הישרדות, הגמר הגדול של כולנו

הקיץ עוד דקה מאחורינו, ערוץ 10 עלול להיסגר, ואומרים שגם קיומנו כמדינה מוטל בספק. זה רק אני או שיש באוויר תחושה של סוף?

גיא מרוז | 24/8/2012 6:52 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: מרוז פלייס
המדור מוקדש השבוע לכל ההורים שנמצאים שנייה לפני פיצוץ אטומי אמיתי. תראו מה זה, גם כשמקצרים את החופש הגדול הזה, הוא מרגיש כמו חמש שנים של עבודות פרך. והחגים עוד שנייה כאן. הייתי אומר שלא תדעו עוד צער, אבל אתם נורא תדעו.

והנה חידה: אם חודשיים לפני החגים פוטרו 16 אלף איש כי כולנו רחמנים בני רחמנים ולא מפטרים לפני החגים, כמה יפוטרו מיד אחרי שייכנס לנו הלולב לעין במוצאי חג הסוכות? התשובה בסוף הטור.

>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
צילום הרקע: ורד אדיר, עיבוד תמונה: ג'רמי מלכיאל
מכוכבי השבוע צילום הרקע: ורד אדיר, עיבוד תמונה: ג'רמי מלכיאל
סוף הוא תמיד התחלה

לא כל יום יש תחושה שכל כך הרבה דברים נגמרים. אני לא יודע אם מדובר במקריות מרושעת או יד נעלמה שמכוונת בול עלינו, אבל יש משהו באוויר שמעיד על סוף.

ברשותכם, לפני שנתחיל לדון בסופה המתקרב של המדינה (לפי פרסומים זרים ועוינים כמובן) נתחיל מהדברים הקלילים יותר כמו הקיץ. מתחילים לסיים:

סוף הקיץ

זה החלק הטוב של הסיפור. סוף החום המשוגע הזה, סוף החופש של הילדים, סוף ה"לאיזה סחנה ניקח אותם היום?" כל זה עוד דקה מאחורינו.

זה גם סוף לשקלים שהתנפצו לכל מקום שמכר גלידה/ צימר/ כרתים, וגרוע מזה כמו איזה לונה פארק/ מלון תחת כיפת השמים ואכול כפי יכולתך. כל זה נגמר והבשורה הפחות טובה היא שכל זה יתחיל עוד דקה וחצי עם התנפלותה של השנה החדשה. מצד אחד אנחנו משתוקקים לבואה, מצד שני אתם יודעים מה אומרים על השנה החדשה ועל כל ההפתעות שרק מחכות להתפוצץ בה... ימים יגידו.

סוף ערוץ עשר?

אני מתקשה להאמין אבל אי אפשר לחטוף את כל הפיפי לפנים ולהמשיך להאמין שמדובר במי מעיין זכים פרי פועלם של מוקירי הערוץ, כמו שטייניץ ונתניהו. מיותר לציין שזה מקום עבודתי העיקרי בחצי עשור האחרון, וברור שהייתי כותב טקסט דומה גם לו היה מדובר בערוץ מתחרה.

אני אנסה לא להרצות בפניכם על החשיבות העילאית של פלורליזם תקשורתי, דמוקרטיה וכל זיבולי המוח האלה. יש משהו הרבה יותר בסיסי: פרנסתן של 3,000 משפחות (אלה המספרים של האנשים שמתפרנסים מהערוץ הזה כנותני שירותים ולא רק מקבלי משכורת) הולכת להיגמר. כלומר לא יהיה ממש כסף לקנות במכולת, שאולי אתם מנהלים, לנסוע לחופש לצימר, שאולי בבעלותכם, או סתם לשבת בבתי קפה, שאתם במקרה מנהלים.

וכל זה לא בגלל חובות שאותם אכן חייבים לשלם, אלא לדעתי בגלל פוליטיקה קטנה של אנשים שהערוץ פגע בהם ועכשיו הם מחזירים. יופי, כל הכבוד, יש לי רק בקשה קטנה: יכול להיות, רק יכול להיות, שלהחזיר גם לאיראנים, גם לאובמה ובני משפחתו וגם לכלל אנשי ערוץ עשר באותו חודש - זה קצת מוגזם.

ועוד מילה אישית: דיברו לא מעט על המשכורות המנופחות של כוכבי הערוץ, שגם הן גרמו למשבר הכלכלי שבו הוא נתון. אולי זה היה נכון פעם, אולי המשכורות בתקשורת מנופחות מדי, אבל מדובר בשכבה הכי דקה ובלתי משמעותית בערוץ. רוב האנשים שם מרוויחים כמוכם ופחות מזה. מדובר בהמוני אנשים שלא יעברו בשלום את החגים ואת השנה החדשה אם הערוץ ייסגר.

סוף המדינה

כן, זה הסוף הכי מטריד. במקרה הזה לגמרי לא ברור אם סוף הוא אכן תמיד התחלה ולא ממש בא לי לברר. השבוע אירחנו בתוכנית הבוקר את רופא הכלבים רפי קישון כדי שיסביר מה לעשות עם חיות המחמד בזמן ההפצצה המדוברת, ומתברר שאכן יש ערכה אטומית לכלבים.

אני לא בטוח שאני רוצה לחיות במדינה שבה בתוכנית הבוקר יש אייטמים על זריקות אטרופין לחתולים. חזרתי הרגע מהולנד ושם בתוכנית הבוקר דיברו על מצוקה איומה: מחסור בגבינת אמנטל בצפון המדינה. זה אייטם! ככה אתה רוצה להתעורר. לשבת עם האישה על כוס קפה ולהכין את הילדים למחסור באמנטל, לא למחסור בערכות מגן. השיגעון הוא שזה לגמרי אפשרי שזה יהיה סיפור חיינו: הורדת מחיר הקוטג' ומחסור בגני ילדים, ולא הורדת הכור האיראני ומחסור במקלטים ציבוריים.
צריך רק הנהגה שפויה, בשני הצדדים, כי בני העם לא מבינים מה אתם רוצים.

שיחות עם כלב

כלב: אז אני מבין שאתה לא דואג לי למסכת אב"כ?
אני: לא, אני לא מאמין שבאמת תהיה מלחמה ולא בא לי להתעסק עם זה.
כלב: יופי, יופי, אתה לא תאמין במלחמה, ואני אתאדה עם מכת האטום הראשונה. ומה תגיד אחר כך לילדים שלי? שלא ידעת? שלא חשבת? שטעית?
אני: לא זה ולא זה. מכיוון שכידוע מנענו את האפשרות שיהיו לך ילדים, השיחה הזו לא תתקיים. לא תהיה מלחמה, תעזוב אותי!
כלב: ומה אם כן? למה האדישות? מה אתה רוצה, עוד וינוגרד? אגרנט 2? אני מודיע לך שאם תהיה הפצצה גרעינית ולי לא תהיה מסכה, אני אתבע אותך ואת ילדיך עד סוף הדורות.
אני: בסדר. ועכשיו מה?
כלב: עכשיו זוז, אודטה מסבירה איך בונים מסכה לבד, ודליה מזור מדגימה איך אפשר גם לרקוד איתה, זוז!

בשורה משמחת

מערכת הבריאות בישראל היא במקום השישי בעולם, וזה באמת נורא משמח!

בשורה פחות משמחת

רופאה באיכילוב נדבקה בשחפת, ובלי קשר, 3,000 איש מתים בשנה בגלל זיהומים שלא קשורים למחלתם. אם זה מקום שישי, איך העולם הגדול שורד?

התשובה: זאת לא השאלה. השאלה היא האם יקראו למפוטרים "המפוטרים החדשים" או שיערבבו שמחה בשמחה?

meroz.guy@gmail.com

בלוגים של גיא מרוז
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

גיא מרוז

צילום: דעות

גיא מרוז, עיתונאי, זוכה פרס אומץ אבל מפחד מהחושך ומיהודים גדולים וצודקים. חושש גם מפלסטינים מוצקים שצודקים יותר מהיהודים הגדולים ומכור אנונימי לטוקבקיסטים מהימין הקיצוני. יהי זכרו ברוך

לכל הטורים של גיא מרוז

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים