לוקח את הזמן: ירון מוטולה לא מתבאס שלא הפך לכוכב
"אז מה אם הייתם מעדיפים לראיין את אביב גפן? לקנא בזה? אני מעדיף לפרגן. על שם אביב יקראו את קיסריה, ועל שמי יקראו מקסימום את תמונע. בסוף נמות בערך באותו זמן": ירון מוטולה מ"עניין של זמן" מסביר ליונתן אסתרקין שהכול עניין של פרספקטיבה
אכפת לו ממצבי הנפשי העגמומי שמתגלה לו במהלך הריאיון, והוא גם זוכר להגיד לי כשאנחנו נפרדים שלא אדאג, ושחברה יקרה שלי, שעומדת בפני בדיקות רפואיות למחרת, תהיה בסדר. כל המתיקות הזאת אפילו עושה חשק לכל הדברים מלאי האידיאלים שהוא אומר.
אנחנו יושבים ב"קיטשן מרקט" בנמל תל אביב, ומכרסמים כל מיני מזונות מתוחכמים למדי מתפריט הטעימות שלהם. הצלם מגיע והוא מציע להזמין בירה כי תכף מעלים את המס, אז לצד הקרפצ'יו סלמון, קציפת הפטריות והגספצ' ואנחנו הולכים על "מלכה" מהחבית.
מתברר שהצלם כבר צילם את מוטולה אי שם בתחילת שנות ה-90 כאשר האחרון היה בן זוגה של דלית קהן, ששיחקה ב"שירת הסירנה", שהיה להיט גדול וחד גדיא. מוטולה, יליד הוד השרון והיום תל-אביבי, בן 41, נשוי ואב לשתי בנות, צולם אז על תקן החבר של הסלבית ונראה שהעסק בעיקר משעשע אותו.
"פתאום נכנסתי לסיפור מטורף שלא הבנתי מה הוא בכלל", נזכר מוטולה בניינטיז. "הייתי אז ב'עניין של זמן' ולמדתי בניסן נתיב, אבל הבאזז המטורף היה סביבה אז צילמו אותי
מפה לשם מתברר שמוטולה והחתום מעלה חולקים היסטוריה. בתחילת הניינטיז השחקן השתתף בפרויקט מיוחד כחייל בנח"ל, כשסייע להקים מרכז תרבות לנוער במצפה רמון, ואימא של הח"מ הייתה חלק מאותו פרויקט גם כן.
"היינו גרעין מיוחד שבא ללמד וליצור", נזכר מוטולה בערגה. "העלינו מחזות של הרולד פינטר בגיל 18. היינו מלאים בתשוקה ורצון ליצור וללמד ולתרום".
היום היה לזה סיכוי?
"יש גם היום כל מיני יוזמות כאלה. היוזמה, נגיד, של התאטרון בדימונה היא משהו שמזכיר את זה".
בחייאת , אז עשיתם את פינטר בגיל 18 במצפה רמון וזה עניין מספיק אנשים כדי שתרוצו. היום כשעושים פינטר בתאטרון גדול בתל אביב זה עדיין משהו שצריך להחביא באיזה אולם פצפון כי הקהל לא יבוא.
"יכול להיות שאתה צודק. אין ספק שיש שינוי לרעה בטעמי התרבות של העם, ונעשינו שטחיים יותר, אבל עובדה שיש ניסיונות בכל זאת. אל תהיה כל כך פסימיסט".
הסיבה לריאיון עם מוטולה היא כמובן עליית הסדרה "עניין של זמן" מחדש אחרי 20 שנה ("רשת", שבת , 22:30), בה הוא משחק את איתי כץ, שיצא מהארון וחי עם בן זוג.
השאלה המתבקשת היא איך מוטולה, שלא נעשה סלבריטאי-על אחרי הסדרה המקורית, חי עם מקומו בתעשייה. לדבריו לפחות, שכאמור כל כך מפתה לקבל אותם, הוא חי עם זה ממשממש בשלום. "היינו דור אחר", הוא מחייך.
"לא הייתה אז טלוויזיה כמו היום. לא חשבנו במונחים האלה של כוכבים והצלחה. אני יודע שזה נשמע אידאליזציה או תמימות, אבל זה לא. אולי זה גם עניין אישיותי שלי ספציפית, ואולי זה גם קשור לדגשים שהיו אז בבית הספר של ניסן נתיב ולאישיות של ניסן עצמו.
"היה אצלו תמיד מתח בין הרצון שבוגרים שלו יעבדו בתעשייה לבין איזו התרסה נגד אותה תעשייה ורצון שניצור לעצמנו מסגרת של עצמנו. הייתי הראשון מהשכבה שחתם על חוזה בהבימה שלושה חודשים לפני סוף הלימודים, וניסן, שבאתי להתייעץ איתו, היה אמביוולנטי לגבי זה. אבל זה גם קשור לשאלה הבסיסית מה זה בעצם כוכב, ומי יכול לשפוט מה זה שחקן טוב יותר או פחות".
אתה אומר שאין שחקנים טובים יותר וטובים פחות אבל בכיתה שלך מניסן נתיב לא כולם עובדים היום. לא כולם נעשו כוכבים, והאמת שגם אתה לא נעשית כוכב.
"מה זה כוכב? יש בכלל כוכבים בישראל? מי כוכב? "
איילת זורר כוכבת.
"טוב, היא בהוליווד ויש לזה הילה מסוימת".
היא הובילה סדרות בתפקיד ראשי גם בישראל. ויש עוד. הויברגר, מושונוב, איבגי, אשכנזי, כמעט כל מי ש"בארץ נהדרת". אלה כוכבים במונחים ישראליים. אתה לא.
"אז אני לא. אני בן 41 ויש לי פוקוסים אחרים לגמרי. ללמד, להיות אבא, ליצור. אז אני לא השחקן הכי עשיר או הכי מפורסם. אז מה? אני עובד כל הזמן, מביים, מלמד (כבר שנים במסגרות שונות, ובשנה האחרונה בבית הספר למשחק אימפרו, י"א), בדרך כלל עושה דברים שמעניינים אותי וכיף לי בהם,
"בדרך כלל לא חייב להתפשר, אני לא פקיד שחייב ללכת מיליון פעם לעשות אותו תפקיד באותו תאטרון, וכך הלאה. יש לדוגמה הצגה שכתבתי וביימתי לפסטיבל תאטרון קצר השנה.
"הסיפוק שקיבלתי מזה היה עולם ומלואו עבורי, גם בלי שערים בעיתון ובלי כסף. חלק מהמניעים של חלק מהאנשים הכי מוכשרים במקצוע הזה הוא להתפרסם ולקבל הכרה. יש בזה צורך, ברור. אני לא מתכחש לזה, אבל החוויה שלי היא עם עוד דברים".
אבל מה לגבי לעבוד על התפקידים הכי טובים, עם אנשי המקצוע הכי טובים, בהפקות הכי גדולות. עושים ריצ'רד השני וריצ' רד השלישי בקאמרי. אתה בגיל המתאים, אבל לא שוקלים אותך לתפקיד. זה לא צורב?
"לא. יש דברים שהוא עושה ואני לא, ויש דברים שאני עושה והוא לא. החיים מאוד פשוטים. אתה בא לעולם והולך ממנו. לא סיפור גדול. אז לא יקראו אולם תאטרון על שמי אחרי מותי. אבל למי אכפת? נהניתי מחיי? הנחלתי לילדות שלי משהו שהיה לי חשוב להנחיל? זה כל מה שחשוב.
"אם אני לא משחק תקופה או לא עושה משהו במשך תקופה אני יכול להשתגע, אבל כל זמן שאני עובד ומסופק אני לא מקנא. להפך, אתה יודע מה? אני בכלל לא בטוח שאני רוצה לעשות דברים בתאטרון הגדול בהכרח. אני רוצה לעשות דברים עם עצמי שאני מאמין בהם. השורה התחתונה - טוב לי.
"יותר טוב לי מאשר בתקופה של 'טירונות' (הסדרה מסוף שנות ה-90 בכיכובו של אקי אבני, ממנה הוא כנראה הכי זכור לציבור הרחב, י"א) או 'עניין של זמן' הראשון. אתה ממש שואל אותי שאלות מדם לבך, מה?"
לגמרי מדם לבי.
"איך זה בא לידי ביטוי אצלך? "
כי אצלי החוויה שלי מעצמי היא חוויה של כישלון מוחלט. בדיוק מהדברים שאתה אומר שלא מזיזים לך. אז ברור שזה מרתק אותי.
"אני מצטער, בשבילך. באמת. זה נורא קשה לחיות ככה, נשמע לי".
אז איך היה ב"עניין של זמן"?
"אז או עכשיו? "
גם וגם.
"אז החוויה הייתה בעיקר מבהילה. לא קלה. באתי מניסן נתיב, עם כל מיני חפירות על סטניסלבסקי וכאלה, והם כולם היו בוגרי להקות צבאיות והכול בא להם נורא בקלות וקינאתי בזה. משהו באי התאמה שלי יצא החוצה. גם בעונה השנייה הייתי סוג של אאוט סיידר.
"אז מתוך זה התסריטאים יצרו שם דמות של אחד שלא סגור על עצמו מבחינה מינית ומבחינות אחרות. מצד שני היה כיף כי זה היה קצת כמו לשחזר שוב את התיכון. למרוד בבמאית וכל מיני כאלה".
והחוויה עכשיו?
"דווקא היה משהו נורא נעים. כולם היו באיזה קטע כיפי ורגוע כזה בלי השוואות ובלי יותר מדי נוסטלגיות על כמה הזדקנו וכאלה. באנו ועשינו את העבודה. כשאני מסתכל על זה אני מרוצה מעצמי כשחקן בכמה סצנות רציניות, וממשיך הלאה. זה מתחבר למה שדיברנו קודם.
"גם אם אני לא התפקיד הראשי שם וגם אם לא התכנסו בשבילי - אם אני מרוצה מהתפקיד שלי, אז מה אכפת לי אם הייתם מעדיפים לראיין את דנה ברגר? או אביב גפן לדוגמה-הנחישות שלו, הכישרון שלו, היכולת שלו להצליח בכל מהלך בחיים שלו - אז לקנא בזה? למה? אני מעדיף לפרגן. זה הסיפור שלו, וזה הסיפור שלי. יותר אנשים שומעים אותו כשהוא מדבר, אבל מה זה חשוב בעצם? אז על שם אביב גפן יקראו את קיסריה, ועל שמי יקראו מקסימום את תמונע. אז מה? בסוף נמות בערך באותו זמן".
היה מישהו שריגש אותך במיוחד לפגוש? לראות?
"האמת שלא (חושב רגע), ממש לא. הכול זרם סבבה, אבל לא הייתה איזו תחושה של משהו יוצא דופן. הייתה איזו הסתכלות מאוזנת אחד על השני כמו אנשים, עם ההצלחות והכישלונות, עם המקומות שהחיים לא הלכו כמו שחשבנו שהם ילכו אבל לקבל את זה. הכול היה נורא אנושי והשיחות היו נורא אנושיות. אף אחד לא בא ואמר 'יאללה, גיל 40, 'עניין של זמן' יעיף לי עכשיו את הקריירה לשמים'.
"אבל הכי התחברתי למלבישות. כמו תמיד...(מחייך). סתם, הכי התחברתי פשוט לעצמי. כי בשבירות של גיל 20 וקצת היה את האני שסובל, לא היה האני שמתבונן ומסתכל מבחוץ. זה היה שינוי כיף לגלות בעצמי".
בדרך הביתה, מעשן בשרשרת, אני מחליט להאמין למוטולה. נשמע לי שזה יותר כיף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם