בשר טרי: סיפור הסינדרלה של סולנית להקת "אטליז"
קבלו את סיפור הסינדרלה של סיון אבלסון מקריית מוצקין, שקיבלה את הזדמנות חייה ונבחרה לסולנית להקת "אטליז" במקום לי טריפון. וד"ש מהמעריץ טל פרידמן
להקת "אטליז", שמתחילת דרכה הייתה חלוצה של ז'אנר ושפה בישראל, עוף מוזר שהתפתח מחזון כמעט בלתי אפשרי, ששורשיה נעוצים ברוק מתקדם, במטאל ושאר סגנונות לא מיינסטרימיים בעליל, ושהצליחה להתרומם ולהצליח למרות הכל בזכות איכות בלתי מתפשרת והשקעה מרשימה - יוצאת עכשיו לסיבוב הופעות קצר שמסמן את דרכה החדשה.
אחרי סיבובי הופעות בחו"ל, השתתפות בפסטיבלי ענק וזכייה בפרסים בינלאומיים על קליפים מקוריים, ההופעה הראשונה שהתקיימה בסוף השבוע במועדון "הג'אם" בעכו, הוותה את נקודת הציון ליציאה לדרך חדשה, והציגה את ההרכב החדש של הלהקה שעברה לאחרונה שינויים משמעותיים.
עמית ארז, הגיטריסט המוכשר, החליט להתמקד בקריירת הסולו שלו, ויחליף אותו עומר הרשמן המוכר מ"פאניק אנסמבל". ואולי השינוי המשמעותי ביותר - לי טריפון, הזמרת ופני הלהקה מאז 2006 - הוחלפה בסיון אבלסון.
"אחרי שינויים כאלה - חייבים לחזור לבמה", מסביר גיא בן-שטרית, גיטריסט ומנהיג ההרכב, שמרוצה מאוד מ'"אטליז" החדשה, משתוקק להציג אותה לקהל אך גם מודה שהטלטלות והשינויים הפרסונאליים השאירו את עיניו פקוחות לילות ארוכים, בבחינת להיות או לחדול.
"הנסיבות אומרות שהזמרת עוזבת ועמית עוזב, ואז ניצבות בפניך שתי אופציות: לחדול מעשייה, או לצייר עם הצבעים החדשים שערבבו לך בפלטה. קל להגיד שאתה לא רוצה לשחק יותר, אבל מצד שני יש לך הזדמנות לבדוק אם אתה עדיין חד, לעשות שימוש חדש באותה כותרת, ליצור משהו מרענן.
"היה לי ברור שלהתפרק לא בא בחשבון, גם אם ההרכב מזוהה כפי שהוא כבר שש שנים. זו עדיין אטליז, אבל זו אטליז שונה, ואני מרוצה. יש לנו חומרים חדשים שאנחנו רוצים לנסות על בעלי חיים, ועל הקהל. אנחנו נאמנים מאוד למעריצים, וחייבים לבדוק את מדד מחיאות הכפיים לפני שמתקפלים לתוך אולפן".
הפרידה מלי הייתה משותפת?
"לא, זו הייתה החלטה שלה. נקלענו לחילוקי דעות אמנותיים. היא רצתה ללכת לכיוון אחר, עד שפשוט לא ראינו עין בעין יותר. היא תצא לדרך חדשה, וכנראה שתחליף סגנון".
איך מוצאים זמרת שתחליף אותה?
"זה לא פשוט. יש את תהליך החיפוש עצמו בתוך ים של אפשרויות, וברמה הטכנית יש המון כישרונות. אבל היה לי גם את הצורך למצוא בדיוק את מה שאני מחפש - התאמה בכמה פרמטרים שונים, מהשטחי ביותר ועד לעמוק ביותר: היא הייתה צריכה להישמע ולהראות באופן מסוים, למשוך תשומת לב, שתוכל לשיר באנגלית בצורה משכנעת ללא מחסום שפה, שתדע לתקשר עם השירים ולאהוב אותם, להיות יצירתית וגם להתחבר אליך ברמה היומיומית, שתהיה שפה משותפת איתה ותאמין לי שכל זה רק על קצה המזלג.
"זה נשמע כל כך אפרורי, לחפור ולחפש את הפורטפוליו של בדיוק מה שאני מחפש, ואני יכול להגיד שבהתחלה זה באמת היה ככה. חיפשתי מחליפה ללי, שתביא איתה מסוגלות ומנעד לשחזר, ולבצע במדויק את הרפטואר הקיים. הבנתי בשלב כלשהו שזה לא נכון, שזה מונע ממני להגיע למטרה, שזה גורם לי לפסול מראש דברים בגלל שצריך לבצע משהו בדרך מסוימת.
"כשהכרתי את סיון שחררתי את זה לגמרי. משהו בקול ובהגשה שלה הדהים אותי, המיס אותי, משהו במנעד המיוחד שלה הביא אותי להבין - שהיא הכי מתאימה. במקרה של סיון, למזלנו, היא גם יכולה לבצע את הרפרטואר הישן בלי בעיה.
"אנחנו, כלהקה, עדיין בתהליך של בניה מחדש. עדיין מחליפים את המים בבריכה. עברנו את התהליך הראשוני של קבלה בינינו לבינינו, ועכשיו הגיע השלב להציג להקה מוכרת בהרכב חדש מול קהל ותיק. מבחן התוצאה הוא החומרים החדשים, ופחות הרפרטואר הקיים שטחנו לעייפה. גם העבודה קיבלה פנים אחרות. פעם הייתי חסר התחשבות בכתיבה שלי, כותב דברים שאני לא יכול לשיר אבל 'את' צריכה לבצע. היום אני לא פועל משם, היום הכתיבה שלי מתכתבת עם הפרונט-מנית, עם האופי והרגישויות בקול שלה, שיתוף הפעולה עלה מדרגה".
אבלסון, 31, גדלה בקרית מוצקין. היא זמרת בוגרת "רימון", ותסריטאית בוגרת "סם שפיגל", שם סיימה עם פרס על תסריט לסרט באורך מלא שכתבה. את הרקע הקולנועי שלה תיישם אבלסון גם בלהקה, שידועה בויזו'אל מרתק בהופעות מושקעות וקליפים עטורי שבחים. אבלסון נכנסת ללהקה בכל הכוח, וכבר החלה לכתוב טקסטים לאלבום הבא של ההרכב.
כשהיא נזכרת בילדותה המאושרת בקריות, אבלסון מוצפת נוסטלגיה מתוקה, וזיכרונות מסצנה מוזיקלית כהה כיאה לאופי הייחודי של יוצאי הקריות. היא למדה באורט מוצקין, האזינה ל"סמית'ס" ול"קיור" ובילתה ב"חורבה", ב"דה אנד" וכמובן ב"סיטי הול" ז"ל. כיום הוריה מתגוררים בבנימינה.
"מוצקין היא קריה מושקעת, המקום כל הזמן מתפתח, משקיעים כספים היכן שצריך ומרגישים את זה", היא מספרת. "זה מקום מעולה לילד לגדול בו, סוג של מיקרוקוסמוס. עיר קטנה, אבל שיש בה הכל. כשהייתי בת שש החלקתי ב'החלקרח' שהיה מול הבית שלי, הייתי הולכת לספריה ובקונסרבטוריון למדתי פיתוח קול במשך שמונה שנים".
איך הגיעו אליך?
"גיא חיפש וחיפש, והגיע לכל מיני זמרות ושמות שקשורים בי, איפה שאני מופיעה ומסתובבת, אבל לא הגיע אליי. עד שהוא ראה תמונה שלי בפוסטר ב'רימון', משם הוא הגיע לשמוע דברים שלי ובסוף גם אליי".
"תן לי לחדד את זה", מבקש בן שטרית, "הסיפור עצמו הרבה יותר רומנטי בעצם, מכיוון שמרגע שנתקלתי בשמה - במשך זמן ידעתי שהיא משהו שאני חייב לשמוע, אבל לא מצאתי שום דבר שלה ברשת. אחרי שכבר נתתי לסיון תשומת לב - ראיתי את הפוסטר במקרה. היקום רצה שניפגש".
כשגיא פנה אליך, הכרת את אטליז?
"הכרתי בכללי אבל לא ממש", מודה אבלסון. "היה לי דיסק של 'אינפקציה' (הלהקה הקודמת של בן שטרית, ר"י), אז התחלתי להקשיב ואהבתי".
ובאותו זמן ניסית לפרוץ לבד?
"אי אפשר להסתכל על מה שעשיתי, ולהגיד שניסיתי לפרוץ. הקלטתי, עשיתי דברים לבד, אבל הרגשתי שיש מלחמה על המקום הזה. המון סינג-סונגרייטרים שעושים פולק רוק באזור שלי, אז עבדתי ממקום של חוסר ציפיות לפרוץ. פשוט עשיתי מה שרציתי, הקלטתי את השירים שלי, הופעתי כשהתחשק לי וזה הרגיש לי סבבה. לא חשבתי על איך אני כיוצרת משתלבת בשוק, פשוט עשיתי את הדברים שלי.
ברור שחלמתי להצליח לבד, והייתי מדמיינת את עצמי מופיעה מול קהל גדול. אז מה, יש הרבה חלומות. אבל מה שהעסיק אותי ברגיל זה לנגן, ללמוד, להופיע. למדתי ב'רימון' הרבה שנים, שזה גם סוג של גן משחקים כזה. לא הרגשתי נכון להיכנס באגרסיביות שיווקית לעבר הרדיו, פשוט להשתפר ולהתאמן. לטוב ולרע, זו גישה ששומרת עליי, וככה אני מבטאת את עצמי הכי טוב. חשוב לי לציין שלא נכנסתי ל'אטליז' בתור משהו זמני, או כמקפצה לקריירת סולו שלי. אני לגמרי בעניין".
עושה רושם שבדינאמיקה בין אבלסון לבן שטרית, באמת יש משהו קוסמי-רוחני שמאפיין שיתופי פעולה מוצלחים. שניהם קלילים וזורמים בשיחה, שונים אך משלימים זה את זה. הוא מתחיל לענות על שאלה בנקודה רחוקה, ולבסוף מגיע לעיקר. היא יורה תשובות קצרות והחלטיות, ומפרטת את כוונתה לאחר שאני דורש ממנה הסבר. אך שניהם משלבים הומור בכל הזדמנות ואפשרות שניתנת להם, צפויה ככל שתהיה, ואף מגבים זה את בדיחתו של זה בניואנסים מתאימים. סוג של אינטראקציה שצופה מהצד לאו דוקא יבין, אבל יצחק בכל זאת יחד איתם.
שמה את מביאה ללהקה?
"אני מביאה את עצמי", עונה אבלסון, ומוסיפה מייד באותה נשימה, "ואוכל לחזרות".
"סיון מביאה את האינפוט שלה למה שאני כותב", מכניס בן שטרית את האינפוט שלו. "ברגע שהיא מתרגמת את המוזיקה שלי - היא מכניסה בה את הרגש שלה, וזו הנקודה בה העבודה איתה מרתקת. כשאני מביא רעיון, והיא הופכת אותו למלודיה - זה מדהים".
סיון: "אני משתדלת באמת להביא משהו מתוכי, משהו מהידע שלי, מהאהבה שלי, מהדעות שלי, מספרים שקראתי, לתת לזה קול".
ובכל זאת, לא מפחיד להיכנס לנעליים הגדולות של לי?
"כפרונט-מנית באמת הכל התנקז אליה. יש לה קהל, אוהבים אותה ואת מה שהיא מביאה, והיא באמת טובה בעיניי. אבל הליבה של 'אטליז' זה השירים עצמם, זה גיא שעושה המון דברים חוץ מלנגן. הוא המרכז, ולכן אני לא מפחדת. זו יצירה חדשה, דרך חדשה שהלהקה עושה עכשיו איתי. אין לי אפילו התחלה של רצון להתיימר להופיע כמוה, או להיות משהו שהיא הייתה עבור הקהל של אטליז. זה לא פייר, ולא רלוונטי".
גם עמית ארז, שמזוהה מאוד עם הלהקה ונחשב לגיטריסט ענק עזב. לא מדובר במכה קשה להרכב?
"'אטליז' מתגלגלת כל הזמן, נגן בא נגן הולך ואנחנו מתרגלים לשינויים. במקרה של גיטריסט אנחנו שלושה גיטריסטים בהרכב, כך שהמכה פחות קשה. כשאחד הגיטריסטים היה חולה - העלינו הופעה בכל זאת, מה שאי אפשר לעשות כשמדובר בבסיסט. לזכותו ייאמר שעמית עזב אותנו בצורה חברית ובהדרגה, כך שאנחנו מפרגנים לו ואוהבים אותו. הכישרון של עמית הוחלף ביצירתיות של עומר, שמדהים בחריצות שלו. התנגשות לא הייתה שם".
השיר שלך, "נהמה", צולם במהלך המחאה החברתית של 2011. את עדיין לוקחת חלק במחאה?
"ידעתי שאני חייבת לקחת בזה חלק, אבל סיום הלימודים ב'סם שפיגל' התנגשו לי עם המחאה. רציתי להיות כל אוגוסט באוהל, עם לפטופ, לשבת ולכתוב שם את סוף הפיצ'ר, אבל העדפתי בשפיות לסגור את זה בבית, ולהצטרף מייד אחר כך. מצאתי את עצמי במאהל מוזיקלי, ומאוחר יותר גם השתתפתי בשיירת המהפכה - קבוצת אמנים שיצאה לסיבוב מאהלים מצפון עד דרום, עשינו פעילויות, שרנו להם, תמכנו. זו הייתה חוויה מעניינת וחד פעמית.
גם היום אני עוקבת ולוקחת חלק בהפגנות, ומחוברת למה שקורה דרך הפייסבוק. אני לא קוראת עיתונים ולא צופה בטלוויזיה כבר המון זמן, כך שהפייסבוק הוא עיתון אלטרנטיבי מצוין לדעת מה קורה. אני מעדיפה לבחור, לאילו תכנים אני נחשפת". "נהמה שיר מקסים", מוסיף בן שטרית, "אני רוצה שסיון תכתוב לנו שירי מחאה".
הייתם הולכים להיות שופטים ב"כוכב נולד"?
"אין סיכוי", פולטת אבלסון באופן נחרץ. "בעונות הראשונות הייתי אומרת אולי כדאי לבדוק את זה, אבל היום אני לא מאמינה לזה בכלל. זה יותר מדי מתוקתק ועשוי, ועוברים על זה יותר מדי פילטרים ופוטו-שופ, כך שזה לא אמיתי. זה לא בשבילי, אני לא מתחברת".
"אני לא יכול לראות 'כוכב נולד'", מוסיף בן שטרית את דעתו הנחרצת. "ערוץ 2 בכלל זה זוועות עולם, אבל הייתי הולך להיות שופט, למה לא. אחלה משכורת, ועוד להתעלל באנשים שאתה לא מעריך בשביל כסף? תענוג".
להקת "אטליז" הוקמה בזמן ששניים מחבריה, בן שטרית והמתופף עומרי הנגבי, היו חברים בלהקה המיתולוגית "אינפקציה", שגססה לאיטה לאחר דרך מפותלת בנבכי הרוק הישראלי. הלהקה, שהוקמה על ידי בן שטרית וניר טרטר הסולן, צברה קהל מעריצים אדוק בעקבות הופעות תיאטרליות, פאנק הומוריסטי ורוח שטות מטאליסטית, נכנסה לסכסוך משפטי עם חברת ההפצה שלה, והספיקה להוציא רק שני אלבומים בטרם פירוקה הבלתי נמנע בשל תחושת מיצוי.
שבע שנים לאחר יציאת האלבום האחרון שלה נפתחה קבוצת פייסבוק, שקוראת ללהקה לחזור ולהופיע. בין מעריציה הגדולים נמנה גם טל פרידמן, שהתקווה הכי גדולה שלו למוזיקה הישראלית נעוצה בחזרתה של אינפקציה. "הוא עדיין שולח לי הודעות", מודה בן שטרית, "ומתחנן שנחזור".
ויש סיכוי שתיענו לתחנוניו ותחזרו?
"אף פעם לא אגיד שלא, אבל זה תלוי בכל כך הרבה גורמים שקשה לומר. מתי שיתאפשר - זה יתאפשר. אני מאוד עסוק בלטפל ב'אטליז', זה פרויקט שמוצץ לי את הדם, אבל אני עושה אותו באהבה רבה. בדרך כלל".
אתה עוד בקשר עם ניר?
"לא מזמן חזרנו להיות בקשר לא יציב. אנחנו לא שומרים אמונים, אבל יש קשר בסדר. אם נפגשים - אז יש אוירה חיובית באוויר".
יכול להיות בדיעבד, שהמסירות שלך ל"אטליז" הרגה את "אינפקציה"?
"'אינפקציה' ו'אטליז' חיו בשכנות כמה שנים, ואז מידת הרצינות שלי לא הייתה גבוהה כמו עכשיו. לא היו מסעות לחו"ל, ולא התחלנו להקליט אפילו אלבום. 'אטליז' זה לא מה שפירק את 'אינפקציה', פשוט הז'אנר של אינפקציה מאוד ספציפי, ואני לא בן אדם כל כך מצחיק.
"הטריק של 'אינפקציה' כבר פחות מדבר אליי היום, אני כבר לא בפסיכיות הזאת. אני מרגיש שמיציתי, ועשיתי מה שיכולתי בשביל זה. לא הייתה לי בעיה לפנות את המקום, ושהם ימשיכו בלעדיי. אני פשוט כבר הרגשתי, שאני חוזר על עצמי".
אתה מרגיש ש"אטליז" היא שלב אבולוציוני מתקדם יותר של "אינפקציה"?
"'אטליז' קיימת כבר עשר שנים, והיא כל הזמן מתפתחת וגדלה, אבל היא לא שלב מתקדם יותר - זו התפתחות של אותה יצירה, מאותה צלחת פטרי. אני מרגיש שאני עושה דברים חדשים ומרעננים, דווקא מתוך אותה סביבה שגדלתי בה, שמוכרת לי".
"אטליז" הצליחה לעשות את מה שמעט מאוד להקות אינדי ישראליות הצליחו - לצאת לסיבובי הופעות בחו"ל, ולנגן בפסטיבלים ידועי שם לצד אמנים בינלאומיים. כשאני שואל את בן שטרית הצנוע את מי יצא לו לראות במסגרת ההרפתקאות הבינלאומיות שלו - הוא מפתיע אותי בתשובה: "יש כל כך הרבה במות בפסטיבלים האלה, שקשה להתנייד לפי דברים שאתה רוצה לראות".
אתה מדבר על עצמך כקהל, אני שאלתי אותך כאמן שמסתובב מאחורי הקלעים.
"ניצלתי את זכותי החוקית להיות בקהל. 'ארקייד פייר' מופיעים, לא תלך לראות? התבאסתי, אפילו שמרוב שהייתי מאחורי הקלעים - פספסתי הופעות. יצא לי גם ללחוץ את היד, לחברים מלהקת 'טורטויז' למשל. הייתה פעם שהייתי המון זמן מאחורי הקלעים, בלי להבין שהבן אדם שלצידי זה פרנק בלאק מה'פיקסיז'. פדיחות".
מה הכי הפתיע אותך בחו"ל?
"כשהזמינו אותנו לסין - זה היה מאוד מפתיע. נציג מהתעשייה בסין ראה אותנו בארצות הברית, נדלק על המופע שלנו ולא הבנו איך. הרי יש להם עולם סגור, פייסבוק ויו-טיוב משלהם תחת צנזורה קומוניסטית כבדה, מה הקשר אלינו בכלל? כעבור שנה עשינו טור של עשר הופעות בעשרה ימים בכל רחבי סין, כולל השתתפות בפסטיבל ענק. עפו עלינו עם וידאו-ארט וקליפים, כל ההופעות סולד אאוט.
"התקבלנו בחום ואהדה, ואחרי כל הופעה חיכו לנו שני כתבים לראיונות ברדיו ובטלוויזיה. זה הרגיש כאילו כבשנו תרבות זרה, שלא ראתה את האדם הלבן בפעולה. אבל ככה הם - רואים אנשים באלכסון".
דבר מהותי נוסף שמאפיין את "אטליז", ומפאר אותה בהדרת כבוד לא מקומי - הוא הוידאו קליפים המושקעים של ההרכב. הקליפים לשירים "Attractive" מ-2007 ו-"Hey" מ-2008, מציגים סיפור פנטסטי באנימציה כובשת. שניהם מוסיפים ערך מוסף של עולם דימויים עשיר לטקסט וללחן, ומעלים חיוך באמצעות שנינות וחוויה ויזואלית מרשימה בניחוח של חו"ל.
שני הקליפים השתתפו בעשרות פסטיבלים נחשבים לקולנוע ואנימציה ברחבי העולם, כשהאחרון שבר כמה שיאים כשהוקרן בכ-150 פסטיבלים, גרף פרסים יוקרתיים רבים וזיכה את בן-שטרית, אנימטור ראשי, במאי והוגה, בפרס בשווי 20,000 יורו בפסטיבל טרייבקה היוקרתי בניו יורק, מידי לא אחר מאשר הבמאי ספייק לי. כדי להמחיש את הצלחתו העולמית - הקליפ גם הוקרן לפני הסרט "אווטאר" בבתי קולנוע בארצות הברית.
מאיפה הגיע הרעיון לקליפ של "Hey"?
"הקליפ עצמו נולד מהשאיפה שלי לעשות באנימציה, משהו שייצג את המוזיקה שאני כותב. יחד עם המון אמביציה והרבה רצון טוב של הרבה אנשים מסביבי לבטא את עצמם, ולעשות משהו מיוחד ועצמאי בשביל הנשמה. הרעיון נולד מתוך השיר עצמו, והסצנות בקליפ הן למעשה האסוציאציות והדימויים שעלו לי לראש כשהקשבתי לשיר.
"סידרתי את כל ההתרחשויות פחות או יותר בצורה סיפורית, שיחקתי עם הזמנים קצת, עד שהצלחתי להכניס בשלוש דקות וקצת סיפור מורכב ומעניין, שנובע מכל מני תשוקות ותהיות שעלו לי. מה שהדליק לי את רצף הרעיונות לטיול של הילדה והקרפד - היה חיטוט ללא אישור בסקיצות של איתן ויינשטוק, אחד האנימטורים. לפני זה הוא לא היה קיים בעלילה בכלל. ידעתי שאני רוצה ילדה, ומרגע שראיתי את הסקיצה שלו לילדה מטפסת על קרפד - זה הטריף אותי, וסידר את כל ההתרחשויות".
ומהיכן התקציב לקליפים מושקעים כל כך?
"העבודה על "Hey" ארכה 3 שנים, עם צוות של 15 אנימטורים ואנשי צוות מתחום האנימציה. אלה סטנדרטים שלא קורים בקליפים, אלא רק בפיצ'רים. עבדנו במתכונת שעובדים בה באולפנים הגדולים בעולם. קליפים ברמה כזאת באמת עשויים לעלות הרבה מאוד כסף למי שלא בתוך התעשייה, והם עדיין עולים המון. אבל הכל יחסי, מכיוון שהמון שעות עבודה שלי הן למעשה בחינם.
"שאר ההשקעה מתאפשרת הודות ללייבל שלנו, 'אנובה', שמטפח ומשקיע בנו ככל יכולתו. אנחנו מגישים את הקליפים לפסטיבלים בכל העולם, ולשמחתי גם יש תוצאות. הקליפים זוכים בפרסים ולהצלחה, וככה גם מחזירים את ההשקעה הגדולה".
מעבר לעבודה הקשה אתם גם מצליחים להתפרנס מזה?
"לא ממש. זו השקעה לטווח ארוך, וכל רווח הולך לטובת האלבום הבא או ההופעות הבאות בחו"ל, שהן אופרציה מאוד יקרה. גם אם היינו מצליחים להתפרנס מזה - זה אפסי לעומת מה שצריך להשקיע. אם היינו נשארים בגבולות הארץ - אולי היינו מצליחים לראות כמה שקלים, אבל היינו מגבילים את עצמנו מאוד. בסופו של דבר מדובר במוזיקת אינדי אגרסיבית, שפונה לקהל יחסית מצומצם.
"אי אפשר להרוויח באמת ממכירת דיסקים והשמעות ברדיו בז'אנר שלנו, אלא רק מהופעות. וברגע שאתה עושה טור בארץ של שמונה הופעות - בעצם הגעת לכל חור, ושרפת את עצמך לכמה חודשים טובים. הרי זה לא שיש לך אלפי קילומטרים לחרוש. המדינה שלנו קטנה, ואם אתה גר בחיפה ורוצה לראות הופעה של פוליקר בתל אביב - אז אתה נוסע שעה ואתה בהופעה. זה לא שאם לא הלכת להופעה בעיר שלך אז זהו, פספסת, לא תהיה לך עוד הזדמנות לראות את פוליקר".
במה אתה הכי גאה?
"יש לי יחסי אהבה-שנאה עם הלהקה הזאת. זה חלק מהאופי שלי כנראה, להיות מונחה מטרה כל הזמן בלי לעצור לרגע ולהתבונן, מכיוון שאני תמיד עסוק בדבר הבא. אני יודע שזה בעוכריי, אבל מתוך זה קשה לי להגיד במה אני הכי גאה. אני גאה שלא נשברתי, בכל פעם שמישהו מהלהקה עזב. אני גאה שאני עקשן כמו חמור".
למה אתה בעצמך מאזין בבית?
"כל פעם ששואלים אותי את זה - אני נכנס לבעיה. לפני שנתיים הייתי מסתיר שאני לא שומע כלום, אבל אתה יודע מה? מנהלי להקות אומרים לי כל הזמן שזה קטע ידוע אצל אמנים שמלחינים - הם חוזרים על אותו רפרטואר במערכת. אף אחד חדש לא מעיף לי את התחת, ולא אכפת לי שאני לא שומע כלום. אני גם שונא רוק מתקדם ומתכחש לזה, תשאל את סיון. אה, ואני לא סובל את הביטלס, אתה יכול לכתוב גם את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם