למרות הלינץ': צעירים ערבים בכיכר ציון לא מפחדים
כתב "זמן ירושלים" יצא השבוע לזירת הלינץ' בכיכר ציון ושוחח עם צעירים ערבים שעדיין מגיעים למקום. הם לא מפחדים משום דבר, רק מאלוהים ומהבוס
על גדר האבן מול הקיוסק יושבים שלושה צעירים פלסטינים, מעשנים סיגריה אחרונה בטרם יחזרו הביתה. ביניהם מונחים שקית גרעינים פתוחה ובקבוק קולה. אני מתקרב אליהם, והם מביטים בי בחשדנות.
הנער בחולצת הפסים מנסה להבין מה אני רוצה; הוא נראה בטוח מחבריו, העברית שבפיו טובה משלהם והוא משמש דובר של השלישייה. הצעיר, מוחמד סלאם שמו, מספר שהוא עובד בעיר כבר ארבע שנים אצל בוס ישראלי. לפני הכול הוא דואג להבהיר לי שיש לו אישור עבודה.
על האירוע האלים הוא שמע מחברים, וכשאני שואל אותו על תחושותיו בנושא ואיך נראה מבחינתו היום שאחרי, הוא מתחיל להתפתל - מנסה לצאת בסדר עם שני הצדדים, לא להאשים את הישראלים שהוא חי בתוכם מצד אחד, ומצד שני להוקיע את האלימות.
גם אז, סלאם מעדיף לתאר את האירוע בצורה שנוח לו להתמודד איתה: "זה לא כל הישראלים, רק כמה נערים ששתו יותר מדיי אלכוהול". אני אומר לו שיכול להיות שהשתייה הייתה רק טריגר לשנאה שפיעמה בנערים האלה, והוא מעדיף לחמוק מתשובה.
"אני עובד עם ישראלים",
שוטטתי במרכז העיר במשך שלוש שעות: כיכר ציון, רחוב שמאי, המשביר וחזרה. קשה היה למצוא נוער פלסטיני ברחובות. קבוצות נערים ישראלים בודדות חצו מדי פעם את המדרחוב; כמה צעירים ניגנו בקרנות הרחוב; עובדים זרים לחשו בטלפון ציבורי למשפחה שהשאירו אי שם. בעיקר היה שם הרבה שקט, שקט שאולי מעיד על מה שהתרחש כאן לפני שבוע, שקט שקשה היה לא לפרש אותו כפחד מהאלימות.
עוד סיבוב בכיכר. נער פלסטיני בדיוק סוגר את המסעדה של מעסיקו, אני מנסה לשוחח איתו, הוא מקצר במילים, משתדל להיראות עסוק. כמו כל מי שאדבר איתו היום, גם הוא שמע על האירוע מחברים. הוא בן 21 וקוראים לו אחמד, עובד שנתיים בשווארמה שצופה אל הכיכר.
רק פעם אחת הוא היה עד לאירוע אלים על רקע לאומני, לפני ארבע שנים, אך הוא לא השפיע על אורח החיים שלו. אחמד מפחד רק מאלוהים, אין לו חברים בעיר והוא גם לא רוצה להתערבב בנוער שבכיכר.
"אני עובר מהעבודה לבית ובחזרה, וכשאני רוצה לטייל אני יוצא עם חברים מהכפר, אבל לא לפה. יש לנו מספיק מקומות", הוא אומר. הבוס שלו מתקרב, הוא עורם עוד כסא פלסטיק על השולחן ומבקש ממני בלחש שאסתלק. לא רק מאלוהים, גם מהבוס הוא מפחד קצת.
נער ישראלי שצפה בי משוחח עם הפועל לא יכול להבליג, וכשאני מסיים לדבר איתו הוא נגש אליי וכועס על כך שאני מראיין פלסטיני. לדידו אסור לתת להם לגיטימציה. שאלתי אותו מה הוא חושב על האירוע שקרה לפני חמישה ימים, ומבחינתו הסיפור פשוט.
"אנחנו במלחמה, הם רוצים להרוג אותנו ואנחנו צריכים להקדים אותם", הוא מסביר. הוא כועס על כך שנערים ערבים מתחילים עם יהודיות ומנסה לרתום גם אותי למאבק בהתבוללות: "אם היית רואה פלסטיני יוצא עם יהודייה, לא היית מתעצבן?".
אני נפרד ממנו ומנסה לתפוס שני צעירים ערבים שחוצים את הכיכר לכיוון פסי הרכבת. הם בני 17, בגילו של הנער שהותקף. הגבוה מתחנן שלא אצלם; מאז האירוע הוא לא מסתובב בעיר, והשניים חוצים את המדרחוב במהירות.
כשפניתי אליהם הם הגיבו בדריכות, קשה שלא לזהות אצלם את הפחד. מבין הפלסטינים המעטים שהסכימו לשוחח איתי, הנער הוא היחיד שמודה בכך שהוא מפחד. "בימים האחרונים אני לא נשאר לבלות פה אחרי העבודה", הוא מספר, "וגם כשאני הולך לתפוס מונית חזרה הביתה אני מסתכל אחורה כל רגע. לא עשיתי כלום לאף אחד, אני רוצה לחיות בשלום, אבל לא כולם רוצים בזה כמוני".
ברחוב הצר המוביל לכיכר חתולות אני פוגש את אמיר, ערבי ישראלי שמנהל שם בר כבר כמה שנים. הוא מבטל את דבריי בהינף יד. "עזוב אותך משטויות", הוא אומר. "כולנו מרגישים פה טוב ביחד, ערבים וישראלים עובדים באותן עבודות. חוץ מכמה שיכורים כולם רוצים לחיות פה בשקט, הלב שלנו לבן ונקי, אין פה קבוצות, אף אחד לא נלחם באחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם