מסע בעקבות השלדים בארון של בית המצורעים
בית המצורעים על שם הנסן בירושלים עומד להפוך למתחם תרבות ומדיה חדשה, וזה טוב ויפה. אבל למה הרסו בדרך גינה מרהיבה שהקימה רבקה רגב, ומדוע סירבו להצעתה להקים שם גני מרפא? סיפורו של מתחם הנסן
כגודל החרדות האופפות את הצרעת המקורית, כך הערפל הדיאגנוסטי שמכסה אותה, שכן איש אינו יכול לאבחן בוודאות את הצרעת הטהורה-טמאה, זו התנ"כית, שנותרה כתעלומה; ספק כינוי למשפחה רחבה של מחלות עור ומין פריחה, ספק מחלה ייחודית יותר.
אלא שבהיעדר מדען תנ"כי אמין, קשה לזהות את הצרעת עם חיידק מסוים ותסמינים בעלי תעודת זהות רפואית עדכנית. היפוקרטס קרא לה "לאוקה". היוונים בנו מושבות מצורעים, שתפקדו כערי מקלט עבור חולים מבודדים, שהיו נתונים להשגחתו של כהן דת. חידת המהות הרפואית של המצורע נותרה ללא פתרון, אבל הסטיגמה שדנה אותו למוות חברתי באמצעות נידוי הלכה והתחדדה: גדרות וחרמות, איסורי נישואים ואמצעי אזהרה מפני החולים המדבקים.
המצורעים חויבו להכריז על בואם בפעמון או ב"רעשן של לזרוס", שנחשב לפטרונם של החולים, ופיליפ הרביעי אף החליט לשרוף את אוכלוסיית המצורעים של צרפת. המצורע נחשב למקולל, לחוטא שבא על עונשו, למי שייסוריו הגופניים הנוראיים מעידים על התפוררות מוסרית.
הצרעת שמרה על מעמדה כמחלה מיתולוגית במלוא מובן המילה - מזוויעה ומעוררת פלצות, אך חידתית וכמעט דמיונית. בשנת 1873 נדמה היה כי עלה בידי החוקר הנורבגי גרהארד ארמור הנסן להסיר את המסווה מעל הנגע, הוא זיהה את החיידק שמחולל את המחלה המידבקת - מיקובקטריום לפרה
ואולם, מה שנדמה היה כתעודת הזהות האבודה של החיידק המחולל, התגלה כמחולל בוקה ומבולקה מחודשת בקושייה הבלתי פתירה: האם החיידק שהורשע בלא כל ספק כגורם למחלת הנסן הוא גם האחראי הקדמון לצרעת המקראית המקורית. רוב החוקרים טענו לאי התאמה תסמינית מהותית, הסימפטומים של המחלה התנ"כית כללו בהרת ופריחה לבנה כשלג ואילו אלה נעדרו ממחלת הנסן.
מן העבר השני התברר כי תסמיני המחלה שכונתה על שמו של החוקר הנורבגי, שכוללים התעבות בעור במקומות הנפוחים, אובדן ראייה ותחושה, שיתוק, ונורא מכל - נשירת הגפיים והחוטם, נעדרים מן הכתובים.
על רקע זה נקבע כי הזיהוי השגוי של מחלת הנסן על ציר הצרעת נובע מתרגום השבעים, שהציב את המילה היוונית "לפרה" במקומה של המילה העברית "צרעת". מכאן התגלגלה השגיאה לתרבות המערבית כולה, מבעד לתרגומים הלטיניים של חיבורי הרפואה הערביים, שהמירו את מחלות קשקשת העור של התנ"ך ב"לפרה", שעתידה להיות מזוהה עם מחלת הנסן.
פשפוש ארכיאולוגי נמרץ בתולדות הצרעת בארץ ישראל מעלה כי באתר קבורה שמתוארך לשנת 492 לספירה (שהתגלה במנזר מרטיריוס, בדרך שבין יריחו לירושלים), התגלו מניין שלדים שנגועים בסימני צרעת בגפיים ובפנים. בשלדים נוספים שמתוארכים לשנת 600 (שנחשפו בקבר אחים במנזר יוחנן המטביל, סמוך לירדן), גם כן התגלו תסמיני צרעת.
על רקע זה עלתה השערה שהיו מצורעים שגורשו למושבות באזור מדבר יהודה. ואולם, ההמצאה הירושלמית המובהקת גלומה במסדר המסתורי של סן לזר, שהוקם בימי הביניים כמעין מסדר של אבירים חולים ובריאים. המסדר מילא תפקידים צבאיים לצד הטמפלרים וההוספיטלרים וישב באזור השער החדש. המסדר הייחודי כל כך בממלכת הצלבנים נוהל בידי מגיסטר מצורע, בתוך ממלכה שהונהגה בידי המלך המצורע בולדווין הרביעי.
נקודות הציון הבאות בקיצור תולדות הצרעת הירושלמית מבצבצות בתיאורים בני המאה התשע עשרה; בשנת 1838 רובינסון מתאר את כפר המצורעים המקומי, תפזורת בקתות מוזנחות ליד שער ציון, כקהילה סגורה ומבודדת שנישאת בתוך עצמה. בתיאור של פרנקל משנת 1856 מדובר על משכנות האומללים, שעל פי עדויות היו בעיקר בני הדת המוסלמית.
בהמשך גורשו המצורעים אל מחוץ לחומות העיר, עד שזכו לרחמיו של האציל הגרמני פון קפנברינק שהרים עבורם בשנת 1866 תרומה נדיבה. בחסותו של הבישוף גובט נרכש מגרש ליד הבריכה של ממילא; בית המחסה שקלט את המצורעים של שער ציון תוכנן בידי האדריכל קונרד שיק ונוהל בידי המיסיונר ד"ר טסה במבנה שנקודת הציון הנוכחית שלו היא רחוב אגרון 20.
בשנת 1870 כבר נמצאו קירות המוסד צרים מלהכיל את אוכלוסיית החוסים הגדלה ושבע שנים לאחר מכן הועברו החולים למעון החדש, הוא בית החולים הידוע כיום כמתחם הנסן ברחוב מרכוס 17, שתוכנן אף הוא בידי שיק. בית המצורעים הירושלמי גירה את דמיונם הספרותי של ש"י עגנון וא.ב יהושע והוא מופיע באחד מסיומיו של הרומן "שירה" ובסיפור "עד עולם".
על המוסד הטיפולי הופקדו האחיות הדיאקוניסות של מסדר האחים המוראביים, ששאבו השראה ממסדר קדום של אחיות ביזאנטיות וראו עצמן כמעניקות סעד גופני ונפשי. הן מיהרו להטביע את חותמן על המבנה בצורת סמל המסדר (יונה עם ענף הזית) והכתובת "עזרת ישו" שהוצבה בשעריו. האחיות הפרוטסטנטיות, שמשוחררות מנדר הנזירות ורשאיות להינשא, טיפלו במצורעים כממשיכות דרכו של המבשר הגלילי וכך סיפקו את תשוקתן הרוחנית להושיט סיוע לחשוכי המרפא.
הזיהוי המדויק של תסמיני המחלה ששיחרו לפתחה לא הטריד אותן ודווקא המחלה המקראית המבהילה ודמויות האחרים והמנודים הם שעוררו את השראתן הטיפולית. עוטות שמלות תכולות, הן פעלו בנאמנות באתרים הטיפוליים השונים של המסדר, שתפקדו במקביל כמוסדות רפואיים וכמרכזים מיסיונריים.
כנגד מה שהצטייר לעיניים נוצריות כנידוי חמור פרי הדין הקשה של הברית הישנה, ביקשו האחיות להפגין את החמלה היתרה - פרי חזונו של המושיע, המופנה אל המצורעים, שאותם זיהו בעיניי רוחן עם ציבור המטופלים. הללו זכו לרחמי האחיות רבות החסד, אך סבלו מסטיגמת המצורעים, שהפכה אותם למקוללים בחברה.
מגודרים בחומת האבן העבה בקו התפר שבין טלביה לקטמון, הם נקראו למצוא נחמה בכתובת: "Jesus Hilfe", שהייתה אמורה לגייס עבורם את הסיעתא דשמיא - עזר כנגד כתם נגע הצרעת. המקום התנהל כעולם סגור ברשות עצמו: החולים טופלו באגני אמבט מיוחדים ועברו בגשר אל מגדלי השירותים, מי הגשמים התנקזו מגגות הרעפים אל בורות שמתחת לחצר ובחורף נהנו החוסים מחום תנורי הברזל היצוק שהובאו מגרמניה.
המוסד הטיפולי המשיך להתנהל תחת חסות גרמנית ובמשך שלושת העשורים שקדמו לקום המדינה ניצח עליו ד"ר תופיק כנען. בתקופת מלחמת העולם השנייה המוסד הופעל בסיוע "הדסה". בעידן הציוני-ישראלי שנפתח בהכרזת העצמאות הועבר המוסד לרשות משרד הבריאות והונצח שמו של הד"ר גרהארד הנסן.
בעידן זה שללו את הזיהוי הקודם של מחלת הנסן עם צרעת, ומאז שנות השמונים של המאה שעברה אף הלך ופחת הזיהוי של המוסד עם מחלת הנסן עצמה - שכן רוב החולים פונו ממנו.
האזור שהיה משכנם של מצורעים לכאורה וחולי רוח, ושנחשב מופקר לכנופיות השודדים האורבות מחוץ לחומות העיר העתיקה הפך לשכונת יוקרה ירושלמית ולמשכנו הייצוגי של נשיא המדינה.
במהלך העשורים שבין סוף המאה העשרים לראשית המאה הנוכחית הומטרו על הנסן תכניות שיקום ושימור עתירות כוונות מצוינות, שתכליתן הפיכתו למרכז תרבותי המנציח את ההיסטוריה המיוחדת של המקום ובמקביל משלבו ב''מייל התרבותי''.
על ממטירי ההצעות נמנו אנשים יקרים ובהם האדריכל דוד קרויאנקר, מי שראוי להיחשב כגורם המרכזי בשימור ההיסטוריה האדריכלית של ירושלים ובמתווי שימור למבנים במרחב האורבני הטעון שלה. דמות נוספת שטרחה רבות על שימור מורשת הנסן היא רבקה רגב, מי שפעלה לאורך שנים כמפעל שימור של אישה עיקשת אחת.
רגב, בתו של הרופא הכללי המסור בבית החולים שבילתה את ילדותה במתחם הנסן, התמקדה בניסיון לשמר את הגן הקסום שתפח בתודעתה לכדי נווה מדבר וחלקת אלוהים קטנה. מתוך כך היא טוותה תכנית שיקום מרשימה בהשראת פסוקים מקראיים, המשלבת תפיסה קהילתית ואקולוגית עם חזון של גני מרפא לגוף ולנפש בחיק הטבע הנעול של הנסן - שעצם השהות והטיפול בו תרוממם את לב המתנדבים וצמחייתו הייחודית תעניק מזור למבקרים. במודעות שתלתה בשכונה ציטטה מתהילים (מזמור צ"ב): "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שתולים בבית ה' בחצרות אלוהינו יפריחו".
הגן המוזנח והבלתי נודע של מתחם הנסן הצטייר אז במפתיע כגנו של הענק באגדה של אוסקר ווילד, ממתין לילדים, לפעילים ירוקים ולאיזו השקיה רעננה שתעניק לו חיים חדשים. רגב ארגנה ערבי התרמה מוזיקליים במוזיאון הטבע, ערכה סיורים מודרכים בנבכי השבילים של המתחם והובילה עדות שוחרים מתעניינים ומתנדבים ב"חורשת הירח".
אוחזת בידה תמונות עתיקות מהמאה התשע עשרה, היא נעמדה בשערי החצר הנעולה - השער החלוד נפתח לפניה מאליו והקבוצה כמו עברה בעקבותיה אל תוך התצלום המצהיב שמוביל למאה אחרת. ואכן, הגינה נגלתה במלוא יפעתה המוזנחת והמשתקמת, מלאה עצי רימון ותאנה, תמר, זית, וחרוב. לנוכח התלהבותה של רגב, המדלגת מעל גדרות ובורות מים, תעלות השקיה וטרסות, קיבל הפסוק מתהילים ממשות חיה ואפילו ארז לבנוני עתיק שנפח את נשמתו נגלה שם - אל מול עיניהם המשתאות של המתנדבים, ששקלו להפכו ל"פסל סביבתי" ולשתול אחר במקומו.
בתקציב זעום ובסיוע תרומות עבדו שם המתנדבים על שיקום הגינה; יחד עם קבוצת נוער ציוני מישראל ומהתפוצות, שחונכת קבוצה נוספת של נערים שלוקים בתסמונת דאון, הם החלו לחשוף ולשפץ את מערכת ההשקיה העתיקה - שמבוססת על בורות ותעלות - והצליחו להשתלט על ענפיו של החרוב העתיק שאיימו לשבור את הטרסות.
חזון הפרחת השממה של רגב כלל מניפסט אורגני~אקולוגי~מקראי וכמעט אוטופי, אך ראוי לעידוד, ובמרכזו גני המרפא העדניים של הנסן שנועדו להביא מזור לחוסים. הגן היה אמור להעניק מחסה חדש למי שביקש להימלט מאימתם של כרישי נדל"ן ודחפורי קבלנים המכשירים את דירות הרפאים של טלביה. זה אמור היה להיות המבודד האחרון; המקום שהצטייר בלילות ירח מלא כטעון דמיונות נוסח "אנקת גבהים" הפך למחוזן של תקוות גדולות.
ברקע ריחפו שמועות על אפשרויות השיקום הכלליות של המתחם כולו, מתוך שמירה על ערכי הטבע, הנוף, האדריכלות והמורשת ההיסטורית של האתר, כחלק ממשכן אירוח ואמנויות נוסח בית טיכו ומשכנות שאננים - רק חי, קהילתי ופתוח.
מה שנדמה היה כחלום רחוק, נידח ושביר קרם במפתיע גידי שיפוץ מואץ; ראש העירייה ברקת שנזקק בדחיפות להטבעת חותם טדי קולקי התקנא מן הסתם בפוטין שהגריל נתח נאה ממגרש הרוסים מידי אולמרט. ביבי הואיל להיפרד בשם הממשלה ממתחם הנסן שעבר לרשות העירייה, וזו העבירה את השלל לרשות לפיתוח ירושלים, ששבה והפקידה אותו בידי רן וולף - בעליה של חברה תל אביבית לתכנון אורבני.
וולף, שהתמחה בפרויקטים הקשורים בנמלים של תל אביב ויפו, חולם בהצהרת הכוונות שלו על מרכז תרבות, עיצוב ומדיה, שישלב מוזיאון אמנות עכשווית, קולנוע, טכנולוגיה, מדע, וגם בילוי. מדיה חדשה כתבנו? מכל מקום דבר מה חדשני, תרבותי, עיצובי, ברקתי כזה, מחזיר עטרה ליושנה ומחדש אותה, כאלה דברים.
ולכאורה מה רע? מה שהיה התגלמותה של עזובה ירושלמית ומתחם שהוא פרצה הקוראת לכרישי מגורי יוקרה ומלונאות בוטיק, עתיד להפוך במהרה בימינו, אם לא מחר ממש, למרכז תרבות שוקק.
ובכל זאת, הירושלמים ידועים בנרגנותם ולא הכול מרוצים מהרשויות המוניציפליות המבקשות להרעיף עליהם מטובן הגדול. סיכום הקובלנות עד כה: הצהרת הכוונות של המתחם החדש לוקה בערפילית רעיונית מסוימת ובתערובת מוגזמת של יעדים בין אמנות לטכנולוגיה, מדע למדיה חדשה - מתוך יחס הפוך למשאבים התקציביים.
מערכת היחסים העתידית בין טכנולוגיה מתקדמת ובין מורשת הצרעת של האחיות רבות החסד טרם הוגדרה. טשטוש דומה אופף את הגדרות התפקידים והגורמים השונים המופקדים על המתחם. מן העבר השני קיימת תחושה שהחלטות מוצנחות מלמעלה (הלשכה הבלתי נגישה בספרא) ומבחוץ (חברת הפרויקטים האורבניים התל אביבית) ועטופות ביחסי ציבור נוצצים, אך מתקבלות מתוך התעלמות מסוימת מפעילים מקומיים ומן המרקם הקהילתי וההתנדבותי שטרח במסירות על שיקום האתר בתקופה האפורה שבין התרוקנותו לבין הכרזת המתחם המשוקם. הפעילים המסורים מהעבר שחלמו על הנסן בלילות ירח מלא חשים כמי שהוסטו עתה לפינה.
עודד משולם, שהופקד על הטיפול בגינה מטעם החברה להגנת הטבע, חרד לגורלה שעתה הוא "לוט בערפל" ולדבריו היא עלולה "ליפול בין הכיסאות" לאחר שנדחקה קצת "לקרן זווית". לדבריו, הוא היה שמח לו הגורמים האמונים עכשיו על המתחם היו מקצים לו את משרת הטיפול בגינה, מתוך הדגשת המשמעות הקהילתית והאקולוגית שלה - אך פניה כזו לא הגיעה.
בריאיון נשמע שגם רבקה רגב שמחה על ההתפתחויות החיוביות הנוגעות לגורלו הכללי של המתחם, אך מתוסכלת נוכח התחושה כי היא הכושי שעשה את שלו ועתה הוא יכול ללכת. היא לא מבינה מה למתחם הנסן ולטכנולוגיה, היא מסופקת אם ניתן להשיג את המטרות במגבלות התקציב הנוכחי והיא זוכרת שכל אימת שניסתה להגיע לראש העירייה נעצרה אצל המזכירה.
בינה לבין עצמה היא חשה כי ניסו להרחיק אותה ממעורבות של ממש בשיקום המתחם ואפילו בגינה שהייתה ציפור נפשה. "הייתי שמחה להיות חברה באיזה חבר נאמנים כזה, אבל לא הזמינו אותי", היא אומרת. לדבריה, לאחר פטירת אביה ואמה בסוף 2007 ו~2008, חששו במשרד הבריאות כי תבקש חזקה על דירתם במתחם, ששימשה כ"בית הרופא" ולפני כן כמאפייה - אך היא ביקשה רק לפנות את הנכס באורח מסודר ולהבטיח כי בולדוזרים לא יעלו עליו.
"כאשר השתכנעתי שלא יהרסו - פיניתי ויצאתי", מספרת רגב, "אין לי עניין להחזיק ברכוש של מדינת ישראל ויש לי דירה משלי. איש ברשות לפיתוח ירושלים לא שואל לדעתי. אני לא אישיות פוליטית או כלכלית ודעתי אינה מעניינת אותם". היא הודרה בהדרגה מהפעילות במתחם; המנעולים והמפתחות הוחלפו ונמנעה ממנה הגישה לכלי הגינה. "זה עצוב, זה מה שיש לי להגיד, אין לי השפעה בנוגע למתחם, למרות שאני מכירה אותו יותר מכל אחד אחר", היא אומרת בצער רב.
מעבר לממד האישי ניכר פער עקרוני בין עמדתה של רגב. רגב מדגישה את טעות הזיהוי הטרגית "הנסן שווה צרעת", ואילו המניפסט התרבותי הנוכחי דווקא מדגיש בפרסומיו את הכותר "בית המצורעים", כחלק מהאפיל של המוסד.
"אני משתמשת במילה 'מצורעים' כדי להדגיש את הסטיגמה המוטעית, ואילו עתה שבים ומדגישים אותה כדי למשוך את הקהל", מסבירה רגב את הסתירה. "את המודעות הזו קיבלתי מאבי, אבל גם בתקופת משרד הבריאות נמצאו כאלה שחששו ממה שנראה להם כצרעת מידבקת, ואני זוכרת רופא בכיר שנהג לפתוח את הדלת בזהירות רבה, או אף בבעיטה מחשש להידבק".
וולף, המרבה לדבר על המקום תוך המון אגדות אורבניות, מקווה להפוך את הנסן מחור שחור למוקד תרבותי בין~לאומי ונראה כי הכותר "צרעת" הפך עתה למקדם משיכה סקסי. בינתיים השלדים של הנסן ממשיכים לרחוש באדמה; ספק מצורעים מקראיים מקוריים, ספק לוקים בחיידק שגילה הנורבגי המדויק. מכל מקום, שמועה בדוקה מספרת כי באחת הפינות מצויים שלדים שנקברו בחופזה במלחמת העצמאות בהיעדר סידורי קבורה הולמים ומתוך חשש מהנגע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם