המשורר הבאר-שבעי שמעריץ את מועמר קדאפי וטלי פחימה
הוא עלה לישראל בשנת 1988 כאדם דתי, ציוני וימני. כאן חל בחייו של המשורר שמואל ירושלמי מהפך מושלם. עכשיו הוא מעריץ את מועמר קדאפי, הוגו צ'אבס וטלי פחימה. אגב, גם השב"כ מגלה בו עניין רב. ראיון
בסטיליות חדשות לרוב יִכּוֹנוּ לנו בַּקְּרָב.
רובספייר וצ'ה גווארה - זכרם לא טָש מלבנו;
כוח-ההמונים יִרָב.
ימי מהפכת-אוקטובר זכורים לַנֶצַח;
שלהבת מלחמת-המעמדות יוקדת ועולָה.
דגלם של איינדה וסָאנְדִינוֹ מתנוסס בראש-תרנינו;
הקפיטליזם בדרכו למפלה.
המוני-העמלים מהשגרה הִתְנַעֵרוּ!
התאחדו, כי אין לכם תקווה לחוּד.
דגל המהפכה בגאון נישא על תרנינו;
כן, לאחווה! לא לפירוד!
(בסטיליה אינה קְצֶה-הדרך, שמואל ירושלמי, 2007)
כשקוראים את השיר שלמעלה, שבו מוזכרים המהפכן הארגנטיני ארנסטו (צ'ה) גווארה וסלבדור איינדה גוסנס, נשיאה השמאלני של צ'ילה שהתאבד בעת הפיכה צבאית נגדו, אפשר לחשוב בטעות שנכתב לפני 80 שנה, אבל לא.
השיר נכתב רק לפני שמונה שנים על ידי תושב באר שבע, שמואל ירושלמי, אשר מגדיר את עצמו - קחו נשימה ארוכה - איש ציבור, קומוניסט, דוגל בפתרון של מדינה אחת סוציאליסטית ושוויונית בכל שטח פלסטין ובמהפכת פועלים
שמואל ירושלמי אינו דומה למפגינים שמילאו את שדרות רוטשילד בתל אביב לפני שנה והוא גם לא מחבב אותם מי יודע מה. הוא אינו צעיר כל כך (בן 40), אין לו משקפיים אופנתיים, הוא אינו מחזיק בטלפון סלולארי מטעמי אידאולוגיה, הבגדים שלו לא נקנו מחנויות ממותגות מאותן סיבות והוא לא יושב בבית הקפה הנכונים. אבל כאן בדיוק כוחו.
אורח חייו אינו מעיד ולו ברמז על הדמויות שהוא מעריץ. ירושלמי חי אצל הוריו בחדר עמוס ספרים, אך מסודר למשעי, והוא שומר אמונים לאישים שנויים במחלוקת בעיני רוב העולם, במקרה הטוב. בין חביביו נשיא לוב המנוח, מועמר קדאפי, ונשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס, שניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל בזמן עופרת יצוקה וקרא לנו "רוצחים שפלים".
כמעט שכחנו: הוא גם פוסט-ציוני, או אנטי-ציוני. לדעתו, השיטה בישראל פשטה את הרגל - אי השוויון, ניצול העובדים, הפערים העמוקים בחברה. הוא בטוח שכל אלה יגיעו לרתיחה מתי שהוא, הוא רק כותב על זה שירה.
באמצעות המילה הכתובה בלבד, הגבר הרזה עם הג'ינס המהוה וחולצת התכלת, ששומר על מבטאו האוקראיני, מצליח לקומם עליו חצי עולם. בלי יועצים ובלי צבא, משורר המהפכה הסוציאליסטית בישראל, קומנדנטה שמואל ירושלמי, כפי שהוא מציג את עצמו, יוצא לקרב עם מחברת השירה שלו.
האיש הצנום המדבר בקול חרישי, שלבוש בפשטות, הוא ניגוד גמור לתדמית הצעירים התל-אביביים שהובילו את המחאה החברתית לפני שנה. הוא לא אוהב אותם, במיוחד את דפני ליף, מהמנהיגות המתוקשרות של המחאה, אבל הוא מתמיד להשתתף בפעילות שלהם, נוסע למאהלים, משתתף במעגלי שיח שמתקיימים בהם.
הוא יודע את החומר היטב. מי שמנסה לדחוק אותו לפינה, יזכה ממנו לשטיפה, בלי אלימות. לירושלמי יש עט ונייר, וזהו. אז מה הוא? קומוניסט נוסטלגי, פרובוקטור, פייסבוקיסט כפייתי? תמהוני עם יותר מדי זמן פנוי? פילוסוף? מהפכן? אדם שרואה מה שאחרים אינם מצליחים להבין? תערובת של כל אלה?
לקומנדנטה ירושלמי יש שפה מליצית, עברית שאיבדנו לפני 50 שנה לטובת שפה מעשית ודלה יותר. הוא אינו טיפש, גם לא בור ולאחר שיחה ארוכה עמו, מתברר שהוא גם אינו תמהוני. במדינת הספינים, המיתוגים והשליפות מהמותן אין מקום לסתם חולמים, אבל ידוע המשפט "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה".
שמואל, אתה מגדיר עצמך קומוניסט, אבל אתה בכלל היית תלמיד ישיבה ימני.
"כשבאתי לישראל, בשנת 1988, חשבתי שאדם יכול להיות ישראלי שלם רק אם יהיה יהודי מאמין. אז הלכתי ללמוד בישיבה של תנועת חב"ד בירושלים. הייתי חצי שנה ועזבתי. לא אהבתי, לא הסתדרתי".
שירתת בצבא?
"רציתי לשרת שירות מלא, אבל בגלל בעיה רפואית לא גייסו אותי והציעו לי להתנדב באיזה משהו שולי. בזבוז זמן".
מסתובב באינטרנט סיפור, לפיו נקראת לחקירה בגלל שירים שפרסמת באיראן?
"זה נכון. בשנת 2004 פרסמתי שיר, שנקרא 'לא ישברו את טלי' ועסק במשפט שהתנהל באותם ימים כנגד טלי פחימה (נאשמה באותה שנה בסיוע לארגון טרור, ד"ב). יום אחד אני מקבל שיחת טלפון הביתה, לטלפון האישי שלי, לא של ההורים, והדובר מהצד השני אומר לי שעליי להגיע למשרדי יחידת הבילוש במשטרת באר שבע. שאלתי 'למה?' והוא לא פירט.
"הקשיתי ושאלתי על מה החקירה, ואז הבנתי כי מדובר בחקירה של שירותי הביטחון. ניגשתי, כי אין לי ממה לפחד. אני משורר, לא מחבל. שם חקרו אותי קרוב לשעתיים ושאלו אותי אם אני נוהג לשאת עליי חפצים חדים או חגורות נפץ, ואז עניתי להם: 'אתם לא רואים איך אני נראה? אתם שומעים את עצמכם?!', ואז הם הזהירו אותי ושחררו אותי.
"הבנתי שאני תחת מעקב ושהייתי תחת מעקב לפני כן. השירים שלי צוטטו באיראן, כי הם פורסמו בתרגום לערבית באתר של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובגלל זה נחקרתי. מאז אני נושא בתואר 'המשורר העברי הראשון שנחקר על ידי שירותי הביטחון'".
אתה קומוניסט שעלה לישראל מיד עם פתיחת שערי ברית המועצות שהתפוררה, כי המשטר שם היה רחוק מהאוטופיה של מרקס ולנין. ראית בעצמך שזה פשוט לא עבד.
"מה שאני מדבר עליו הוא שלטון של הפועלים, של העם. מקומות עבודה ינוהלו על ידי הפועלים, ההון יחולק שווה בשווה בין כולם. תסתכל על הפערים הנוראיים בחברה הישראלית. מקומות העבודה צריכים להיות של הפועלים ולא של בעלי ההון, צריכה להיות חברה צודקת והצדק יבוא כשתקום מדינה משותפת ליהודים וערבים על אדמת ישראל".
אתה מדבר על אידיאל כלכלי, אבל שוכח שישראל נתונה תחת איומים חסרי תקדים מבחינה ביטחונית: מאיראן דרך עזה ומכיוון לבנון וסוריה. יש לנו, לצערנו, הוצאות ביטחון אדירות, תוצאה של השכונה הקשה שבה אנחנו חיים.
"אבל אם תקום מדינת פועלים אחת, המשותפת ליהודים וערבים, כל זה כבר לא יהיה".
אני חושש שאתה לא רואה חדשות. המשטר של אסד בסוריה מתנדנד, במצרים עלו האחים המוסלמים, בראשותו של מורסי. עם מי בדיוק אתה רוצה להידבר?
"כל ההתרחשויות האלה, כמו גם הדחתו של מובראכ, רציחתו של קדאפי, כל המהומה בארצות ערב, הכל פרי מזימה אמריקאית, לזרוע תוהו ובוהו ובסופו של דבר, להשתלט על משאבי הנפט".
-לא נראה לי שהאמריקאים רוצים לקחת על עצמם את כאב הראש הזה, של המזרח התיכון. באשר לקדאפי - אנחנו מדברים על אותו אדם אשר עמד מאחורי אסון לוקרבי, בשנת 1988, שבו נהרגו 270 אזרחים?
"לוקרבי, בעיניי, הייתה טעות של קדאפי. אבל מועמר קדאפי היה זה שהביא שוויון ורווחה לעם הלובי, דאג להם לשיכונים, לעבודה, להשכלה, החזיר את הכבוד לעם הלובי".
לפי דברי קדאפי עצמו, ב"ספר הירוק" שלו, ירושלמי לא היה יכול להיות אורח רצוי בביתו. הרודן הצבעוני תיעב גם אימפריאליסטים וגם קומוניסטים וטען, כי שתי התפיסות נועדו לשעבד את העם.
חלק מאהבותיו של ירושלמי קצת קשות לעיכול: הוא מוקיר את נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס - ידידם של שליטי קובה, איראן וצפון קוריאה, שהאשים את ישראל ואת המוסד במעורבות בניסיון הפיכה נגדו ב-2002.
המשורר הבאר-שבעי פועל גם להידוק קשרי התרבות של צפון קוריאה, אחת הרודנויות הנוראיות עלי אדמות. לדידו, גישת המשטרים בשתי מדינות אלה, הדרום-אמריקאית והמזרח-אסייתית, קרובה להגשמת שלטון העם. "אבל אני משורר ואני דוגל בשלום, אני לא עוסק במלחמות. אני כותב שירה ומשתתף בפעולות תרבות ומחאה.
"מתנהל נגדי בפייסבוק וברשת מסע של דה-לגיטימציה. לפני כמה חודשים הייתי צריך לנאום בעצרת בה חשבנו לשרוף ספרים העוסקים בניאו-ליברליזם. המשתתפים קיבלו איומים והעניין בוטל, בגלל שאני הייתי אמור להשתתף בו. מישהו מפחד שמשורר עברי ידבר בטקס. גם במחאה החברתית ניסו להשתיק אותי ויש לי הרבה ביקורת עליהם".
ברגע זה, אחד מבני המשפחה נכנס לבית. לא אומר שלום, לא מציג את עצמו, פולט חיוך, מסתגר במטבח. שמואל מתעלם. הוא יודע שכוחו במלים ובהתמדה ברעיונות שבהם הוא דבק. הוא מודע היטב לכל ה"קליקות" שבתנועת המחאה החברתית.
ראשי המחאה מצדם לא חיפשו את קרבתו, אבל ירושלמי לא נרתע. הוא מגיב על האירועים באמצעות הפייסבוק ומשתף פעולה עם קבוצות כמו "ממחאה למרד". בשיר עם שם זהה הוא כתב: "מספיק הפגנו, הזמן למרד אמיתי // הזמן לקרב על הצדק - צדק שוויוני".
המאמרים בדף האישי שלו ושיריו שמתפרסמים באתרי שירה ופוליטיקה ישראליים זיכו אותו במעמד בולט בשני מחנות: אחד, תומך נלהב ביצירתו. האחר עושה הכל כדי להשתיקו, כולל מחיקת הערך שנכתב עליו באנציקלופדיה החופשית ברשת, ויקיפדיה, אבל הוא לא עוצר - בתגובה, הוא פתח עשרה דפי אינטרנט נוספים וכתב עוד מאה שירים, בקלות: "כשאני מתיישב לכתוב, השירים זורמים לי, בלי בעיה".
"לא תצלח ידכם,
לשבור את טלי!
היא תצא אל חופשי, כַדרור.
היא דרייפוס הישראלי,
שמשלם מִקחו של העוול,
אשר בכל מקום שַרור.
תשוחרר לאלתר טלי פחימה!
למרדף המכשפות לשים קץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם