השיגעון החדש של נתניה: מצנחי רחיפה
אודי דורון, מנהל מרכז מצנחי הרחיפה בנתניה, חולם להפיק פסטיבל רחיפה ומאוהב בראש העירייה מרים פיירברג: "מה שהתותחית הזאת עשתה למען נתניה לא עשה איש מעולם"
כמעט עשור מנהל דורון (62) את המרכז שהפך לאחת האטרקציות החביבות על התיירים הצרפתים שמגיעים לחוף. כמעט בכל יום ניתן למצוא אותו מפזז על המדשאות המטופחות בשדרות בן עמי, שם הוא וחניכיו מארגנים ומקפלים את המצנחים ומיד לאחר מכן יוצאים לחוויה אווירית יוצאת דופן במטרה אחת ברורה - לגעת בשמיים.
"הגעתי לכל הנושא הזה במקרה", אומר דורון. "יום אחד הבן שלי גלש קצת באינטרנט. במקרה הוא ראה סרטון על מצנחים וקרא לי. הצצתי ונפגעתי".
למעלה מ-1,000 איש טסים אצלו במרכז מדי שנה. "זה אדרנלין נפלא", הבהיר. "ריגוש שהוא לא קיצוני כל כך כמו צניחה חופשית, אבל ממלא אותך בסיפוק ענק".
על מה חושבים בין שמים לארץ?
"על מה חושבים? סופרים ציפורים וחושבים על שולה".
מי זאת שולה?
"השכנה שלי. אבל אם להיות רציניים, זה חיבור אינסופי לאיתני הטבע".
לא מפחיד?
"ממש לא. זה טבעי לפחד מהלא נודע, אבל עם הניסיון העשיר שלי בטיסות אין לי ממה לפחד".
הרומן של דורון עם עולם התעופה לא יודע גבולות. "אני היחיד בארץ שטס על כל כלי אפשרי", הוא אומר בגאווה. "כדור פורח, מטוסים קלים, כבדים, צניחה חופשית. עברתי את הכול מהכול".
הוא נולד ברמת השרון למשפחה מיוחסת. אביו, אהרון דורון, ניצול שואה שהצליח להימלט מגרמניה בליל הבדולח הפך לימים לאחד מאנשי הצבא (השתחרר בדרגת אלוף) והחינוך המשפיעים בישראל. האב שירת במגוון תפקידים בכירים, בהם נציב קבילות החיילים, מנכ"ל בית התפוצות הישראלי וסגן יו"ר אוניברסיטת תל אביב. "הייתי ילד שמנת", הוא אומר בגילוי לב. "אף פעם לא חסר לי כלום. גדלתי על מצע מאוד נוח".
אל נתניה הגיע לראשונה בתחילת שנות ה-80, כשחקן כדוריד מקצועני בליגה הראשונה. "שיחקתי שנים רבות כמרכז של הפועל רחובות עד שקיבלתי הצעה ממכבי נתניה. מרגע שהגעתי לכאן התאהבתי".
במה בדיוק?
"התאהבתי ברצועת החוף ובמרחבים הבלתי נגמרים של העיר. נתניה היא עיר שאין לה סוף. כשנחשפתי למצוקים המרהיבים שלה הבנתי איזה פוטנציאל תיירותי יש לעיר הזאת, משהו שאין כדוגמתו בשום מקום אחר בארץ. מה שהולך כאן בשנים האחרונות זה פשוט מדהים.
"נתניה זו קלאסה אחרת לגמרי מכל מה שקורה במדינה שלנו. אם אתה שואל אותי, זו ללא ספק העיר של המדינה והכול בזכות מרים פיירברג".
אתה ממש מעריץ נלהב.
"בהחלט, מעריץ מושבע. תרשום שהיא ראש עיר תותחית. מה שהאישה הזאת עשתה למען נתניה ולמען מצנחי הרחיפה בעיר, אף אדם לא עשה מעולם. לפניה היו אלף ואחת בעיות עם המנחת בנושאים חוקתיים ומשפטיים. בשיחת טלפון אחת היא סידרה הכול. האישה הזאת היא משהו מיוחד".
אתה לא נסחף?
"ממש לא, אין עליה. היא באמת מבינה את המשמעות התיירותית של רחיפה. כשחבר'ה מחו"ל מגיעים ורואים את המחזה היפהפה הזה זה עושה משהו. חוץ מזה, כמעט על כל ברושור של העירייה מופיע הלוגו יחד עם התמונה של המצנחים. הפכנו לחלק בלתי נפרד מהעיר נתניה וזו גאווה גדולה".
בחזרה לעולם התעופה. לאחר גיוסו דורון עבר את קורס הטייס המפרך ושירת כטייס בחיל האוויר, אבל אם חשבתם לשמוע פרטים בנושא – תחשבו שוב. "אני מעדיף לשמור לעצמי את מה שעבר עליי בצבא", הוא אומר בצורה נחרצת.
לאחר השירות הצבאי שימש דורון כטייס אזרחי בחברת ארקיע ובהמשך פנה לענף מצנחי הרחיפה. "מה אני אגיד לך, זה ענף הייטקיסטי לגמרי. קיים רק עשרים שנה וכל הזמן מתפתח".
מה הכוונה?
"יש עשרות תחרויות רחיפה בינלאומיות בכל העולם שמתמקדות בקטגוריות של כושר ביצוע ובמשימות שכרוכות במרחק, סוג של מרוץ באוויר. עכשיו המטרה הבאה שלי, יחד עם מרים פיירברג, היא להתחיל מסורת של פסטיבל רחיפה בנתניה. משהו רציני שיתפרס על פני שלושה ימים וימשוך אלפי מבקרים לעיר. הלוואי שנצליח לקדם זאת כבר בקרוב".
לצד הפרנסה והעיסוק הבלתי נגמר באוויר משתף דורון פעולה עם פרויקט חינוכי בתיכון שפירא שבשכונת דורה, שם הוא מנהל כבר מספר שנים את מגמת התעופה עבור תלמידי כיתות י'-י"ב. "המגמה הפכה לאטרקציה מטורפת בעיר", הוא אומר בגאווה. "כולם רוצים להגיע לאחת השכונות הכי קשות בנתניה וללמוד שם. זה מראה כמה רחיפה ועולם התעופה מושכים עניין".
יש עתיד לרחיפה בעיר?
"בהחלט. אני מנבא עתיד ורוד מאוד לענף. למרות שיש כמה גורמים בעירייה שבשבילם הרחיפה היא סתם קוץ בתחת, אני בטוח שכל עוד יש לי את מרים שמושכת בחוטים אוכל להישאר רגוע. יחד איתה נתניה תוכל להתברך תוך זמן לא רב בפסטיבל רחיפה ראשון מסוגו. יש בהחלט למה לצפות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם