ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

מדרום ת"א לדרום סודן: "לפעמים יש לנו אוכל ולפעמים אין"

איך נראים היום חייהם של ילדי הפליטים שסיימו את שנת הלימודים בבתיה"ס בת"א, ובמהלך החופש הוחזרו לדרום סודן? אשול מלוט, שחיה 5 שנים בשכ' התקווה: "אני לא מבינה למה יש בישראל אנשים שלא רוצים אנשים מארץ אחרת, או אנשים שחורים, אבל אני לא יכולה לכפות את עצמי עליהם"

בתחילת שנת הלימודים הקודמת הם הגיעו לכיתות שלהם בבתי הספר בדרום תל אביב, ובהם הירדן וביאליק-רוגוזין, הסמוכים לבתיהם בשכונות שפירא והתקווה. אבל תחילת שנת הלימודים תשע"ג תופסת אותם במקום אחר לגמרי: בדרום סודן, מדינתם, שאליה חזרו בחודשים האחרונים.

מול המציאות שבה הם חיים שם, דרום תל אביב מעולם לא נראתה רחוקה יותר. "המצב פה קשה ולא קל לחיות פה בכלל", אומרת אנטוניטה ג'יימס, בת 19, שבשנים האחרונות למדה בביאליק-רוגוזין ולפני חודש וחצי חזרה עם משפחתה לדרום סודן.

>> יוזמה ישראלית: הקמת קיבוץ בדרום סודן
>> כך חרבו בתי הכנסת המפוארים בנווה שאנן
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

מאז הספיקו היא ואחותה ויקטוריה בת ה-15 לחלות קשות במלריה ולהחלים. אין בקרבתן בית חולים וכל מה שניתן לעשות נגד המחלה הוא לנסות להשיג כדורים או זריקות ולקוות לטוב. "אנחנו שמונה אנשים בדירה קטנה, בלי חשמל או מים ואין מה לעשות פה. אנחנו לא קונים או אוכלים

הרבה כי יש זבובים על כל האוכל בכל מקום. עכשיו אין כל כך מלחמה, אבל בלילה באים לבתים והורגים אנשים. מגיעים עם נשק לקחת לאנשים את הכסף, ואם אתה אומר משהו הורגים אותך. זה קרה באזור שאני גרה כמה פעמים, גם לאנשים שאני מכירה ולקרובי משפחה שלי".

"כשבאתי לפה הייתי בשוק: הבתים מקש, רואים את הלכלוך במים בעיניים, האוכל לא נורמלי ואנשים חולים בכל מקום", חולקת אשול מלוט, שהגיעה לבירת דרום סודן ג'ובה לפני כשבועיים אחרי חמש שנים בשכונת התקווה ובביאליק-רוגוזין. "אנחנו גרים שלוש משפחות בבית אחד של קרובים של אמא שלי, כשלפעמים יש לנו אוכל ולפעמים אין. בשביל לשתות צריך לקנות מים ברחוב ולשים בתוכם משהו שמנקה אותם קצת. כל הזמן אני רואה ברחובות ילדים שאין להם מה ללבוש והם בוכים כי הם רעבים וכל הזמן עוברים אנשים מבית לבית ומבקשים אוכל. אני נותנת להם קצת, אבל עצוב לי שאין לי לתת להם יותר".

התיאורים שחוזרים אצל כל הילדים שעמם שוחחנו כוללים עוני, פחד ברחובות (בעיקר לנשים ולבנות), בעיית מים ומחלות כמו מלריה, טיפוס וצהבת, שבחודשיים האחרונים הביאו ככל הידוע למותם של ארבעה אנשים שהוחזרו מישראל, אחד מהם פעוט בן ארבע.

כמה מהם מדגישים את השיעמום ואת המשבר הקשה במערכת החינוך המקומית. מכיוון ששנת הלימודים בדרום סודן מתחילה במרס אף אחד מהם לא השתלב בבית הספר ורובם לא בטוחים שהם ירצו להשתלב בשנים הבאות. "ילדים הולכים לבית הספר משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים ולומדים רק איזה שני שיעורים, בעיקר כי למורים לא מתחשק ללמד", מספרת נאקה קירבה, בת 15, שבארץ חיה בנהריה. "המורים גם מרביצים לתלמידים הרבה ואין תחושה של ביטחון, לא בבית הספר ולא ברחובות. יש הרבה גניבות והרבה אלימות בכל מקום, ואני לא יודעת אם אני אלך לבית ספר או לא ובכלל מה יקרה איתי בעתיד".

"לכולנו קשה פה ואין עבודה והמלריה דופקת בדלת כל הזמן, אבל הילדים סובלים יותר מכולם", אומר חאלד לורלה, אביהם של סמואל וסימבירי. בשש השנים האחרונות המשפחה גרה בשכונת שפירא, הילדים למדו בביאליק-רוגוזין וסמואל אף לקח שיעורים פרטיים בציור עם מורים מבצלאל.
 
"בכיתות פה יש 120 ילדים, אין פה משחקים, אין פה פארקים, אין כלום. הילדים משתעממים בבית כל היום ולפעמים צריכים לוותר על אוכל ועל מים, שמגיעים מטונפים מהנהר. האו"ם לא עוזר כי הוחזרנו על ידי ישראל ולא במסגרת החזרה של האו"ם ואנחנו תקועים בלי פתרונות".

מי שמנסים להקל במעט על המצוקה הם מספר ישראלים שהכירו את המשפחות והילדים בארץ ונשארו בקשר. כמה מורים בבתי הספר בתל אביב מקפידים לצלצל ולהתעדכן במצב, ופעילים חברתיים מנסים לגבש פתרונות כמו סיוע במימון לשליחת הילדים לפנימיות באוגנדה הסמוכה וכן ביוזמה יוצאת דופן להקמת קיבוץ לקהילת החוזרים מישראל.

יש גם מי שנוסעים לג'ובה פשוט כדי להציע מעט עזרה. "זה לא שאין דרך לשרוד פה, אבל זה ללא ספק לא מקום שראוי לשלוח אליו אנשים", אומר יותם גדרון, צעיר מהרצליה שהיה פעיל במאבק למען מבקשי המקלט, התיידד עם כמה משפחות ועכשיו במסגרת טיול אחרי צבא לאתיופיה חצה את הגבול ובא לבקר בג'ובה. "אנשים פה ישנים בבקתות בוץ של שני מטר על שני מטר, יש פה מחלות שניתן לטפל בהן, אבל בלי בתי חולים ובלי כסף הן יכולות להיות קטלניות, ויש אווירה מסוכנת של מערב פרוע ללא ביטחון אישי. אנשים אולי משלימים עם מה שקרה להם, אבל אף אחד בארץ לא היה מקבל את זה שהילד שלו יגיע למקום כזה".

"מה שאתה שומע על ג'ובה זה הכי טוב שיש שם", מוסיף רמי גודוביץ', פעיל למען הזרים. "בג'ובה עוד יש מעט תשתיות, מעט סיוע, משהו שאפשר לחיות איתו איכשהו. כמה מהילדים הגיעו לכפרים שבהם כל היום רק סוחבים עוד ועוד חולים ממקום למקום. אתה שומע על זה ופשוט מתייאש".

ולמרות המצב, הילדים לא משדרים כעס כלפי ישראל. עם זאת, ניכרים העלבון והפגיעה בשל החזרתם על ידי ישראל ובעיקר החשש מהעתיד. חלקם כבר חושבים איך יקבלו מקלט במדינות אחרות. "אני לא כועסת על אף אחד, אפילו לא על האזרחים שלא רצו אותנו, ואני אומרת תודה על הזמן שנתנו לנו להיות שם ותודה על כל מה שלמדתי", אומרת מלוט.

"היו לי בגדים וקיבלתי דברים שאף אחד פה לא קיבל ועל זה אני מודה. אני באמת לא מבינה למה יש שם אנשים שלא רוצים אנשים מארץ אחרת, או אנשים שחורים, אבל אני מבינה שאני לא יכולה לכפות את עצמי עליהם. הייתי רוצה רק שיבינו שזה לא שבאנו רק לנוח ולאכול את האוכל שלהם או לקחת להם את הארץ. אנשים פה ברחו ממקום שהיה מסוכן לילדים שלהם, באו למקום שקיוו שיאכיל את הילדים שלהם כמו שצריך ושלילדים שלהם יהיה עתיד. כל אבא ואמא ירצו לחסוך מהילדים שלהם את המראות שיש פה ולהגן עליהם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...