הכוח הנשי: האמריקאיות כובשות את עוטף עזה
127 צעירות וצעירים יהודים עלו לארץ לפני שבועיים מארצות הברית ומקנדה, במיוחד כדי להתגייס לצבא. רבים מהם שוכנו ביישובים בעוטף עזה, הנמצאים בטווח הטילים. כתבת "זמן הדרום" פגשה בקיבוץ ניר יצחק כמה מהחיילות לעתיד, שמחכות בקוצר רוח לרגע שבו יחתמו על המדים הצה"ליים
ביום שלישי לפני שבועיים נחתו בנתב"ג מספר שיא של 127 צעירים וצעירות יהודים מארצות הברית ומקנדה, שעשו לכאן את כל הדרך הארוכה כדי להתגייס ולשרת בצה"ל. הצעירים הגיעו בטיסה שאורגנה על ידי עמותת "נפש בנפש", המעניקה סיוע לעולים, וארגון ידידי צה"ל בארצות הברית.
גרעין "צבר" של תנועת הצופים, בשיתוף עם משרד הקליטה, מאתר את הצעירים היהודים, ומעניק להם תמיכה לכל אורך תהליך הגיוס והשירות עצמו. הגרעין הוקם לפני 20 שנה על ידי קבוצה של משפחות ישראליות מסן פרנסיסקו שרצו לעזור לילדיהם להגשים את השאיפה לחזור או לעלות לארץ כדי לבצע שירות צבאי.
הצעירים מתחילים בהכנות לקראת הגיוס כבר בארץ מגוריהם, בסמינר בן חצי שנה, שבמהלכו הם לומדים כל מה שצריך חייל לדעת לפני גיוסו, ושם הם מתגבשים כקבוצות. עם סיום הסמינר, מגיעים הצעירים ארצה ומשתכנים בקיבוצים המשתתפים בתוכנית. היום ישנם חמישה גרעינים המתגוררים בצפון הארץ, ובשנתיים האחרונות – חמישה גרעינים נוספים בקיבוצים בעוטף עזה.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
>> אמריקאית נוצרייה, צעירה ויפה באה להגשים חלום בנגב
>> האם עולה חדש בן 18 הוא הדבר הבא בהיי-טק הישראלי?
המלש"בים (מיועדים לשירות בטחון) נקלטים בקיבוץ ובמהלך החודשים שעד הגיוס עוברים הכנה אינטנסיבית לגיוס – תהליך שצעירים בארץ עוברים מתחילת כיתה י"א ועד ליום גיוסם – שכוללת בין היתר למידת עברית באולפן, פעילויות חברתיות, פעילויות גיבוש, טיולים והכרות עם הארץ.
הגרעין הגדול ביותר בעלייה האחרונה השתקע בניר יצחק, קיבוץ שיתופי בן 63, שנמצא בתחום המועצה האזורית אשכול. הוא כולל קבוצה של 32 מתגייסים מארצות הברית, רובם הגיעו מלוס אנג'לס שבקליפורניה ורובם בני ישראלים שירדו מהארץ לפני שנים רבות. לקבוצה מוצמדים שני מדריכים ושתי חיילות, שמלווים אותם ונכונים לתת מענה לכל שאלה או מצוקה.
עוד לפני הגיוס, לכל אחד מהם מוצמדת משפחה מהקיבוץ, שמאמצת אותם ומלווה לכל אורך השירות הצבאי. בסופי השבוע, כשיחזרו מהבסיס, יישבו ב"מעגל שבת" יחד עם המדריכים וכל חברי הגרעין, וכל אחד מהם יזכה לעשרות אוזניים קשובות לסיפורים על חוויות שעבר במהלך השבוע.
מה שמייחד את הגרעין שבניר יצחק הוא העובדה שמחצית מחברי הגרעין הן נשים. ויותר מכך, נשים שמתנגדות לתדמית הגברית של צה"ל, ומנפצות את הדעות הקדומות לגביה. הן
"אני בכלל לא חושבת שנכון להגיד שצה"ל הוא צבא גברי", אומרת עמית מינארי, בת 18 מלוס אנג'לס. "זה נכון שלגברים יש יתרון פיזי, בגלל שמבחינה ביולוגית הם מפותחים יותר, אבל אין לי ספק שבלי בנות, הצבא לא היה מסתדר. גם בנות שלא רוצות תפקיד קרבי, יכולות לתרום המון בתור מדריכות ומסייעות לחימה. שמעתי שעכשיו, בגלל שהביקוש לתפקידי שדה בקרב בנות גדל, פותחים יותר תפקידים כאלה לבנות, וזה בהחלט משמח".
רוב הבנות בגרעין דוברות עברית ברמה גבוהה. הן נראות עייפות אך מרוצות מהדרך שעברו עד עכשיו. כך גם כשהן נלקחות עם חבריהן לקבוצה ללמוד איך משליכים כביסה לחדר הכביסה הגדול בקיבוץ. במשך יותר משעה מקשיבים הצעירים בדממה להסבר ארוך מפיה של אחראית המכבסה הוותיקה: לומדים כיצד לסמן את בגדיהם כך שלא ילכו לאיבוד בתוך עשרות טונות של כביסה וגורלם יהיה דומה לזה של שאר הבגדים המקופלים בסדר מופתי על מדפי האבדות, מבינים איך עליהם להפריד את הבגדים הבהירים מהכהים ואת הלבנים משאר הבגדים ומשננים את שעות הפתיחה של המכבסה.
ההחלטה לעזוב את החיים הטובים באמריקה, את המשפחה ואת החברים, לא הייתה פשוטה עבור החברים מגרעין צבר, אבל החינוך שספגו בבית הטמיע בהם רגשות ציוניים, שגברו על כל מכשול. "תמיד אומרים לנו שישראל היא הבית ותמיד תהיה", מספרת עמית. "גם היהודים בגולה יודעים שתמיד תהיה להם זכות לחזור לארץ, והזכות הזאת באה גם עם אחריות. בסופו של דבר, זה תהליך מעגלי שחוזר אלינו: אנחנו משרתים את המדינה ומגנים עליה כדי שבעתיד, אם נצטרך, יהיה לנו לאן לחזור. היו הרבה מקרים שהמדינה הזאת הייתה יכולה להיכחד, אבל זה לא קרה, ואני מאמינה שיש סיבה לכך שהיא ממשיכה להתקיים".
שוהם עוזרי, בת 18 מטוסון שבאריזונה, מוסיפה: "החלטתי שלפני שאני אמריקאית, אני יהודיה וישראלית, ושאם אני רוצה לקרוא לעצמי כך, אני צריכה לבצע את החובות כלפי הלאום שלי, ולשרת בצבא כמו כל ישראלי בגילי".
המגורים בקיבוץ שנמצא בטווח הטילים הנורים מרצועת עזה לא מרתיעים את החיילות לעתיד. "בהתחלה קצת פחדתי לגור פה בדרום", מתוודה לורן בכר, בת 18, גם היא מלוס אנג'לס. "בבוקר השני שלנו כאן שמענו אזעקה וזה היה מאוד מלחיץ. לפני האזעקה שמעתי כמה פיצוצים ברצף. בהתחלה לא הבנתי מה זה, אבל כשזה המשיך ממש נבהלתי. אחר כך נשמעה אזעקה וראיתי את השותפה שלי רצה לחדר הממ"ד שלי. ישבנו שם בפינה מכווצות. כשזה הסתיים ונזכרנו בתגובות שלנו, פשוט התפוצצנו מצחוק. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים ששמעתי אזעקה. אבל המדריכים מאוד הרגיעו אותנו ובממ"ד אני מרגישה בטוחה".
שוהם מכירה את המצב בארץ יותר טוב. היא גרה בארץ עד שמלאו לה שמונה, אז החליטו הוריה להגר לארצות הברית. "אני יודעת שהמצב כאן שונה ממה שהתקשורת מראה לנו", היא אומרת. "הרי הטלוויזיה והעיתונים לא יספרו על ימים שבהם הכל בסדר. חששות תמיד יהיו, אבל זה לא שמרגישים כאן מאוימים בכל רגע. אני לא מרגישה שאני חיה בפחד".
איך הגיבו המשפחה והחברים שלכן על ההחלטה לעלות לארץ כדי להתגייס לצה"ל?
"אריזונה היא רפובליקה פרו ישראלית, אבל בטוסון זה קצת שונה. רוב האנשים שם מאוד ליברלים והם לא מסכימים עם הפעולות של ישראל נגד הפלסטינים, לא כי הם נגד ישראל, אלא כי הם פשוט לא מודעים לכל מה שקורה פה. זה קשה לקבל תגובות כאלה. הייתי יושבת עם חברים ומסבירה להם שהמדינה פועלת כדי להגן על עצמה. סיפרתי להם שאני עולה להתגייס כדי להגן על המשפחה ועל האנשים שלי, שזאת האחריות שלי. בסופו של דבר, גם אם חלקם לא הסכימו עם זה, הם הבינו מאיפה ההחלטה שלי נובעת".
כשהתגוררה בארצות הברית, הייתה רוני גת פעילה בתנועת הצופים. יחד איתה היו לא מעט יהודים, אבל כאשר דיברו על אפשרות של עלייה לארץ, רק היא החליטה לעשות את המהלך. "קיבלתי כל כך הרבה תגובות תומכות מהקהילה היהודית", מספרת גת. "אפילו כתבו עליי בעיתונים היהודיים. השביעיסטים הסתכלו עליי כמעין מודל לחיקוי במבט של 'גם אני הייתי רוצה'. זה ממש מחמם את הלב לדעת שלא רק המשפחה תומכת, אלא שעומדת מאחורי קהילה יהודית שלמה".
אליסה כהן, בת 22 מקורונה שבקליפורניה, סיפרה כי ההורים שלה התנגדו להחלטה ועדיין מודאגים לגביה. לעומת זאת, רוב הבנות האחרות סיפרו כי למרות הקושי שחוו ההורים עם הפרידה מהן, הם תמכו לחלוטין בהחלטה שלקחו. "ההורים שלי תמכו", מספרת לורן, "למרות שמאוד קשה להם עם המהלך שעשיתי, במיוחד לאור העובדה שאני הבת הקטנה בבית. רוב החברים מהבית הם ישראלים, שמבינים את המשמעות של הצעד הזה. אבל החברים מבית הספר שאינם ישראלים מסתכלים על זה כ'וואו'. הם אפילו שאלו אותי אם אני הולכת להילחם ואם אני לא פוחדת".
לא הייתן מעדיפות ללכת לקולג' ולרכוש השכלה, כמו רוב הנערות והנערים האמריקאים בגילכן?
לורן: "ראיתי את כל החברים שלי מתכוננים לקולג'. אבל לדעתי אפשר לעשות את זה גם אחר כך. בגיל שלנו כולם הולכים לקולג', אבל לא כולם מנצלים את ההזדמנות לעשות צבא".
שוהם: "אני הלכתי לבית ספר ציבורי בארצות הברית, ורבים מאלה שסיימו יחד איתי דווקא לא הולכים לקולג'. יש כאלה שהולכים לעבוד או מתחילים לפתח קריירה".
אתן יודעות שבזמן שאתן מגיעות לארץ במיוחד בשביל להתגייס לצבא, חלק מהצעירים הישראלים מעדיפים שלא לשרת בצבא ודווקא חולמים על אמריקה.
לורן: "לדעתי, מי שלא עושה צבא פשוט מפספס הזדמנות שלא תחזור. עם כל הקושי, זאת פשוט חוויה מיוחדת בעיניי. רוב החברים שלי שהתגייסו אמרו לי שזה הדבר הכי נכון לעשות. ראיתי עד כמה זה גרם להם להשתנות לטובה ולהתבגר".
קיבלתן באמריקה תגובות עוינות בגלל העובדה שאתן יהודיות, ישראליות או ציוניות?
עמית: "לא קיבלתי תגובות אנטישמיות, אבל למרות שחייתי שם כל חיי, פה אני מרגישה הרבה יותר בבית. שם האנשים פחות חברותיים, ופה אני יכולה לפתח שיחה עם מישהו שאני לא מכירה ברחוב. הכל מרגיש הרבה יותר טבעי".
שוהם: "השם שלי ישראלי וכל מי שמכיר אותי מבין שאני יהודייה. הרבה פעמים קראו לי בכינויים, יש סטיגמות מאוד מיושנות על היהודים, שהם קמצנים או בעלי אף ארוך. הרבה פעמים שואלים על המוצא שלי ואני משתדלת לשנות את הדעות האלה".
הבנות מגלות שהן לא מתכוונות לבזבז זמן, ומתכננות לנצל את הזמן בארץ גם כדי למצוא לעצמן זיווג הגון. "בזמן שהתלבטתי אם להגיע לישראל", מתוודה שוהם, "עשיתי גוגל על תמונות של חיילים, וזה דווקא חיזק את ההחלטה לחיוב".
לורן: "אני לא יודעת מה בקשר לחברות שלי כאן, אבל אני ללא ספק מתכוונת למצוא חבר רציני בצבא. מפריע לי שיש סטיגמה על אמריקאיות. אומרים עלינו שאנחנו קלות להשגה. שומעים שאנחנו אמריקאיות וישר מנסים 'לתקוף'.
עמית: "אני דווקא חושבת שהבנים בארץ שונים בארצות הברית היחס לבנות הוא מיני. אני אמנם לא פמיניסטית, אבל זה מעצבן. שם גם היחס למין הוא שונה והרבה יותר חופשי. פה אני מרגישה שאני יכולה להתחבר לבנים בלי קשר לזה".
איך קיבלו אתכן בארץ עד עכשיו?
רוני: "הגענו לפני יומיים וכבר בטרמינל חיכו לנו המון חיילים ואנשים שבכלל לא מכירים אותנו. הרגשתי שהמדינה מקבלת אותנו בחיבוק אחד גדול וזה כיף. מעבר לזה, גרעין צבר ועמותת 'נפש בנפש' מאוד תמכה בנו לכל אורך התהליך, החל מהסמינר ועד רכישת כרטיסי הטיסה. הכל היה מאורגן במיוחד בשבילנו והרגשנו טוב לדעת שיש מי שנותן לנו יד".
עמית: "הופתעתי לטובה מהחיים בקיבוץ ניר יצחק בדרום. הוא הרבה יותר מפותח ונוח ממה שחשבתי. יש פה הכל: החל מגישה לתחבורה ציבורית ועד ארוחות טובות בחדר האוכל. כולנו ביחד באווירת שיתוף מאוד טובה".
לורן: "בכל קיץ אני באה לביקור בישראל, אבל הפעם זה מרגיש לי אחרת, הפעם ידעתי שאני באה כדי להישאר. בלוס אנג'לס יש לי רכב משלי ופה אני לוקחת אוטובוסים, ועדיין אני מרגישה פה הרבה יותר עצמאית וחופשיה. שם אין בכלל אפשרות לקחת תחבורה ציבורית".
הבנות מצפות לשירות הצבאי בקוצר רוח. הן שמעו המון סיפורים מקרובי משפחה ומהמדריכים בגרעין, וממתינות בכיליון עיניים לדבר האמיתי. אין להן ספק שהשירות יתרום לתהליך ההתבגרות ולעצמאות שלהן, ועל אף שהן עדיין לא יודעות מה יעשו בשירות הצבאי, כל אחת מהן כבר מצאה לעצמה את תפקיד החלומות.
לורן רוצה להיות מדריכת חי"ר, שוהם מתכננת לתפקד כמש"קית ת"ש או מש"קית מכ"ם, עמית נלהבת מתפקיד ביחידת עוקץ, רוני רוצה להיות מ"כית קרבית ואליסה – חובשת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם