לאכול, לאהוב, להזיע: עלילות אורלי וגיא ברומא
הגשמנו חלום ושכרנו דירה מתוקה ברומא, בה אנחנו מבשלים מטעמים איטלקיים. עכשיו רק צריך למצוא מכשיר פלא הנושא את השם: "מזגן"
כמה נעים להורים שבצד השני של ההיגיון, אלה ששולחים את מיטב ילדיהם להסתכן עם ספר תורה ורבי כמפקד פלוגה ובאמת מאמינים שהם מתחלקים איתי שווה בשווה. אז זהו, אתם לא, ועל זה אני הכי שונא אותם.
כל פעם מחדש אני רוצה להתקרב, להבין, להתפייס - ואז לוקחים לי עוד ילד לצבא ואני נשטף כעס ועצבים ומחילה רחוקה כמו מדליה ישראלית במשהו. אחרי כמה דקות אני מעט נרגע כשאני נזכר בחייהם הדלוחים של חלקם הגדול, אלה שמעולם לא יחוו שירה מרגשת, הצגה מטלטלת או אפילו התאהבות עצומה שתלווה את חייהם. אז שימשיכו ליפול על ספרי התורה שלהם וסליחה על פרץ האנטישמיות הזה שתפס אותי דווקא בגולה.
ואפרופו - הנה חידה: מה ההבדל העיקרי בין רומא לתל אביב? התשובה בסוף הטור.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
אז חדי השכל ביניכם בטח כבר הבינו שאני ברומא, ואכן - אני ברומא ואתם לא, ומדובר באושר לא קטן (לא העובדה שאתם לא, אתם בטח בניו יורק, פריז ורודוס כי הבנתי שבישראל אין כרגע איש או לפחות איש לא עונה כשקוראים לו מרוב הלחות).
רומא היא עיר כמעט מושלמת. היא יפה עד כאב, היא טעימה
הרומאים כבר הפנימו את עניין המזגן. אני זוכר שהייתי פה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, ואז היו רק איורים של מזגן או פסלים דוממים של מאווררים. מאז הם התקדמו לא מעט ויש מזגנים - אבל (והנה מגיעה המשאית של ה"אבל"): הם הפנימו את עניין רכישת המזגן ומיקומו בחנויות ובבתי הקפה - אבל לא הצליחו עוד להבין את עניין הדלקתו וכיוונו על 20 מעלות ופחות מזה.
מכירים את העניין הזה של להיכנס למונית באוגוסט בתל אביב ולבקש מהנהג להדליק את המזגן? נכון, אתם לא מכירים את זה כי אין באוגוסט בתל אביב נהג כזה. ברומא דווקא יש, רוב הנהגים יושבים במונית בלי מזגן והם טיפה בשוק כשאתה מבקש מהם להדליק את המכשיר הפלאי הזה. אכן, בחוץ רק 37 מעלות, אמנם לא לח כמו תל אביב סיטי, אבל חםםםם!!! גם זקני רומא לא זוכרים קיץ כזה.
הרשו לי לרגע להפוך ל"מדריך מרוז" למטייל האלמוני באירופה ולספר על נס קטן שקרה לנו: הטיול הזה הוא לכבוד יום הולדתה ה-40 של הסופרת ואהבת חיי גברת וילנאי אורלי, שחלמה כבר כמעט חצי עשור על שבועיים ברומא בדירה קטנה שאיננה מלון. וכך עשינו. שכרנו דירה מתוקה בשכונה ממש מול החלון של פאפא בנדיקטוס משהו, ירום הודו, ושוב אני רוצה להזכיר שלא אנחנו רצחנו את ישו, מדובר בעלילה.
ראשית, ולאור מה ששטייניץ וביבי עושים לנו אולי הכי חשוב - דירה הרבה הרבה יותר זולה ממלון. שלא לדבר על האושר והחיסכון בלבשל בדירה עם מיטב הפרודקטים האיטלקיים אותם אני רוכש בכל בוקר במכולת השכונתית, שליד האופה השכונתי מול הקפה האיטלקי הקטן שמצאתי. זה לא שאנחנו מתנזרים לגמרי ממסעדות - פשוט גילינו שהרבה יותר נעים ככה ולעתים לא פחות טעים.
אין קשר. כלומר, הם היו מאוד רוצים קשר שכזה אבל לא יצא. הדבר היחיד שיוצא להם כשאתה שואל "דו יו ספיק אינגליש?" הם עונים או בלאו מוחלט עם מבט של "עוף לי מהחנות", או במשהו מעט יותר שגור: "אה ליטל ביט"...
עכשיו בואו נבין רגע מה זה ה"אה ליטל ביט" הזה. ברוב הפעמים הם ממש יודעים להגיד "סאנדיי", "מאנדיי", "פיצה", "פסטה" - ובזה נגמר אוצר המילים הבריטי. כן, זה קצת מקשה על התקשורת ולכן בשלב מסוים התחלתי לדבר איתם עברית ומאז אנחנו מסתדרים מעולה. המשך עלילות רומא בשבוע הבא.
כלב: תגיד, יכול להיות שתשכחו אותי בזמן החופשה שלכם ותקחו כלב איטלקי במקומי?
אני: אין סיכוי, אנחנו שלך לנצח. מתגעגע?
כלב: נראה לך? רק בדקתי אם זה נכון מה שהטוקבקיסטים כותבים עליך, שאתה חרא, זבל וחבל שאתה לא מת. עכשיו זוז - אתה מסתיר לי את הוועד האולימפי מסביר שוב כמה הם טובים וכמה הספורטאים הם לב הבעיה. זוז!
עוד יומיים נגמרת האולימפיאדה, עוד חודש נגמר הקיץ, עוד חודשיים נגמר אסד.
סופית אין לנו מדליות, אבל גם זה לא נורא. אנחנו לא חייבים להיות טובים גם בספורט. אי אפשר להיות גם חכם וגם מהיר. חייבים לוותר על משהו.
התשובה: זאת לא השאלה. השאלה היא מתי נפנים שהמזרח התיכון הוא לא מה שהבטיחו לנו.
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם