לא לקחנו מדליה בלונדון? מגיע לנו
באפריקה בני חמש רצים אחרי איילות ובורחים מאריות. בישראל הם יושבים מול המחשב ודופקים המבורגר וצ'יפס. אחר כך מתפלאים שאין לנו אפילו מדליית ארד
כל סוגי הספורט הופכים לחוויה מזככת שגורמת לבן אדם לשכוח קצת את בעיות היום-יום ולהתמסר ליכולות מופלאות של אנשים אחרים, עד כדי התרגשות כשההמנון של ג?מייקה הרחוקה מתנגן במסך הטלוויזיה, ושלושה כהי עור חייכנים עומדים על הפודיום בלי ששרת התרבות של מדינתם תזנק עליהם בשביל לתפוס תמונה בעיתון.
אלפי מילים נשפכו על כישלון נציגי ישראל במשחקים האולימפיים, ואת ראשי הוועד האולימפי שחטו עם סכין קצבים חדה כתער גלבים. באופן אישי שלושה קטעים הקשורים למשלחת הישראלית עצבנו אותי יותר מהאחרים.
הראשון היה הקרב של אריק זאבי בג'ודו. ישבתי בכורסה, אריק היה על המזרן, המתחרה מולו. הם קדים קידה אחד לשני לפני הקרב, אני מרכין את הראש להצית סיגריה. בפעם הראשונה המצית לא נדלק, מנסה שוב, המצית נדלק, קצה הסיגריה תופס את האש. אני מרים את הראש ומביט במסך. עניין של שניות וכבר אריק עומד נכלם ומאוכזב, גמר עליו הגוי המניאק יותר מהר מהזמן שלקח לי להצית סיגריה מחורבנת.
הקטע המעצבן
האמת שכשהיא לא נראתה על המסך מפני שרוב השיוט האחרון היא הייתה במקום האחרון (עשירית מתוך עשר) נעשה לי עצוב. הדבר היחיד שניחם אותי זה שהייתי בטוח שהשרה לימור וראש הממשלה ביבי ואולי אפילו הנשיא פרס יצלצלו לנחם אותה כי בזמן האחרון יש ביניהם מעין תחרות סמויה מי יקבל יותר חשיפה על חשבון הכישלונות של הספורטאים.
האירוע השלישי שהעציב והדאיג אותי יותר מהאחרים היה רץ המרתון הישראלי זוהר זימרו. עקבתי אחרי המרוץ, ראיתי את המתחרים קורעים את התחת במרוץ הקשה, מאבדים נוזלים, חוטפים התכווצויות, העיניים כמעט יוצאות מחוריהן. לרוץ בחום הזה למעלה מ-40 קילומטר, ויי ויי ויי.
אחרי שעתיים ושמונה דקות וכמה שניות מגיע הרץ הראשון לקו הסיום. בהפרש גדול יחסית מגיעים השני והשלישי, מדווחים ש-17 רצים כמעט נפחו את נשמתם במהלך המרוץ והפסיקו להתחרות. אני מצפה לרץ שלנו זוהר זימרו. הוא לא התאמן מספיק לקראת המרוץ, הוא בחור לא צעיר, הוא לא היה באור הזרקורים, לא ציפו ממנו לגדולות, השדרים לא יודעים איפה זימרו ומה קורה אתו.
מגיע המתחרה העשירי, ה-18, את קו המטרה חוצים הרצים ה-30 וה-40, חלקם נשכבים על הכביש ומקבלים טיפול רפואי. הקהל שקיבל במחיאות כפיים את הרצים מתחיל לעזוב את קו הסיום ולהתפזר, הרץ הראשון כבר התקלח וקיבל כוס תה אנגלי.
חולפות עוד עשר דקות הרץ ה-50 מגיע , וה-55, וה-60 וזימרו איננו. כמעט אין איש בקו הגמר, כמה חובשים ואמבולנסים עדיין ממתינים, עוד רץ מגיע ועוד רץ, חלקם נשפכים על הכביש, שמים עליהם קרח, שופכים עליהם מים, הזוכה בזהב כבר הלך לנמנם, השני גם, הרץ ה-70 מגיע , ואחריו עוד אחד ועוד אחד רק זימרו הישראלי לא נראה באופק.
התייאשתי ורציתי לפרוש ואז נשמעה הזעקה של השדר "הרץ שלנו מגיע". זימרו רץ בסבבה, מתקרב לעבר קו הגמר, מציץ בשעון כאילו איחר לפגישה, שני אנשים שנשארו בקהל הביטו בו במבט מלא רחמים. כשנשכב על הכביש חסר אונים התנפלו עליו אנשי העזרה הראשונה, שפכו עליו מים, שמו עליו קרח ועשו לו עירוי. הוא שכב על הגב עם עיניים עצומות, נדמה לי, אבל אני לא בטוח שהוא מלמל תהילים ואמר שמע ישראל.
קשה לי להבין למה לא מבינים את הכלומניקיות שלנו בספורט. מה אתם מצפים, שיגדלו
פה רצים וקופצים כמו באפריקה? כדורסלנים שחורים כמו באן-בי-אי? מתעמלים כמו ברוסיה או בסין? ממתי יש אצלנו תרבות ספורט? מאיזה גיל מחנכים כאן לספורט?
באפריקה ילדים בגיל חמש רצים אחרי איילות ובורחים מאריות. הם רצים בכל בוקר בין חמישה לעשרה קילומטרים לבית הספר האזורי, ובצהריים רצים את הדרך חזרה. אחרי הצהריים הילדים הולכים עם כד ענקי להביא מים ממקור מים מרוחק, דרך ארוכה, לפעמים כמה קילומטרים ואחר כך חוזרים את אותה דרך עם כד מלא על הכתף.
ילדים שחורים בשכונות העוני באמריקה מבלים רוב שעות היום במגרשי כדורסל שכונתיים או עסוקים בקרבות של כנופיות שמהם יוצאים (אם הם נשארים בחיים) בגיל צעיר מתאגרפים דגולים.
ילדי דרום אמריקה מתאמנים, בהיעדר תעסוקה אחרת, בכדורגל יומם ולילה, וממשחקי הכדור המסמורטט יצאו גדולי הכדורגלנים בעולם. באותו זמן בישראל אימא או אבא לוקחים את הילדים באוטו עד שער בית הספר או שההסעה לוקחת אותם.
ילדי ישראל המקסימים זוללים על הבוקר לחם עם ממרח ועוד סנדוויץ' בארוחת עשר ועוד חטיפים (למי שיש כסף) כמו במבה, ביסלי, בונזו והשד יודע מה עוד. על הצהריים הם דופקים גלידות (בקיץ) והמבורגר עם צ'יפס.
אחר כך הם ישבו שעות מול המחשב, יצפו בתוכניות זבל בטי.וי. כל הזמן הזה הם ינשנשו חטיפים ועוגות וישתו משקאות מוגזים ומתוקים, ואחר כך מתפלאים שרובם נראים כמו חביות קטנות שגדלות עם הגיל.
ברוסיה, בסין, ביפן ובחלק ממדינות אמריקה לוקחים אלפי צעירים בגיל הרך ומכשירים אותם באימונים קשים להיות ספורטאים. אלו אימונים מפרכים, המשמעת קפדנית, המזון מתוכנן עד הגרם האחרון. מי שמשקיע מקבל מדליות זהב כסף או ארד, אצלנו לא משקיעים והמקסימום שספורטאי ישראלי יכול לקבל זה "במבת זהב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם