"הלוואי שהיה אלוהים": בגובה העיניים עם אורי אורלב
הוא נולד בוורשה וגר בירושלים. הוא זכה בפרס אנדרסן אחרי שלחש באוזנו של פסל הסופר בדנמרק, ומאמין שבכתיבה אין מוזה אלא כישרון. 1,470 מילים עם הסופר אורי אורלב (81), נשוי פלוס ארבעה, שהבין מה זה יהודי רק כשהגיע לגטו
"עיר הקודש. אני גר בירושלים, אוהב את ההיסטוריה שלה, את האנשים שבאים מכל מיני מקומות בעולם מכל הדתות, יש פה מקומות קדושים לכולם. וכמובן הכותל - אני ראיתי יהודים נרצחים בגטו ועכשיו הם פה, חיים ומתפללים".
ניר ברקת
"ראש העירייה".
יקיר ירושלים
"הייתי מאוד גאה כשזכיתי באות יקיר ירושלים, נהגו להעניק אותו לאנשים דתיים ופתאום גם אני קיבלתי את זה".
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
פרס אנדרסן
"בהרבה ארצות קוראים לזה הנובל הקטן, למרות שאין בזה כסף כמו בנובל - או בכלל. אני הייתי מאוד נרגש כשקיבלתי את הטלפון, אבל ידעתי שאני אקבל את הפרס. הייתי בדנמרק כשעשו סרט על פי אחד מספריי ועברתי ליד פסל של אנדרסן, קראתי פעם שהוא ידע עברית, אז לחשתי לו באוזן שידאג שאקבל את הפרס, שידאג לי – והנה, קיבלתי אותו".
ילדים
"בעיקר נכדים זה כיף. אני לא אוהב לספר להם סיפורים, אשתי מספרת. אני רק אוהב לפגוש את העתיד".
אמונה
"הלוואי שהיה אלוהים, הלוואי".
התבוללות
"כשהייתי ילד קטן בכלל לא ידעתי שאני יהודי. לא חגגנו חגים יהודיים, להפך, עבדו אצלנו נערות פולניות קתוליות - עצי חג המולד וביצי פסחא היו חלק מהבית. גרנו בכפר ליד ורשה, אבי היה רופא שנסע כל בוקר למרפאתו הפרטית בוורשה, ואני הייתי משחק עם הילדים בכפר. היינו איזו כנופייה של חמישה או שישה ילדים, המנהיג היה בן שש בערך. היו מגיעים לכפר אנשים מאוד מוזרים שנראו כאילו הם יצאו מהגיהנום: בגדים שחורים, זקנים וצמות מוזרות ליד האוזניים, מגבעות שחורות, ועל חזיהם היו תלויות קופסאות עם גלנטריה - כל מיני דברים שאפשר למכור לאיכרות, סרטים, כפתורים וכדומה.
"היינו פשוט זורקים עליהם אבנים, הם היו מפחידים. המטפלת שלנו הייתה מאיימת עליי שאם לא אתנהג יפה אז היא תגנוב אותי ויהודי יחטוף אותי
"הלכתי לחברים שלי בדאגה רבה ואמרתי להם שאנחנו באמת יהודים, ואז המנהיג שלנו אמר לי: 'אל תדאג יורק, אני יודע מה זה יהודים. כל האנשים בעולם נולדים יהודים וכשמטבילים אותם לנצרות בכנסייה אז הם הופכים להיות נוצרים, אז זה לא נורא שאתה יהודי'. אחר כך נודע לי באמת מה זה יהודי, במיוחד כשהגעתי לגטו אחרי הכיבוש הגרמני".
עברית
"לא ידעתי שום דבר על השפה של היהודים. פעם אחת איזה ילד בפולין סיפר לי שהוא לומד עברית ושזאת מין שפה כזאת, פשוט לא ידעתי מה זה וזה הצחיק אותי".
שירה
"בהתחלה בכלל רציתי להיות משורר, כשהייתי ילד צעיר קראתי הרבה שירים של משוררים פולנים, במיוחד של אדם מיצקביץ' ושל יוליאן טובים. כשהייתי בברגן-בלזן כתבתי בעצמי 15 שירים בפולנית - שנתתי ליד ושם".
ציונות ועלייה
"דודתי שלחה אותנו הנה. אני שאלתי אותה 'מה זה הפלסטינה הזאת?' והיא אמרה לי לא לדאוג, שייתנו לנו כאן אוכל, בגדים, נלמד בבית ספר, היא אמרה שאת כל הבגדים שקיבלנו בסוכנות או בג'וינט בבריסל נשאיר, והיא תוכל למכור אותם. נסענו הנה באונייה גדולה עם הרבה קבוצות מאורגנות מכל מיני מדינות, הרבה צרפתים היו שם, נסענו באוניה 'מטרואה' בספטמבר 1945. אחרי כמעט שלושה שבועות הגענו למחנה בעתלית. כנראה שלא היו להם מספיק עובדים כאן, אז בכל פעם היו פותחים חדר אוכל אחר. אני ואחי היינו עוברים בין הצריפים ואוכלים רק את המנות האחרונות. היה צריף אחד עם תור ארוך וכל ילד היה צריך לומר לסדרן לאיזו מפלגה הוא שייך. הילדים המאורגנים ידעו, אבל אנחנו לא ידענו על שום מפלגה.
"כשהיינו משחקים בחיילי עופרת, לי ולאחי היה צבא גדול וגנרלים - הגנרלים היו גיבורים מספרים שקראנו, ואני הייתי יותר גדול וקראתי יותר מהר. אבל את חלק מגיבורי הילדות שלנו כמו טרזן, רובינזון קרוזו או רובין הוד אחי חטף לי, ובכל המלחמות שלנו ניסיתי להרוג את הרובין הוד הזה שאחי חטף לי ולא הצלחתי. כל המשחק היה רק בדיבורים במחבוא. בצבא שלי היה גנרל גורדון - גנרל בריטי מהמאה השמונה עשרה, וכשהאיש הזה בתור שאל אותי על המפלגה אמרתי לו לבחור בשבילנו, והוא אמר שהוא לא יכול, כי כל המפלגות רוצות את הילדים. אז שאלתי אותו מה שמות המפלגות ופתאום הוא אמר 'גורדוניה' - של א"ד גורדון - אז הלכנו לקיבוץ של גורדוניה".
"חיילי עופרת"
"הספר הראשון שכתבתי, בגיל 23, אוטוביוגרפיה למבוגרים. כשהגעתי לקיבוץ הושיבו אותי על הדשא וביקשו ממני לספר את מה שקרה לי ולאחי הקטן. אז ישבנו אולי שעתיים או שלוש וסיפרתי, עוד בתקופה שאף אחד לא רצה לשמוע על השואה, ולמעשה עוד אפילו לא הייתה המילה 'שואה' - ואז חשבתי לכתוב את הסיפור הזה. כשהייתי בקיבוץ אחרי הצבא הייתה הרצאה בחדר האוכל הגדול, ואחר כך המרצה ישן אצל מישהו שיש לו עוד מיטה בחדר. אז שמו אותו אצלי בחדר ושכבנו כל אחד במיטה בחושך, והתחלנו לדבר כמו שאחים מדברים בלילה. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול ועניתי שאני רוצה להיות סופר. הוא סיפר לי שהוא כתב ספר אחד, 'ברחוב אלנבי', ושבספר יש 60 אלף מילים, וכך התחלתי לכתוב את הסיפור.
"הייתי אז רפתן ולא היה לי זמן לכתוב, אבל כתבתי כמעט חודש, 58 אלף ו-500 מילים. החלטתי לקחת שנה חופש מהקיבוץ, לא סיפרתי למה מפני שהיו צוחקים עליי, ונסעתי לחבר שהציע לי ללון אצלו ולכתוב את הספר. רק היום אני יודע להעריך את זה, אז לא הערכתי, הייתי ילד. שם כתבתי במחברת את הספר והייתי מגלה שהכתיבה משתפרת, אז כתבתי את הספר שוב ושוב במשך שנה וכשגמרתי נסעתי לחברה מהצבא, צברית מירושלים, שהייתה לה במשרד מכונת כתיבה. היא כתבה בלי שגיאות, בניגוד אליי, אז הכתבתי לה את הספר והשגיאות נעלמו.
"את כתב היד נתתי ל'עם עובד' לפרסום, אך במשך שנה לא שמעתי מהם כלום. אחרי שנה חזרתי ומצאתי את כתב היד שלי בין ספרים אחרים שהם עדיין לא בדקו, לקחתי אותו והלכתי ל'ספריית פועלים'. היה שם אדם מבוגר עם שער כמו של בן גוריון ששאל אותי על מה הספר. אמרתי שזה על שני ילדים בזמן המלחמה שמשחקים גם הם במלחמה עם חיילי עופרת - הוא לקח את הספר ופרסם אותו ב-1956. הספר קיבל ביקורות טובות מלאה גולדברג וממשה שמיר, מכיוון שהוא הראה את השואה מזווית אחרת ולא התמקד בזוועות שבדרך כלל מספרים עליהן".
מוזה
"תמיד כששואלים אותי למה נעשיתי סופר אני מסביר שילד נולד עם כל מיני כישרונות: כדורגל, ציור, נגינה, וכדומה, ואני נולדתי עם הכישרון לספר סיפורים. תמיד נולדו אנשים עם הכישרון הזה מפני שאנשים תמיד אהבו לשמוע סיפורים. זה לא מוזה - נולדים עם זה".
קולנוע
"כשהייתי בקיבוץ היה לי חבר, שלמה, שמבוגר ממני ב30-20 שנה, ושנינו היינו מכורים לסרטים. בבית הספר העונש הגרוע ביותר היה שלא תראה סרט. היינו נוסעים לחיפה לראות סרטים שמתחילים בצהריים, עד שאחד מאיתנו קרא שנפתח בתל אביב 'קולנוע תמר', שם מקרינים סרטים מהבוקר - אז היינו נוסעים לתל אביב להקרנות הבוקר ואחר כך ממשיכים לחיפה להקרנות הצהריים".
גפילטע פיש
"אוכל מאוד טעים, היה לאשתי פעם חבר תימני או מרוקאי והוא בא לאכול אצלה בבית גפילטע פיש. הוא שם את זה בפה והחוויר: 'זה דג מתוק?' - זה לא עולה להם על הדעת".
מסעות לפולין
"אני מאוד מתנגד לעניין הזה שלוקחים ילדים למסע בפולין, ולעיתים זו הפעם הראשונה שהם טסים לחוץ לארץ ובשבילם זה כמובן כיף, ואז באים אליהם בטענות ואומרים להם שהם צריכים לבכות. הרי זה מסע למחנות והם עוד לא יכולים להבין בגיל שלהם. אני חושב שאנשים יותר מבוגרים שנוסעים עם משפחה יכולים להכיל את זה, אבל לא ילדים. הם גם מתעלמים מהפולנים - אין שם פולנים, אין אוכלוסייה - רק הם, שנושאים את דגל ישראל. הם חוזרים הביתה ויותר שונאים פולנים ויותר שונאים ערבים. אני שאלתי אישה אחת שהבן שלה טס לפולין: 'את חושבת שכשהוא יחזור מפולין ויתגייס, כשהוא יעמוד במחסום, הוא יהיה יותר אנושי כלפי הפלסטינים או להפך?', והיא התחמקה מהשאלה.
"אני חושב שבני נוער שמבקרים במקום שבו התייחסו ליהודים בצורה בלתי אנושית ורצחו אותם רק משום שהיו יהודים, אמורים להתייחס לעם הכבוש שיש לנו כאן בצורה יותר אנושית - ולא לכרות להם עצים כמו שעושים מתנחלים, לא להרוג אותם או לשרוף מסגדים, זה דבר לא אנושי, זה כמו מה שהנאצים עשו. בני נוער חוזרים לאומנים ומתגייסים, ומתנהגים - לא כמו הנאצים של גרמניה כמובן - בחוסר אנושיות".
גירוש פליטים
"נגד, למרות שזה קל מאוד להגיד 'נגד' כשאתה לא ראש הממשלה. במיוחד גירוש הילדים מעצבן אותי, ילדים שכבר למדו פה ויודעים עברית".
ורשה
"עיר מולדתי. מאוד אהבתי אותה למרות שהיא כבר איננה. אני זוכר את ורשה לטובה, הפולנים לא עשו את השואה".
יז'י הנריק אורלובסקי
"זה שמי הפולני. כשאני כותב אוטוביוגרפיה אז אני אומר שהוא נולד בוורשה ב-1931 - זה יז'י הנריק אורלובסקי. אבל היום אני אורי אורלב. אנחנו לא שונים, יז'י תמיד יושב בתוכי".
אורי אורלב
"הוא כותב דברים יפים בדרך כלל. אני מאוד גאה שקוראים את הספרים שלי בגרמניה ובארצות אחרות. ביפן נערה אחת שאלה אותי: 'אתה בן של רופא, אז למה אתה לא רופא?'. אמרתי לה שלמזלי פרצה מלחמה ולא היו יכולים להכריח אותי ללכת ללמוד רפואה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם