אחרי 15 שנה: מצאו באתיופיה את הילדה בה טיפלו
לפני 15 שנה הסכימו דורון ולורי בכר לקחת תחת חסותם ילדה אתיופית בשם ארקבה, שהגיעה לישראל לעבור ניתוח מסובך. לפני כעשור נותק הקשר בין הצדדים, ולכן החליטו השניים לחפש אחריה, כשברשותם רק תמונה ישנה ומספר תיבת דואר
הבית שלהם, הממוקם מול שדות פתוחים בקצה העיר רעננה, מתנהל במשך שנים במתכונת של בית פתוח וכמעט תמיד מלא אנשים. לכן אין זה מפתיע ש"הבכרים", כפי שהם מכונים בפי מכריהם, החליטו בנסיעתם האחרונה לאתיופיה לאתר ילדה מקומית שאירחו בביתם לפני 15 שנה ושהקשר עמה נותק, כשברשותם רק תמונה ישנה שלה ומספר תיבת דואר.
דורון בכר הוא צלם עיתונות לשעבר ועובד עיריית רעננה ולורי בכר היא מורה לאנגלית. לשניים שני בנים ושתי בנות, ובת נוספת שלה הם משמשים בית אומנה. לפני 15 שנה יצר עם בני הזוג קשר ד"ר עמי כהן ז"ל, מנהל יחידת ניתוחי הלב בבית החולים וולפסון בחולון דאז ומייסד עמותת "להציל ילד" - ארגון של רופאים מתנדבים שביצע ניתוחי לב ברחבי העולם בילדים מעוטי יכולת, ואף הטיס ילדים חולים לניתוחים מסובכים לישראל.
"עמי חיפש באותה תקופה מתנדבים שיארחו ילדים לפני ואחרי הניתוח - להכנה ולהתאוששות - כי הם הגיעו בלי המשפחות שלהם", מסביר דורון בכר, שתיעד את העלייה והקליטה של יהודי אתיופיה בין השנים 1991-1984 בתור צלם בית התפוצות והתוודע לפרויקט בשל קשריו עם הקהילה האתיופית.
משפחת בכר קיבלה לביתה ילדה בת שבע בשם ארקבה מהעיירה הוסאנה שבאתיופיה. "היא הייתה פה כמה שבועות לאחר הניתוח עד שהשתקמה. אני ובתי הצעירה הקדשנו לה הכי הרבה תשומת לב", מוסיפה לורי. "שיחקנו איתה, הקראנו לה סיפורים וניסינו לשמח אותה".
לאחר חזרתה של ארקבה לאתיופיה החלו בני משפחת בכר לקבל מכתבים מאביה דניאל בכל חג מולד במשך שלוש שנים. "הוא כתב לנו ברכות: 'תודה ששמרנו על
לפני כחודש וחצי נסעו בני הזוג לטיול באתיופיה ובאוגנדה. "ישר אמרתי שהייתי שמחה לבקר את הילדה הזו ולראות מה קורה איתה היום, אז שלחתי מכתב חודשיים לפני שיצאנו לדרך לכתובת שממנה אביה שלח אלינו את המכתבים שלו - תא דואר 205 בעיר הוסאנה", מספרת לורי.
"כתבנו לו שאנחנו מגיעים ושנשמח להיפגש ולהיות בקשר. צירפתי את כתובת האימייל שלי וביקשתי ממנו שיכתוב לי כיצד ניתן לתקשר איתו". עד עזיבתם את הארץ לא קיבלו בני הזוג כל תשובה מאביה של ארקבה. "אמרתי לדורון:'בוא ניסע להוסאנה ליומיים וננסה למצוא אותה'.
"היה לנו את מספר תא הדואר, שאמנם נשלחו ממנו מכתבים רק לפני כעשור, אבל קיווינו שהמשפחה עדיין מתגוררת באותו מקום. הייתה לנו גם תמונה של ארקבה כשהייתה ילדה, שאביה צירף באחד המכתבים", משחזרת לורי. "כולם אמרו לנו שאין לנו מה לחפש שם, שזו עיירה של מקומיים ושלא מגיעים לשם תיירים בכלל, אבל נסעתי במטרה למצוא אותה".
העיירה הוסאנה ממוקמת 200 קילומטר דרומית לעיר הבירה אדיס אבבה, מרחק כשלוש שעות נסיעה ברכב. יחד עם זאת, בתחבורה הציבורית הנסיעה ארכה קרוב לחמש שעות. "נדחסנו עם כל התרנגולות בדרך מאולתרת, אבל בסוף הגענו", מספר דורון. "ירדנו מהאוטובוס והיינו הלבנים היחידים. הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח".
דורון היה מצויד במצלמתו ותיעד את המסע לאיתור ארקבה, שאותו פתחו בני הזוג בבית החולים המקומי אשר ממנו נשלחה לניתוח בארץ. "זה היה בית חולים של עולם שלישי. הגענו למנהל, בחור צעיר, בערך בגיל 40. הוא לא ידע במה מדובר והפנה אותנו לאחד הרופאים הוותיקים, שזכר ששלחו ילדים לישראל לניתוח, אבל לא היו ברשותו פרטים או תיעוד ממוחשב כלשהו. הוא הציע לנו ללכת לדואר ולחפש לפי מספר התיבה".
היוזמות היצירתיות שגילו בני הזוג במהלך מסעם לא היו מביישות סרט בלשי קצר. "הגענו לדואר, והיה שם בלגן שלם. ראינו את תיבת הדואר 205, אבל היא הייתה נעולה, אז הסתכלתי סביב שאף אחד לא שם לב והתגנבתי בשביל לראות איזה מכתבים יש בה", מספרת לורי. "ראיתי שם את המכתב ששלחתי לדניאל לפני חודשיים, וכך הבנתי שהם עדיין מתגוררים כאן, אבל אף אחד לא אסף את הדואר".
אז כבר הבחינו אנשי הדואר בבני הזוג ושאלו אם הם זקוקים לעזרה. "סיפרנו את הסיפור, והם התחילו לחפש בניירות שלהם ולנסות לגלות למי שייכת תיבת הדואר 205", משחזר דורון. "פתאום, באורח פלא, מישהי שעבדה שם אמרה שהיא חושבת שהיא מכירה את המשפחה שזו תיבת הדואר שלה. היא ביקשה מאיתנו להמתין בזמן שתנסה לאתר אותם. כעבור 20 דקות היא אמרה שמצאה את הבעלים של התיבה, והוא בדרך לדואר".
כל מה שנאמר לאב דניאל הוא ששני לבנים מחפשים אותו בדואר - מה שהביא אותו אל המקום במהירות. "לא אמרו לו מי אנחנו, והוא הגיע קצת בהלם. הוא לא הבין למה שני אנשים לבנים מחפשים אותו", מספרת לורי. "כשהגיע, הוא הביט בנו ולא ידע מי אנחנו.
"הסברתי לו שאני לורי בכר, זו שאירחה את הבת שלו לפני 15 שנה, ומי שהוא כתב לה מכתבים. הראיתי לו את התמונה שלה שהוא שלח לי. שנינו התחלנו לבכות והתחבקנו".
משם המשיכו בני הזוג בכר יחד עם דניאל לבית של בתו הגדולה, שעמה מתגוררת גם ארקבה, היום בת 22. במהירות הגיעו למקום קרובי משפחה, לצד מכרים וסקרנים. "ארקבה הייתה מאוד נבוכה. היא זכרה את שהותה בישראל, את הבת שלי שטיפלה בה וטיילה איתה וגם אותי", מספרת לורי, שביקשה להתעדכן במצבה הבריאותי של ארקבה.
"ראינו שיש לה מכשיר שמיעה לא איכותי, ודניאל סיפר לנו שהיא נשרה מבית הספר בכיתה ז', בין היתר משום שלומדים שם 170 ילדים בכיתה והיא לא הצליחה לשמוע כמו שצריך. היא לא עובדת, אלא בעיקר עוזרת בבית ומנסה ללמוד לעבוד בסלון יופי".
לאחר שעודכנו, החליטו הבכרים גם לעשות מעשה. "המשפחה אמורה לשלוח לנו אבחון מהרופא לגבי בעיות השמיעה של ארקבה, והבטחנו שנשיג לה מכשיר שמיעה טוב שיתאים לה - נתרום בעצמנו ונשיג תרומות מאחרים. כמו כן, נקנה לה כל מיני עזרים בשביל הלימודים לסלון היופי: מסרק, פן לשיער ועוד, ונשלח את זה באמצעות חברים שנוסעים לאתיופיה בקרוב", הם מצהירים.
לאחר ששבו לאדיס אבבה, התקשר אליהם דניאל כמה פעמים ודרש בשלומם. "הוא מאוד התרגש מהמחווה ואמר שהוא לא מאמין", אומר דורון. "למען האמת, גם אנחנו לא ממש האמנו שמצאנו אותה בסופו של דבר".
לקחתם בחשבון את האפשרות שתיסעו לשם ותחזרו בידיים ריקות?
"רק בדרך להוסאנה אמרתי ללורי שזו ממש ירייה באפלה. לא הייתה לנו תמונה עדכנית, אין שם כתובות, אין שמות משפחה ברורים. בלבי חשבתי שאולי לא נמצא אותה, אבל אמרתי לעצמי שמקסימום תהיה לנו חוויה של יומיים שבה ראינו עיירה של מקומיים", אמר דורון.
"לא נסענו לאתיופיה במיוחד בשביל זה, אבל שנינו אנשים סקרנים, ולכן היה ברור שאם נוסעים - אז מנסים למצוא אותה".
"קורה לי הרבה שמזל פשוט נופל עליי כשאני צריכה אותו, ולכן האמנתי שנמצא אותה", מוסיפה לורי. "זה כנראה עניין של קארמה. אם היינו מסתובבים קצת ברחוב ושואלים אנשים, סביר להניח שבאמת היינו חוזרים בידיים ריקות, אבל המאמצים שלנו השתלמו. אני מקווה שעכשיו נצליח גם לעשות שינוי קטן בחיים שלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם