חורבן הבית: הניסיון להציל את בתי הכנסת בנווה שאנן
זרם המסתננים אמנם נבלם, אך להשתלטותם של עשרות אלפי מהגרים אפריקאים על דרום תל אביב יש מחיר יקר. כך חרבו בתי הכנסת הוותיקים והמפוארים של שכונת נווה שאנן
"אני זוכרת את בית הכנסת בשיא תפארתו", מספרת רחל, "הייתה גדר אבנים גבוהה שהקיפה אותו ומזמן כבר שברו אותה, היה פה נהדר. שמחת תורה, יום כיפור, שבתות. היו באים המון מתפללים, אבל די, כולם ברחו מפה. לפני כמה שנים גם אני הפסקתי לבוא. רק הסטודנטים שגרים פה שומרים עליו מסודנים שפורצים אליו כדי לישון בתוכו".
רחל ושכניה בשכונות דרום תל אביב שומעים את הדיווחים המתוקשרים על התקדמות בניית הגדר בגבול מצרים ועצירת גל ההסתננות, לראשונה זה שש שנים, אבל בניגוד לאמירות שיוצאות מסביבתו של ראש הממשלה ושריו, הם רחוקים מלהתרשם. נותרים בייאושם.
"העובדה שבחודש יוני נכנסו לישראל "רק" 928 מסתננים מאפריקה ובחודש יולי נרשמה ירידה דרמטית אף יותר עם 268 מסתננים "בלבד", לא משנה את העובדה כי שכונות דרום
סיור שערכנו בשבוע האחרון במתחמים בשכונת נווה שאנן שבהם פעלו בתי כנסת, אשר בשיאם היוו מרכזי דת וקהילה מפוארים, מגלה תמונת מצב קשה ועצובה. הלכה למעשה, עם התגברות גלי ההסתננות קמו יותר ויותר תושבים ועזבו את השכונה. בהתאם גם בתי הכנסת נותרו מיותמים ממתפללים וקורבן לוונדליזם קשה.
"כשקהילה יהודית מגיעה למקום מסוים ומתחילה להתיישב, הקמת בית כנסת זה הדבר הראשון שהיא עושה. דרך זה אתה לומד על השכונה, על האנשים", אומר איציק גיני, חבר ועד שכונות דרום תל אביב, שלאחרונה החל לקיים ולהדריך סיורים באזור בעקבות בתי הכנסת ההולכים ונעלמים מהנוף.
"כשאתה בא היום ורואה את בתי הכנסת פשוט נחרבים לך מול העיניים, אחרי שהמתפללים הפסיקו לבוא כי אי אפשר למצוא מניין לשבת, אתה מבין שגם הקהילה חרבה. וזה משהו שהגדר כבר לא תעזור לו".
בית הכנסת "עץ החיים" השייך לעדה הקווקזית, ממוקם בקדמת הגן הציבורי שנקרא במשך הרבה שנים "הגן הקווקזי לעדת הקווקזים ההרריים בישראל", עד שמישהו החליט לשנות את שמו ל"גינת לוינסקי". זו החלטה שבדיעבד נראית כתחילתו של איבוד הצביון הישן וההיסטורי של האזור.
בית הכנסת הזה, אשר בחצרו הוקמה יד זיכרון לנופלי העדה במערכות ישראל, עדיין פעיל. הפעילות בבית הכנסת, שהלכה והתמעטה עם השנים, נותרה אולי העדות היחידה למה שהיה כאן קודם, לפני הרבה שנים, לפני שגינת לוינסקי הפכה לכינוי הכמעט גנרי למקום בו שוהים המסתננים מאפריקה.
נוכח התגברות גל ההסתננות והבאתם של אלפי מהגרים אפריקאים, לאחר שחרורם ממתקני הכליאה בדרום המדינה, בהסעה ישירה אל גינת לוינסקי כתחנה סופית, הפכו קירותיו של בית הכנסת והגדר המקיפה אותו לבית שימוש אחד גדול.
מסתננים רבים, שעדיין לא השיגו עבודה ומקום מסודר שבו אפשר להניח את הראש בלילה, ישנים ברחבי הגינה בסמוך לבית הכנסת, וכמו כל אדם שקם בבוקר, הדבר הראשון שהם עושים הוא להטיל את מימיהם. רק שהם עושים את זה, כאמור, על קירות בית הכנסת, בין השיחים.
בעקבות תלונות תושבי האזור הציבה עיריית תל אביב שירותים ציבוריים בצדו הצפוני של בית הכנסת, אולם הצחנה והפסולת הפזורה סביב לבית הכנסת רבות כל כך, עד שקשה להישאר לעמוד במקום.
"שמו להם שירותים בצד השני, אבל אתה חושב שהם הולכים עד לשם? אתה יכול להריח ולראות ולהבין לבד שזה לא ממש עובד", אומר גיני. "מעבר לפגיעה התברואתית הקשה שהמתפללים נתקלים בה בכל פעם שהם באים לכאן, אתה מתאר לך איך היו מתייחסים אלי אם הייתי נוהג כך כלפי מבנה דת במדינה מוסלמית, או כלפי מנזר או כנסייה? הרי היו סוקלים אותי על דבר כזה, סוקלים".
"אנחנו מחזיקים את המקום בשיניים, החשש שלי הוא שנגמור בסוף כמו שאר בתי הכנסת בשכונה", מודה אילן להב, גבאי בית הכנסת. "השלט בכניסה לגינה אומר לך שקוראים למקום 'הגן הקווקזי', אבל בית הכנסת נשאר כשגרירות בודדה של הקווקזים ושל היהודים בכלל במקום הזה.
"אתה יודע מה עברנו פה? זה הגיע למצב שהמסתננים עשו את צרכיהם על הקירות מבחוץ, עד שלפני שנתיים הבאנו מאבטחים שיעמדו בחוץ, והם היו מרביצים לכל מסתנן שהתקרב לבית הכנסת ועשה פה את הצרכים שלו. היו גם פריצות, גניבות, אבל זה שהם השתינו וחרבנו על בית הכנסת זה היה השיא.
"אחרי שלא המשטרה ולא העירייה עזרו לנו, שכרנו מאבטחים, ומאז זה נרגע. אבל לפני חצי שנה הפסקנו להעסיק אותם, וזה התחיל מחדש. אני בטוח שאם זה היה המצב של בית כנסת בחוץ לארץ, הייתה קמה כאן זעקה גדולה".
בניגוד לבית הכנסת הקווקזי, אשר למרות הבלגן עדיין מושך אליו מספר מצומצם של מתפללים, בבית הכנסת "הר סיני" של העדה הגיאורגית ברחוב ראש פינה כבר מזמן לא סופרים מניין.
בית הכנסת, שנוסד ב-1926, חדל לפעול לאחרונה כיוון שמספר המתפללים שנהגו לפקוד אותו הלך ופחת, לא מעט בזכות הבר-מסעדה המאולתרת שהוקמה בסמוך אליו על ידי מבקשי מקלט מאריתריאה וממנה נשמעת מוזיקה קולנית כל יום, גם בסוף השבוע.
המראה בכניסה לבית הכנסת מחפיר: עשרות בקבוקי בירה זרוקים, ארגזי פסולת וזוהמה. בין ערימות הלכלוך מציצה מדי פעם חולדה, ונדמה כי לה המציאות הזו עושה רק טוב. עם צמצום הפעילות במקום הודיע בעלי השטח כי בכוונתו לפנות את בית הכנסת מהמתחם.
התושבים והסוחרים באזור, אשר במשך שנים פקדו את בית הכנסת לטובת תפילת ערבית מדי סוף יום עבודה, בטוחים כי בתקופה הקרובה גם הנכס היקר הזה ישמש את המהגרים האפריקאים.
עד לפני כמה שנים הכל נראה אחרת. טירן, בעל חנות המכולת הסמוכה, שסייע רבות לגבאי בית הכנסת באחזקתו במהלך השנים, עוד זוכר את הימים ההם שזרקו כאן סוכריות בבר מצווה של ילדי השכונה.
"לצערי הרב, בקרב הזה אנחנו הפסדנו, בעל הנכס הלך לבית משפט וקיבל גיבוי. יום אחד באו לגבאי, לקחו ממנו את המפתחות, וזהו", מספר טירן, "כבר ניסו לפנות את המקום על ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שעוד יש בפנים, אבל לא נתנו להם. זה לא קל לנו, אתה מבין? תראה, זה מקום שעבד כמעט מאה שנה.
"מקום שהיו בו כל הזמן מתפללים. ערבית, מנחה. הסוחרים מהמדרחוב היו באים בסוף כל יום עבודה להתפלל, אבל זה נגמר. היו פה ימים יפים, אין מה להגיד, וחבל לי כי זה בית כנסת שעבד על טהרת הקודש. בית כנסת צנוע, נחבא אל הכלים, כמו שבית כנסת שכונתי צריך להיות. אתה רואה את המבנה הישן, את הצריף הזה שמעיד על איך שתל אביב נראתה בהתחלה. זה חתיכת חיים של תל אביב. גם זה משהו שלא יהיה יותר, כואב הלב".
לא הרחק משם, ברחוב עקיבא אייגר, צועד אשר עזריהו (74) מלווה בבת משפחה. הוא אחד הישראלים היחידים שנותרו לגור כאן, עשרות שנים בשכונת נווה שאנן. הוא הגיע מפרס עם משפחתו לפני 48 שנה, כאן הוא גם יישאר עד יומו האחרון.
בסוף הרחוב ניצב בקושי בית הכנסת "האולפנא", אשר עם הקמתו בשנת 1924 היה לבית הכנסת הראשון בשכונה. במשך עשרות שנים פעל בית הכנסת לצד מקווה טוהרה פופולרי בקרב תושבי השכונה ורבים אחרים, שהגיעו לבית הכנסת במיוחד מגוש דן. הוא שימש בין היתר למרכז תלמוד תורה, וילדי השכונה היו מגיעים אליו מדי יום לצד המתפללים הקבועים.
עובר אורח שיצעד היום בסמוך למתחם - על רקע המהפך הדמוגרפי שנכפה על השכונה סביר להניח שיהיה זה מהגר מאפריקה - יתקשה לזהות שמדובר בבית כנסת. השלטים שהעידו על כך בימיו הגדולים כבר מזמן לא כאן, החלונות בחזית המבנה מנופצים בחלקם ושברי אבנים מוטלים על המדרכה הסמוכה.
לפני כ-12 שנים הלך לעולמו חיים צבי ("סלומקה"), הגבאי הוותיק של בית הכנסת, שבמשך 60 שנה הגיע בהתמדה מדי בוקר מבני ברק לפתוח את הדלתות לקראת המתפללים. "הוא יצא ערב גשום אחד לחפש עשירי למניין, נפל לשלולית ומאז התדרדר מצבו", מספר חיים גורן, תושב שכונת שפירא ואחד מנאמני ההקדש שמינה בית הדין הרבני במטרה לשמור על בית הכנסת, "מאז הופסקה הפעילות במקום כמעט לחלוטין.
"עוד לפני שהוא נפטר הוא ביקש מכל מי שיכול שיבוא לעזור לשמור על הצביון הדתי של המקום, ובהתחלה באמת הייתה קבוצת ברסלבים שהרימה את הכפפה, התיישבה באולם הכניסה ששופץ לפני כמה שנים ולמדה כאן. בשלב מסוים גם הם עזבו, הם היו בודדים ומנותקים כאן לגמרי. לצערי, באמת היה ממה לשמור", הוא אומר בחיוך עצוב.
"בהתחלה אלה היו נרקומנים שנכנסו למקווה שכבר נשרף כמה פעמים ונסגר מאז, ולבית הכנסת התחילו להיכנס מסתננים, בדרך כלל כאלו שחיפשו לעצמם מחסה מהגשם והקור".
מי שנכנס לתמונה לאחר עזיבת הברסלבים היו מספר סטודנטים, חבר'ה צעירים בעלי זיקה דתית, שהסכימו להתגורר בחדרי הלינה בקומה העליונה מעל היכל בית הכנסת, ובתמורה לשמור עליו מפולשים ופוגעים.
"אתה יודע כמה פעמים ירדתי למטה וראיתי סודנים או אריתריאים ישנים פה בין הספסלים? אתה מתאר לעצמך ששמיכות לא היו להם, אז תבין לבד במה הם התכסו בלילות?", מספר חי עסיס, סטודנט ששימש כדייר-שומר בבית הכנסת עד לאחרונה.
"הם היו מתכסים בטליתות שנשארו כאן אחרי שהמתפללים הפסיקו להגיע, ותשמע, זה מחזה שאני לא מאמין שראיתי. אבל זה קרה פעם ועוד פעם, כל פעם גירשנו אותם, אבל הם חזרו".
לפני כחודשיים נאלצו גם הסטודנטים לעזוב את בית הכנסת, כיוון שעיריית תל אביב קבעה כי מדובר במבנה מסוכן, לאור קריסת אחד העמודים במתחם, וכי יש לערוך שיפוצים לפני שתותר כניסה מחודשת למתחם. מאז, מספרים השכנים, גברו הפריצות לבית הכנסת. עדות לכך ניתן לראות בשברי הזגוגיות סמוך לחלונות.
"כשהגבאי נפטר בית כנסת עוד פעל, אולי טוב שהוא לא ראה איך זה נראה היום", אומר חיים גורן. הוא צודק. מראה בית הכנסת מבפנים הוא שילוב קטלני של עשרות פרטי תפילה והקדש מונחים במקומם כאילו רק אתמול בערב התפללו פה ערבית, לצד הררי אבק, פסולת ושברי לבנים וקירות המכסים את ספסלי המתפללים והספרים.
בארון הקודש הריק נותר רק השופר. את ספרי הקודש העבירו מחשש שייגנבו. גורן תופס את השופר, "בוא נראה, אולי נצליח להפיח פה קצת חיים, בכל זאת, עוד מעט ראש השנה". הניסיונות הראשוניים לתקיעה מוציאים בעיקר אבק מפתח השופר, אבל לפתע זה קורה. צליל תקיעה שלא היה מבייש את בית הכנסת בימיו הטובים יוצא לחלל המתחם, שהרבה זמן לא שמע אחד כזה.
במרחק כמה מטרים זרוקה על הרצפה פרוכת קטנה שבה נהגו לכסות את עמדת החזן. לצדה על אחד המעקים במרכז בית הכנסת מונח גביע מאובק, מהפעם האחרונה שעשו כאן קידוש או הבדלה.
על השולחן בכניסה מונחים עשרות דברי דואר שהצטברו בשנים האחרונות שבהן המקום הלך וסגר על עצמו. "הצעה למשטח החלקה חדש למקווה, אל תפספסו את ההזדמנות", נכתב באחד העלונים. נראה שאת ההזדמנות כאן, בהקשר הרחב יותר, מישהו כבר פספס.
שלמה מסלאווי, יו"ר ועד שכונות דרום תל אביב, מתקשה לעכל את מראה בית הכנסת העזוב. הוא שומע את תיאורי הסטודנט על סודנים שהפכו את הטליתות לשמיכות בלילות החורף ולא מאמין.
"זאת מציאות שאף אחד לא יכול להשלים איתה, אסור להשלים איתה. בית כנסת, בית תפילה של כל דת, זה דבר קדוש, זה משהו שאף אחד לא נוגע בו. יהודים, ערבים, נוצרים, זה לא סתם מבנים. הרי הדברים האלה קרו בגולה ובגלל זה אנחנו פה, כולנו", הוא אומר.
"אנחנו צריכים סטודנטים שישמרו על בתי הכנסת אצלנו בשכונה? איפה כל הרבנים הגדולים? איפה חברי הכנסת של ש'ס, של אגודה, של המפד'ל? כשאנחנו אומרים שבדרום תל אביב הצביון היהודי והדתי נעלם, זאת בדיוק הכוונה".
"תראה למרות כל מה שקורה כאן, והתחושה הקשה כשאתה רואה את הדברים האלה, אני לא התייאשתי עדיין", אומר גורן, "זה לא נגזר עלינו. אני מאמין בפוטנציאל של המקום הזה כמו גם במקומות אחרים בשכונות. אנחנו עובדים על תרומות, ואני מקווה שיום אחד נוכל לחזור לכאן ולפתוח אותו מחדש. אנחנו כל הזמן עובדים על פיתוח וחיזוק השכונות, זה לא פשוט, אבל אני מאמין שזה יקרה, ואז אולי גם התושבים הישראלים יחזרו לכאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם