צפו: חלום הפארק האתגרי של בעלי תסמונת דאון
הוסטל בית אקשטיין בקיבוץ חפציבה מאכלס 13 דיירים בעלי תסמונת דאון, שלומדים להיות אחראים לחייהם. אלא שמצב התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות בישראל, הוא, כידוע, לא מעודד. לכן החליטו הורי הדיירים להתחיל בגיוס כספים כדי לבנות לילדיהם מקום עבודה משלהם. החזון: הקמת פארק מוטורי ייחודי בצפון
בשנת 2009 הוקם בקיבוץ חפציבה שבצפון הוסטל בית אקשטיין, מקום ראשון מסוגו שמספק בית לבוגרים בעלי תסמונת דאון. כיום חיים בו 13 דיירים, שניים פחות מהכמות שהוא יכול לאכלס. "מטרת הדיור היא לאפשר לבוגרים התפתחות אישית, רווחה פיזית, הכוונה עצמית ושילוב חברתי", מסבירה מנהלת בית אקשטיין, שולי שצ'ופקביץ. "לרשות כל דייר בהוסטל עומדת יחידת דיור משלו, והאחריות על אחזקתה מוטלת עליו".
ביחידה יש מטבח קטן, מקלחת ושירותים. במקביל קיים בדיור חדר אוכל מרכזי שבו סועדים הדיירים ולצדו מטבח. "אנחנו עדיין בשלב הקליטה. האווירה בדיור טובה מאוד, החבר'ה יוצאים בבוקר לעבודה ובשובם אחר הצהריים יש להם מגוון חוגי פנאי. העובדה שהדיור נמצא בתוך האוכלוסייה החמה של הקיבוץ תורמת לתחושה הטובה של הבוגרים שמרגישים כמו בבית".
בטקס חנוכת המקום, לפני שלוש שנים, אמר שר הרווחה דאז יצחק הרצוג כי הקמת ההוסטל לבעלי צרכים מיוחדים "מהווה דוגמה לתפיסה מודרנית הראויה לחיקוי בכל הארץ, שמעניקה תחושה של ביטחון עם סביבה בטוחה ומשלבת אוכלוסייה זו לקהילה הטבעית. אין ספק שבוגרי ההוסטל יגיעו מכאן למרחקים".
אמנם הדיור ממומן על ידי משרד הרווחה, אך להקמה אחראית קבוצה של הורים תושבי האזור, שפעלו למימוש הרעיון ללא לאות. אחת מהן היא ענת רגב, אמה של עירית (24), החיה במקום מאז שנפתח. "עירית היא הקטנה מבין ארבעה ילדים. כשהיא נולדה, כל המשפחה התגייסה וידענו שנעשה את הטוב ביותר שאנחנו יכולים על מנת שיהיה לה טוב, ועבדנו קשה לשם כך. גם היא עבדה קשה", אומרת רגב. "כששואלים אותה מה זה תסמונת דאון היא עונה: 'לעבוד קשה'. יחסית לילדים אחרים, אני חושבת שלעירית היה מזל. בכל מקום שהלכנו אליו - גן, בית ספר, חוגים וחברים - סיפרנו על התסמונת, וכל ההסברים הללו הובילו לכך שבעצם רוב האנשים שפגשו אותה לא פחדו ממנה. וכאן היא ממש מרגישה בגן עדן. ביום חמישי היא האחרונה לצאת וביום-יום היא כמעט תמיד הראשונה לחזור. אני חושבת שהיא מתנהגת כמו כל נער ונערה בגילה שרוצה להיות עם החבר'ה שלה".
חלק מהחבר'ה שמזכירה רגב הם רעות זשצבסקי, ניצן לישנסקי ושגיא אלוש. אלוש ולישנסקי הם זוג נשוי שנפגש לראשונה במסיבת בר המצווה של שגיא, אבל הרומן ביניהם החל כאשר השתתפו יחד בפעילות ספורטיבית ימית ב"אוהלו". שם, מספרת אמה של ניצן, רחל, שליוותה את הפרויקט, לא הפסיקו להיות יחד. רחל רצתה לעזור לקשר להתפתח, ויחד עם הוריו של שגיא אפשרו להם להיפגש גם מחוץ לשעות הפעילות. לאט לאט הקשר התהדק והפך לרומן. בדיוק לפני עשר שנים הם התחתנו, ועתה הזוג גר ביחידת דיור קטנה. "אנחנו מכירים הרבה זמן. אני מאושר מאוד וניצן היא כל חיי", מבהיר אלוש.
הדיירים במקום לא אמורים לכלכל את עצמם, אבל בדומה לכל אדם אחר גם הם רוצים לעבוד. וזה קשה. ההזדמנויות התעסוקתיות לאנשים בעלי מוגבלויות במדינת ישראל מצומצמות, וכך גם לדיירי ההוסטל בחפציבה.
עירית רגב עובדת בחדר האוכל בקיבוץ יזרעאל. היא מנקה ומסדרת אבל חולמת למלצר. ענת, אמה, יודעת שיש אפשרות שהיא לא תצליח לממש את החלום. "היא נראית 'דאונית' וזה מרתיע אנשים. למרות התפקוד הגבוה שלה, המראה החיצוני הוא לרועץ כי אנשים לא אוהבים לעבוד מול אנשים עם מוגבלות ולכן אני חושבת שאף אחד לא ייתן לה צ'אנס".
דבר דומה קרה לרעות (28), חברתה של עירית, שמועסקת היום בחנות חולצות שהוקמה בחפציבה. לפני כן עבדה בכמה מקומות, בהם גינה חקלאית אורגנית בקיבוץ מגידו, שם היתה צריכה לעבור שעות ארוכות בשמש הקופחת עד שלא יכלה עוד.
"במגידו לא נהניתי. שש שעות עבודה בחוץ, בשיא החום. בעיקר עבדו אנשים כמוני, ולא יצא לי להיפגש עם אנשים רגילים ולפתח איתם שיחה. כשהגיע השלב של חנות החולצות אני שמחתי מאוד כי זו גם עבודה נעימה יותר, וגם אפשר לדבר עם האנשים שבאים לקנות את החולצות ועם החברים שלי שעובדים יחד איתי בחנות".
אביה של רעות, איציק זשצבסקי, מבין ללבה של בתו ולרצונה לעבוד במקום נעים ומאתגר: "אמנם
"בניגוד למקומות העבודה האחרים שבהם עובדים אנשים בעלי מוגבלויות, כאן לא כולם מרוויחים אותו הדבר, אלא לפי היכולת ולפי רמת התפקוד שלהם, שלמעשה מאפשרת להם לעבוד לפי רמות קושי שונות. הם יכולים להגיע גם ל-18 שקלים בשעה. על מנת שאלה שלא יכולים להרוויח ככה לא יופלו לרעה, סך הרווחים מופרשים לטובת הקבוצה כולה, וכך הם למעשה שותפים במיזם. בסוף כל שנה הם מחליטים יחד מה לעשות בכסף. זה יכול להיות חופש בכנרת או בתאילנד, תלוי כמה רווחים התקבלו".
אבל אם ברוב המקרים מקומות מעין אלה זוכים לתרומות לא מעטות שמרכיבות חלק נכבד מהתקציב שלהם, זשצבסקי מספר שהם, ההורים, לא חיפשו כסף מאחרים. הם רצו אנשים וגופים עסקיים שיזמינו את העבודות הנדרשות שיש לחנות הזאת להציע.
דיירי ההוסטל והוריהם רוצים בעיקר להרגיש שיש להם זכות קיום כשווים. לכן הם החליטו לקחת את נושא התעסוקה צעד אחד קדימה. הרעיון היה של שולי, מנהלת המקום, אבל ההורים התגייסו על מנת להוציא אותו לפועל.
החזון הוא להקים פארק אתגרי שאליו יוכלו להגיע כולם, אבל בעיקר אנשים בעלי מוגבלויות וחולים למיניהם. כעובדים ישולבו גם כאלה בעלי תסמונת דאון וגם אנשים רגילים, והשילוב יאפשר לגשר במעט על הפערים בין האוכלוסיות. "כל הזמן מדברים שאנשים לא מספיק חשופים, אולי כך נוכל להגביר את החשיפה של האוכלוסייה בישראל לאנשים בעלי תסמונת דאון", מקווה רגב. "אז יבינו שאולי מדובר באנשים קצת אחרים, אבל שיש להם המון מה לתת. הבעיה היא שצריך לגייס לשם כך הרבה כסף, ואנחנו בינתיים לא הצלחנו לגייס את הסכום".
המטרה הנוספת היא שיהיה להם מקום תעסוקה שיכבד אותם, גם מהבחינה הכלכלית וגם מבחינת מיצוי הפוטנציאל שלהם. עבור עירית, משמעות הדבר היא להגשים חלום: "אם יפתחו את הפארק ולידו בית קפה אני מקווה שאוכל להיות מלצרית. זה בית ענקי שבו אפשר להגשים הרבה חלומות טובים וככה לא להסתכל אחורה, אלא רק להמשיך קדימה".
מי שלא יבוא לעבוד בפארק הוא שגיא, שמועסק בבית אריזה של פרי הדר וכרגע מאוד נהנה בעבודתו, למרות שלא תמיד היה כך. "עבדתי בעבודות של תחזוקה וניקיון באחד היישובים הקהילתיים", הוא נזכר. "בהתחלה זה היה נחמד, אבל אחר כך היה לי עצוב מאוד. עבדתי לבד כמנקה רחובות ואמרתי לעצמי שאני לא רואה עתיד בעבודה הזאת. אני אדם צעיר, בן 34, כל החיים לפניי ויש לי הרבה מה לתת".
החלום והגשמתו תלויים, בין השאר, גם במועצה האזורית גלבוע, שבתחומה נמצא קיבוץ חפציבה ובראשה עומד דני עטר. עטר לא נרתע: "אנחנו מקדמים בברכה את המחשבה שאפשר ליצור מציאות שבה הילדים לוקחים את האחריות על חייהם. עצמאות מלאה היא מחשבה מצוינת שאנחנו תומכים בה בכל דרך שנוכל ובלבד שהמציאות הזאת של אוכלוסיות מוחלשות המוסתרות מאחורי פרגוד בלתי נראה תסתיים. כבר היום יש מפגשים. אמנם לא על בסיס יום-יומי, אבל מפגשים בין האוכלוסייה שחיה בתוך חפציבה לבני הנוער של המועצה".
העניין הגיע גם לפתחו של משרד הרווחה, והוא רואה את הדבר בעין יפה. "אנו מאמינים שזכותם של אנשים בעלי מוגבלויות שכליות לגור בכל מקום שירצו, כזכותו של כל אדם. אני שמח שגם התנועה הקיבוצית שותפה בשילובם", סיכם שר הרווחה משה כחלון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם