא למדתי בבית, אלא בכל מיני מסגרות אחרות, כמו גן הילדים. גם הילדות שלי לא הייתה קלה, חברתית: ילדים קטנים לא יודעים איך להתנהג או להגיב מול ההורים שלי. ילד קטן הוא נבוך וביישן. לקח זמן עד שהחברים שלי הסתגלו להוריי".
הוריו יכולים אולי לחוש את הרטט
דן לקח את העניינים ברצינות ואחרי שחרורו משירות סדיר הציב מטרות לעצמו והתחיל לעבוד קשה. "אתה צריך הרבה משמעת עצמית, אתה צריך לדרוש מעצמך הרבה ואתה גם חייב לשמור על עצמך. ככה זה".
יש משהו אנרגטי, כיפי ומשחרר בריקוד, וכדי להתקדם ולהשתפר חייבים להשקיע ולהתמיד. על עישון, ג'אנק פוד ושאר הרגלים מגונים אין מה לדבר, חייבים לוותר. אם מקפידים, מרוויחים מכל הכיוונים: נפש בריאה ויוצרת משתכנת בגוף בריא.
"אחרי הצבא נסעתי ללמוד ב'ברודווי דאנס סנטר' בניו יורק, בית הספר למחול עירוני הכי חשוב שיש. יש שם קיבוץ גלויות של סטודנטים, שבאים מכל העולם. מיפן, מדרום אמריקה, הרבה ישראלים. אתה לומד בשיעורים פתוחים ובכיתות אמן עם הכוריאוגרפים הכי חשובים בתחום - יצא לי ללמוד עם הכוריאוגרפים של ריהאנה ושל ג'סטין טימברלייק. אתה קובע לעצמך מה אתה רוצה לספוג ובונה את התכנית. צריך הרבה משמעת עצמית בשביל זה".
כשחזר לארץ, אודיז החליט להישאר בבאר שבע, למרות שרוב פעילות המחול בארץ והאודישנים למיטב ההרכבים הנחשבים מתקיימים בתל אביב. הוא גם החליט להיות עצמאי. בדיעבד, זה התברר כהחלטה נבונה. ככרטיס הביקור שלו היום הוא יכול להציג את העבודה עם הלקוחה המרוצה, הדיווה דנה אינטרנשיונל, אבל לא רק.
לאחרונה ראינו אותך מכין את המועמדות לטקס הכתרת "מיס באר שבע והנגב" ו"מלכת היופי השמנה של ישראל", בחסות "זמן כל בי". תוך מספר מפגשים, הצלחת להביא את המתמודדות לרמה טובה מאוד.
"כן, זה היה כיף לא רגיל להן ולי. האמת, הזמן היה לחוץ והייתי צריך, תוך כמה מפגשים, להקנות להן יסודות של עמידה נכונה, של יציבה, של הליכה, אבל בגלל האווירה הטובה, הבנות הפנימו".
יש עוד רקדנים במשפחה?
"אחי הקטן יואל, בן 15. הוא עוזר לי הרבה פעמים בשיעורים. אבא שלי בסך הכל שמח. הוא אומר שאם זו פרנסה, אז זה בסדר".
דן משלב בין שלושה דברים: אחד - שיעורי מחול ובמיוחד בסגנון עירוני (היפ הופ); שניים - הכנת ילדים וילדות לקראת הריקוד שלהם לעיני האורחים במסיבת הבר או הבת מצווה שלהם. בנוסף, הוא עובד עם אוכלוסיות מיוחדות ורואה בעשייה זו שליחות חברתית.
מדי שבוע, הוא פוגש כמאה תלמידים והם רוקדים ורוקדים, בלי לשים לב לזמן, וכשהשיעור מסתיים, הם מתבאסים. "יש לי תלמידה בת 52, שלומדת היפ הופ, ויש לי ילדים קטנים שלומדים. אני טוען שלמחול אין גיל. צריך לדעת להתאים את המחול לאדם ואז אין גבולות".
דן, בטח עם הילדים, שאינם מקצוענים, קרו באירועי הבר מצווה שלהם דברים בלתי צפויים.
"האמת, כמעט ולא. אני עובד עם הילד, מכין אותו. אני עובד בתיאום עם הדי-ג'יי, עם הצלם, עם התאורן וגם עם מנחה האירוע. אין דבר כזה שלא יודעים מה יקרה. הילד יודע בדיוק מה הוא יעשה והוא עושה את זה בביטחון שאני מקנה לו.
"פעם ילדה רצתה לעשות שלום לסבתא, בדיוק כשאני עושה סלטה באוויר. לא הבנתי מה פתאום אני נוחת והיא עומדת מול האף שלי. או שסבא חביב נכנס לנו באמצע הריקוד, דברים כאלה. אבל כשאתה משדר רצינות, כולם סביבך רציניים".
בימים האחרונים שהה דן בעיר ההימורים וחיי הלילה עם המופעים הגדולים בתבל, לאס וגאס. הוא נסע עם ההרכב "פראנויז" לתחרות על תואר אלופי העולם בהיפ הופ, שמתקיימת תחת חוקים נוקשים: "אסור לעשות תנועות מגונות. אסור לחשוף חלקי גוף, כמו שעשתה ג'נט ג'קסון, כשברח לה שד... אסור לקלל, אסור לקרוע חולצות. התלבושות חייבות להיות אחידות. יש חוקים לגבי כמה אפשר להיות באוויר, כמה אנשים ימנה הרכב. בודקים אותך בדקדקנות. בשבילי, זה חלום שהתגשם, לנסוע לשם. כמובן, קרן מיראז' סייעה לנו, אחרת היינו יכולים להמשיך לחלום לנסוע".
בתחרות משתתפים רקדנים מ-29 מדינות, בהן שכנתנו מצפון, לבנון. כולם נחשבים לטובים ביותר במדינותיהם. דן ולהקתו מתכוננים לתחרות הזו כבר המון זמן.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור?
"רוקד, אבל גם לומד תואר בחינוך מיוחד וטיפול באמצעות תנועה, אתחיל כבר בשנה הקרובה בלימודיי. זו אהבה שלי גדולה - ריקוד וחינוך. עובד עם ילדים, בוגרים ונוער. מביא לאותם צעירים באוכלוסיות מיוחדות שמחה וסיפוק בכך שהם לומדים לרקוד, להביע את עצמם, לעשות שינוי בחיים שלהם.
"ריקוד זה לא רק תנועה. יש בו גם לחזק את הגוף. אדם על כיסא גלגלים יכול לרקוד. אדם שאינו שומע, יכול להביע עצמו בריקוד והיה לי ריקוד כזה, מרגש מאוד, במופע סיום. התלמידים שלי יכולים להיות חירשים-אילמים, על כיסאות גלגלים, הם יכולים להיות נוער בסיכון או אנשים מבוגרים. בסופו של דבר, כשהם לומדים להכיר את הריקוד, דבר לא משנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם