ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

מה עלה בגורל הילדה שנעלמה ב"מבצע משה"?

מאז 1984 גנטו ודבורה דסה מבת ים תוהים מה עלה בגורלה של מנלה, בתם היקרה בת החמש, שנעלמה לילה אחד במהלך "מבצע משה". כל החיפושים אחריה עד כה מסתכמים רק בכאב ובצער. לאחרונה בני המשפחה חזרו מאתיופיה מעוד מבצע חיפושים כושל והשבוע הם כבר יצאו למסע נוסף

הרגליים כאבו לנו מההליכה על השביל הטרשי שהתפתל במעלה צלע ההר. את מרבית ההליכה עשינו בדממה, התכנסנו בתוך עצמנו. מעת לעת הגנבתי מבט לעברו של גנטו דסה, אביה של מנלה. הוא כבר לא אדם צעיר, זיעה קלחה על צווארו, אבל האיש לא האט, אפילו לא במעט. מצחו חרוש הקמטים היה מכווץ בריכוז, עיניו היו נעולות על מטרה לא ברורה באופק, ידיו, ידי נפח מגוידות המורגלות בעבודה קשה, היו קפוצות ומעת לעת הוא נשך את שפתו התחתונה.

אנחנו דווקא הסתכלנו ימינה ושמאלה ובעיקר אחורה. כנופיות השודדים והליסטים ששורצות שם ידועות כאכזריות במיוחד, ואילו היינו נופלים לידיים שלהן, כנראה שלא הייתי זוכה לחזור לישראל, לחבק את אשתי ושני ילדיי ולהתיישב מול המחשב על מנת לכתוב עבורכם סיפור זה.

הנוף היה מרהיב, כל תמונה שתצלמו שם יכולה להימכר כגלויה בשוק של אדיס אבבה, ואולי בגלל זה הכפר הקטן והמט ליפול שהתגלה לעינינו - כמה בקתות בוץ שייתכן והיו מיושנות עוד בזמן יציאת מצרים - היווה ניגוד כמעט מעליב להוד הקדומים שאפף אותנו.

אבל אנחנו לא עשינו את כל הדרך הארוכה מארץ הקודש

על מנת להתפעל מהחוויה האנתרופולוגית, מהנוף, או מהזמן שעצר מלכת עמוק לפני הספירה עבור הכפר הזה. עשינו את הדרך כי בבית הקיצוני של הכפר, בתוך בקתה שנדמה כי כל בריזה קלה העולה מחוף בת ים יכולה להפיל אותה, מחכה לנו, אולי, מנלה דסה, הילדה שהוריה מחפשים אחריה מזה כשלושה עשורים.

בשלהי שנת 1984, במסגרת "מבצע משה", נעה קבוצת יהודים-אתיופים שמנתה כ-50 נפשות לעבר הגבול עם סודן. גנטו ודבורה דסה ושבעת ילדיהם, ביניהם מנלה בת החמש, היו חלק מאותה קבוצה. את הדרך הארוכה הם עשו בלילות ובשעות היום הסתתרו מהשודדים והחיילים האתיופים.

לילה אחד, אבד קשר העין עם מנלה והיא נעלמה. הסברה הרווחת היא כי כנופיית שודדים חטפה אותה, אולי בשל מידע שהיה לה כי הוריה תפרו את כספם בתוך בגדיה.

בימים שלאחר מכן קבוצת היהודים חיפשה בקדחתנות אחר מנלה, אולם משזו לא נמצאה, ויותר ויותר עיניים עוינות החלו להבחין בחבורת היהודים המשוטטת לה בסמוך לגבול, נאלצו גנטו ודבורה להחליט כי עליהם להמשיך במסע לעבר ישראל מבלי לדעת מה עלה בגורל בתם. הם עלו לארץ, גרו תקופה במגדל העמק ולאחר מכן השתקעו בבת ים. בישראל הם הביאו לעולם ארבעה ילדים נוספים.

מאז ועד היום הם הופכים עולמות על מנת לאתר את מנלה. עשר שנים לאחר אותו לילה טראגי נדמה היה כי הילדה נמצאה. היא נחתה בישראל והתקבלה על ידי בני משפחתה בהתרגשות אדירה.

האופוריה חלפה מהר מאוד. מנלה (ששינתה את שמה למלי) פיתחה בעיות התנהגות קשות, התחתנה בגיל 18, התגרשה כעבור שנה ובמקביל החלה לדרוש מהוריה לערוך בדיקת רקמות. לבסוף הם נעתרו וכשהגיעו התוצאות הלב התכווץ כשנודע כי היא איננה בתם של דבורה וגנטו.

אף על פי כן, הם המשיכו להתייחס אליה כאל בתם והיא הוסיפה לכנותם "אבא ואמא", אולם במקביל הלכה והתרחקה מהם, שקעה בדיכאונות קשים והתאשפזה במוסדות פסיכיאטריים. באפריל אשתקד, שעות ספורות לפני ליל הסדר, היא טרפה נפשה בכפה וקפצה אל מותה מחלון דירתה. בת 31 הייתה במותה. בני משפחת דסה ישבו עליה שבעה, כאילו הייתה בתם. מעט לאחר מכן התחדשו החיפושים אחר מנלה האמיתית.

שמי איינאו פרדה סנבטו ועליתי מאתיופיה לישראל בשנת 1991 במסגרת "מבצע שלמה". במרוצת השנים הפכתי לעיתונאי וכיום אני כתב חדשות ברשות השידור. לבני משפחת דסה נחשפתי ביוני 2011, במהלך מסע לאתיופיה עם אמי שנועד למצוא פתרון לבעיותיה הרפואיות.

למרות השנים הנוקפות והולכות, בני המשפחה מעולם לא אמרו נואש בחיפושיהם אחר מנלה ובמסגרת מאמציהם הסיזיפיים הם נועצו ברב מקובל אשר פסק: "הילדה בחיים". אחיה של מנלה, אדם, יצא לאדיס אבבה, עיר הבירה של אתיופיה, על מנת להתייעץ עם מרה אשטו, אישה בעלת סגולות רוחניות העוסקת בריפוי על ידי תפילות ותרופות טבעיות.

אשטו נחשבת למוסד באתיופיה, הגרסה המקומית והנשית למקובל כדורי ז"ל או לרב איפרגן "הרנטגן". אימי, שנכנסה לסשן אצל הגברת, יצאה משם בפנים חיוורות. "היא פשוט יודעת הכל", לחשה לי בצאתה. שם, בחדר ההמתנה, פגשנו את אדם דסה. יש בינינו קרבת דם: סבתא רבתא שלו היא אחותה של הסבתא שלי.

אדם נועץ עם אשטו שפסקה אף היא "אחותך בחיים והיא מתגוררת קרוב לגבול עם סודן". הסיפור נגע ללבה של אשטו והיא מינתה שניים מעוזריה הנאמנים, טלהון ומאודך, על מנת שאלו יתחקו אחר עקבותיה של מנלה. במשך שלושה חודשים השניים חרשו את מערב אתיופיה, שטח עצום בגודלו. מערב אתיופיה הוא סוג של מערב פרוע המנוהל על ידי כנופיות הנקראות "שיפטה". לאנשי החוק חפצי החיים אין שם דריסת רגל.

טלהון ומאודך שוחחו עם מבריחי גבול מזדקנים בהם נעזרו היהודים בצאתם לסודן, אי שם בשנות השמונים, ובעיקר עם אנשי ה"שיפטה". כעבור שלושה חודשים אינטנסיביים הם הגיעו לכנופיית שיפטה שאחד מחבריה הזוטרים, ברנש בשם אברא, טען כי הוא מכיר היטב את מנלה ואת סיפורה, ולמרות שאינו יודע כרגע היכן היא נמצאת, באפשרותו לאתר אותה.

השליחים ואדם נפגשו עם אברא בעיר גונדר ובתום מו"מ ארוך ומפותל ורצוף טקטיקות מצדו, שנועד להעלות את מחיר ה"סחורה", הוסכם כי אם וכאשר מנלה תאותר ויתברר כי זו אכן היא, אברא וחבריו יקבלו 80,000 ביר אתיופיים (קצת פחות מ-20,000 אלף שקלים), הון עתק במונחים מקומיים.

כמו כן אנשי השיפטה דרשו וקיבלו הבטחה כי רשויות החוק לא יעורבו בעניין על מנת שמי מהם לא יואשם בחטיפה או בדרישה לכופר. הסיכום הושג גם תודות למרה אשטו, שהודיעה כי היא ערבה לסיכום הכספי, ואם מסיבה כזו אחרת משפחתה של מנלה לא תשלם לשיפטה, היא תוציא את הסכום מכיסה.

אברא צויד על ידי אדם בטלפון נייד ובסכום כסף כשחזר לביתו הוא יצר קשר עם הוריה של מנלה, דבורה וגנטו, ואלה סיפקו לו את תיאורה של מנלה, בנוסף לזה שקיבל מאדם, כולל סימני לידה ייחודיים. אברא איתר ומצא אישה העונה במדויק לתיאור שנמסר לו – הן הפיזי והן הנסיבתי, כלומר ילדה אסופית שאיש אינו יודע מהיכן צצה ומהי דתה.

לאחר מכן אברא התקשר לשליחים. "מצאתי אותה", הוא בישר, ומיד דרש תוספת תשלום נכבדה ביותר. השליחים, שלא נולדו אתמול, בילפו: "נעזרנו באנשי שיפטה נוספים וכעת גם לנו יש מידע מדויק באשר למקום הימצאה, אבל מתוך כבוד להסכם שעשינו איתך, אנחנו עדיין מוכנים לממש את הסיכום המקורי".

אברא, שראה את הר הבירים מתפוגג מול עיניו, התעשת במהירות. "בואו אליי דחוף ואראה לכם אותה", הוא אמר. טלהון יצא מיד לאברא, המתגורר בסמוך לעיר נגדייה בהר, שם כבר היה איש שיפטה מקומי, שותפו של אברא. "מחר מנלה תערוך קניות בשוק", הוא עדכן, "נפגוש אותה שם". הם לנו בביתו של אברא והשכם בבוקר יצאו העירה. משהגיעו, התיישבו אברא וטלהון בבית קפה והמתינו לאות חיים מאיש השיפטה. כעבור מספר שעות הטלפון של אברא צלצל. "היא בשוק, תגיעו עכשיו".

בחוכמה שלאחר מעשה מסתבר כי מפגש הפתע הזה היה טעות מרה. השלושה ניגשו אל מנלה, או כפי שהיא נקראת כיום, אטלה. טלהון הציג את עצמו בפניה והראה לה תמונות של הוריה ומשפחתה בבת ים. "אולי אינך זוכרת", אמר לה, "אבל את יהודייה שנחטפה לפני שנים. בתמונה שאת רואה אלה הם בני משפחתך שגרים בישראל והם משתוקקים לראותך".

מנלה/אטלה הופתעה, נלחצה ונבהלה. בימים אלו מי שנחשד בהיותו יהודי באתיופיה מצוי בסכנת חיים של ממש. מבחינת המקומיים יהודים הם קניבלים, שבלילות מצמיחים זנב והופכים לחיות. מה גם שאם שליחים מרחוק חיפשו ומצאו אותה, היא כנראה שווה כסף, כך שגורם נוסף עלול לחטוף אותה ולדרוש דמי כופר מוגדלים.

מנלה/אטלה הקימה קול צעקה. "הם רוצים לחטוף אותי", היא זעקה. נוצרה התקהלות, המשטרה המקומית הגיעה ועצרה את השלושה. לאחר בדיקה קצרה התבררה סיבת המפגש ושמדובר במטרה טובה. הם שוחררו.

טלהון חזר לאדיס אבבה כשהוא נרגש ומאושר שמצא את הילדה, כיום בת 33. מרה אשטו התקשרה לישראל ודיווחה להורים שמצאו אישה וכנראה זו הילדה שלהם. לפיכך עליהם לטוס לאתיופיה ולעשות בדיקת רקמות. גם אני קיבלתי ממנה שיחה. "הסיפור הוא שלך, בלעדי, ורק אתה תהיה הראשון שידווח על הימצאה של מנלה", היא חייכה אליי מבעד לקו הטלפון.

מספר ימים לפני הטיסה, באמצע ספטמבר שעבר, נפגשנו כולנו בבית המשפחה בבת ים. האמא, דבורה אדמסו דסה, נראתה מותשת. "אין לי כוחות, אני עייפה ולא יכולה להכיל עוד את הסבל של הבכי", אמרה לי. "כבר הביאו לנו ילדה, גידלתי אותה כמו הבת שלנו, ואז קרה מה שקרה. אני מפחדת להתאכזב פעם נוספת". מדוע את לא נוסעת לאתיופיה בשביל לפגוש את מי שהיא אולי הילדה שלך? שאלתי. "אני לא מסוגלת לנסוע לאתיופיה", השיבה דבורה בנחרצות.

"נשבעתי שאני לאתיופיה לא חוזרת עד שאני לא מוצאת את בתי הביולוגית". נדברנו, בני המשפחה ואני, כי הם ייצאו לאתיופיה מספר ימים לפניי ואני אצטרף מיד לכשיושלמו כל הסידורים הטכניים. המשפחה ביקשה, ואני הסכמתי, שלנוכח שברון הלב המתמשך שלהם בשנים האחרונות, שהכתבה שאכין תשודר אך ורק אם יתברר שהאישה שנמצאה היא אכן מנלה בתם.

מספר ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי שוב באתיופיה. הפעם כבר לא התרגשתי מהתשתית הלקויה ומהסירחון והבלגן במדינה. הנהג של אשטו חיכה לי בשדה התעופה ובביתה מצאתי את אביה של מנלה, גנטו, האח אדם ובן הדוד מולו. כעבור יומיים יצאנו צפונה – ארבעת הישראלים, שני צלמים ששכרתי ושני שליחיה הטובים של אשטו, טלהון ומאודך.

בעיר גונדר חיכה לנו אברא השיפטה, סוף סוף זכיתי להכירו. איש נמוך קומה, לבוש מכנסיים, נעול סנדלים ועטוף בגלימה מסורתית, חבוש בכובע ומצויד במקל. בתיקו היה מוצפן אקדח. ישבנו במסעדה שבקרבת המלון ושוחחנו עמו. האלכוהול זרם כמים. כל המתח שנבנה אצלנו בימים האחרונים השתחרר. מידי פעם יושבי השולחנות הסמוכים העיפו מבט תמה לעבר השולחן שלנו למשמע עוד פרץ של צחוק.

כשחזרנו למלון, החל הפחד לנקר בלבותיהם של הצלמים. אנחנו עומדים להיכנס לטריטוריה מסוכנת, שורצת כנופיות ושודדים, והיה שלב בו הם הודיעו כי אין בכוונתם להצטרף. לבסוף הם נרגעו חלקית לאחר שהובטח להם כי נצרף אלינו שוטרים. באתיופיה, תמורת התשלום המתאים, אתה יכול לשכור כוח שיטור מעכשיו לעכשיו. אברא, אגב, ממש לא אהב את הרעיון שיתלוו אלינו שוטרים. לבסוף עלינו על יצוענו אבל הלחץ וההתרגשות גבו את מחירים ולא הצלחנו לעצום עין.

למחרת בבוקר התיישבתי עם אברא לארוחת בוקר. "עשיתי תחקיר מעמיק", הוא אמר, "זו מנלה בוודאות, מה גם שהדמיון הפיזי בינה לבין אחיה מדהים. הרבה אנשים מעורבים בסיפור הזה ואפילו הגענו כמעט לשפיכות דמים בינינו, כל אחד רצה לעשות את העסקה לבד ולקחת לעצמו את הכסף.
"מנלה גדלה בכפר הסמוך לגבול אתיופיה סודן.

האישה שגידלה אותה מצאה אותה בהלוויה בוכה וכולנו אמרו שהיא הגיע אליהם משום מקום. אלו מאיתנו, שידעו על הבריחה של יהודי אתיופיה בלילות, אמרו שזו כנראה ילדה יהודיה ששכחו אותה. אישה מבוגרת אמרה שבשביל המצווה, היא מוכנה לגדל את הילדה, וכך היה.

"מנלה סבלה מאנשי הסביבה, שידעו שהיא יהודיה, ומשבגרה ברחה לכפר בשם מטמה, שם עבדה בשדות הקפה. כעבור מספר שנים היא חזרה לאשה שגידלה אותה ומשזו נפטרה, ברחה שוב לאזור הגבול עם סודן. כעבור כמה שנים היא הגיעה לכפר לא רחוק מהעיר נגדיי בהר. כולם יודעים שהיא לא מהאזור, ענייה ונטולת קרובי משפחה.

"היא עברה בחייה סבל רב. היא גדלה בתנאים קשים מאוד. בעלה הנוכחי הכיר אותה בעיר נגדיי בהר. הוא היה אלמן וחיפש תחילה מישהי שתעבוד אצלו במשק בית. בהמשך הם התחתנו והביאו שני ילדים, כאשר יש לה כבר בת בכורה מגבר אחר. כשפגשנו אותה היא הייתה בהריון מתקדם".

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרך, לפגוש את מנלה. עברנו בכפר הולדתה, קבז'ט, הנמצא בסמוך לעיר אזוזאו. אברא תפס פיקוד והרצה לנו על מסלולי הבריחה של היהודים ועל מקומות המסתור בהם עצרו בדרכם. הוא הכיר כל משעול בהם הלכו היהודים וכל נקיק בו הסתתרו. אביה של מנלה, גנטו, הביט בו בהלם ולאחר מכן השניים החלו לשוחח כאילו היו שני מכרים ותיקים הממשיכים שיחה שנקטעה לאחרונה.

כשהגענו לנגדיי בהר, בתום נסיעה ארוכה ומפותלת, חברנו לאיש השיפטה המקומי, שותפו של אברא. בדרך אספנו גם את בתו של אברא, בחורה מפולפלת וחדת לשון. "הייתי אצל מנלה בביתה", ידע לספר שותפו של אברא, "היא רגועה ומוכנה לפגישה".

לאחר מכן שמנו פעמינו לתחנת המשטרה המקומית במטרה לשכור שוטרים ככוח ליווי. תחילה הם סירבו מנימוק מנהלתי – את הבקשה יש להגיש בעיר המחוז המרוחקת, אולם לאחר שגנטו שלף מכתב המלצה שקיבל משגרירות אתיופיה בישראל ובו נכתב כי יש להושיט לו עזרה, יצאנו משם מלווים בשני שוטרים. לא לפני שהוזהרנו, בפעם המי יודע כמה, כי האזור מסוכן במיוחד ורק יום קודם לכן כנופיה חמושה ביצעה שוד בכביש בו אנו עתידים לנסוע.

אגב, כאן המקום להסביר ששוטר במחוז הנידח עליו אנחנו מדברים בצפון מערב אתיופיה הוא ברנש קצת עלוב למראה, המצויד רובה מיושן, כובע קסקט ומדים מהוהים המזכירים במשהו בגדי עבודה של קיבוצניק.

לאחר נסיעה ארוכה הגענו להר גבוה ואיש השיפטה המקומי אמר: "עצרו כאן את הרכב, אין כביש שמוביל לכפר ואת יתרת הדרך נעשה ברגל, תתכוננו להליכה של חצי שעה". פתאום חברי צוות הצילום שלי הכריזו כי הם מפחדים ולא מוכנים לסכן את חייהם ואין בכוונתם לרדת מהרכב. הם ממש רעדו מפחד. אני, בלית ברירה, תפסתי מצלמה ויצאנו לדרך, מטפסים במעלה צלע ההר. גנטו, בפנים חרושות קמטים, נשך את שפתו התחתונה.

התקרבנו לבקתה המטה ליפול. מנלה/אטלה חיכתה לנו בחוץ. היא נבהלה מנוכחותם של השוטרים, והכלב, שהיה עלוב כמעט כמו הבקתה, החל לנבוח. השוטרים מיהרו להרגיע אותה. "את זוכרת אותנו?", הם שאלו, "נפגשנו ביום בו הגשת תלונה כנגד שני השליחים". גנטו ואדם, מי שאולי יתבררו כאביה ואחיה, לא ידעו האם ליפול על צווארה או להעניק לה נשיקת נימוסין. בסוף הם עשו משהו באמצע, נשיקה וחצי חיבוק.

כנראה שבעלה ראה מרחוק את ההתקהלות סביב ביתו, והוא הגיע בריצה. "זו המשפחה של אשתך שבאה מחו"ל", הסבירו לו השוטרים. האיש התרגש והודה לבורא העולם, חיבק את אשתו והזמין אותנו במאור פנים להיכנס לבקתה הדלה. מיד לאחר מכן הוא צלה עבורנו תירס שנקטף בזה הרגע מהשדה – וזה היה הדבר הכי טעים שאכלתי מאז שעזבתי כילד את אתיופיה לפני 22 שנים.

ניכר היה כי מנלה/אטלה הייתה המומה ולא ידעה כיצד לנהוג בנו. מעת לעת היא פרצה בבכי. אביה ואחיה ביקשו ממנה להראות להם את כף ידה והסתכלו עליה ועל סימנים שונים על גופה. לאחר מכן צילמו את כף הרגל והיד. אני ניסיתי לשאול כמה שאלות – ומיד הושתקתי על ידי אנשי השיפטה והשליחים.

גנטו החל לסיפר לה: "יש לי מספיק ילדים וכולם מסודרים בחיים, אבל אני מחפש את הילדה שלי שנחטפה בדרכי לישראל. לא באתי להזיק לך, אני רק אשאל אותך כמה שאלות ואם את זוכרת, תעני לי". הוא שאל אם היא זוכרת איפה נחטפה ומי חטף אותה, והיא ציינה, אגב התייפחויות, כי אינה זוכרת. משנרגעה, הגישה לנו אנג'רה (פיתה אתיופית) עם דברי חלב. אכלנו וסיכמנו עם בעלה שניצור עימם קשר בקרוב דרך המשטרה המקומית. בכפר שלהם אין קליטה לטלפון נייד ועל טלפון קווי, חשמל או סתם מים זורמים אין על מה לדבר.

בשלב הזה היום נטה לערוב, השוטרים ואנשי השיפטה לחצו עלינו להתקפל לפני שמחשיך. גנטו ואדם נתנו לה כארבעה מאות ביר והתרחקנו בהליכה מהירה. עלינו לאוטו, הנהג נתן גז ונסענו במהירות לכיוון גונדר. בדרך הורדנו את השוטרים. מרגע זה אביה של מנלה השתתק והתכנס בתוך עצמו. האחיין, מולו, ניסה לדובב אותו במהלך הנסיעה, אך האיש בחר להשקיף במבט מרוחק מבעד לזגוגית החלון. מידי פעם מלמל פרקי תהילים אותם זכר בעל פה.

בתוך כך הנהג, שלדעתי נסע כמעט במהירות הקול, הבהיר לנו כי אנו נכנסים לאזור מסוכן ואין עצירות. מי שצריך, שיתאפק עד שנגיע לקרבת בסיס צבאי שנמצא בהמשך הדרך.

בלילה כבר היינו בבית המלון בגונדר. הפעם לא היה לנו חשק לשתות ולהתפרע. התקשרנו למרה ובישרנו לה שהגענו בשלום ושפגשנו את האישה שטוענים שהיא מנלה. כעבור כמה ימים, שלושת בני המשפחה, מלווים בשליח הסוכנות היהודית, הביאו את מנלה/אטלה לבדיקת רקמות בעיר בהר דר. הדגימות, שלה ושל גנטו, נשלחו לאנגליה במימון הסוכנות.

כעבור כמה חודשים שליח הסוכנות היהודית קיבל את התוצאה שבישרה "שלילי". כלומר אין קשר משפחתי. המשפחה לא קיבלה את התשובה ופנתה לבית המשפט בישראל וביקשה אישור לביצוע הבדיקה בארץ. הטענה היא שאברא, שציפה לתשלום ברגע שהפגיש את המשפחה עם מנלה/אטלה, הפעיל קשרים על מנת לזייף את התוצאות, כך שלאנגליה נשלחו הדגימות הלא נכונות.

את פיה הנערה, למרבה הצער, כבר לא ניתן לשאול. היא נפטרה כתוצאה מסיבוך בלידה. בני המשפחה, יש לציין, לא מאמינים בכך וסבורים כי אנשי השיפטה בישלו את הסיפור והבריחו את מנלה לכפר אחר. בינתיים, בני משפחת דסה מצאו עוד קצה חוט ובימים אלו ממש הם נמצאים באתיופיה. אולי הפעם הם יחזרו עם מנלה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...