בין שמים לארץ: הטייס הבכיר השתחרר והפך לחקלאי
תא"ל במיל' רם שמואלי, לשעבר ראש להק מודיעין בחיל האוויר ומטובי הטייסים בחייל, פשט מדים אחרי 30 שנה. הוא ויתר על ההצעות המפתות שזרמו אליו, ובחר לגדל מטעי זיתים ולהקדיש את עצמו לחינוך. וגם יש לו דעה נחרצת על אפשרות של תקיפה באיראן: "לא צריך לפתוח חשבון עם האיראנים"
רגלי על פני האדמה, עוד מבקשת משעול
זרועות השמש והגשם עטו על גבי
ואיני יכול לשמוע את הלמות ליבי.
בין הסלעים והקוצים וכל פרחי הבר
אזרום לי בנתיבי הטל והמטר
קרוב, קרוב לשורשים לתום ולעוצמה
בין גבעולי האושר של ילדי האדמה".
רם שמואלי. "אני מחובר לאדמה וגם לשמיים" צילום: מהאלבום המשפחתי
כך תיאר יורם טהר-לב בשירו "ילדי האדמה" את החיבור וההתמסרות שמאפיינים ילדים למשפחות חקלאים לאדמה שהם והוריהם למדו לעבוד ולאהוב כל כך. אלו אותם ילדים שמעולם לא הפסיקו לאהוב את ריח הרגבים, את הידיים המחוספסות ואת העור הצרוב משעות ארוכות של עבודת האדמה.
אחד מאותם ילדי אדמה, הוא רם שמואלי. שמואלי הוא מה שהאבות המייסדים של הארץ חלמו, הוא רוח ומעשה משולבים יחד, הוא איש שיח, שלום והידברות, אך לצד זה הוא יצחצח חרבות בשעת צורך. בעיקר הוא החיבור הכמעט בלתי אפשרי בין שמיים לארץ.
תא"ל במיל' רם שמואלי היה בעשורים האחרונים אחד מטייסי הקרב המובחרים של חיל האוויר, הפך למפקד טייסת הקרב הראשונה (101) בגיל הכי צעיר בחיל, היה למפקד בסיס עובדה, בסיס רמת דוד ובמלחמת לבנון השנייה כיהן כראש להק מודיעין בחיל האוויר. למרות כל ההישגים האלו, אם תבקשו משמואלי לסכם את פועלו בשלושים שנות שרותו, הוא יסכם בקצרה: "מחנך. הייתי מחנך".
בניגוד לקצינים בכירים רבים הפושטים את מדיהם וממהרים לתפוס משרות שמנות במזומנים, שמואלי התרחק מכך כמו מאש. "לא יכולתי יום אחרי שחינכתי את פקודיי למשהו אחד, לעשות את ההיפך", הוא מסביר את עמדתו, אותה שטח גם בפני הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי.
וכך, עם תואר שני מאוניברסיטת הרווארד ורזומה מעורר קינאה כאחד מבכירי טייסינו, הוא סירב להצעות המתגמלות שקיבל, ובחר להתמקד דווקא במטע הזיתים. יחד עם אשתו איילה וארבעת ילדיהם, הוא מעבד כרם זיתים בן 30 דונם במושב כרם מהר"ל שבכרמל, שם קבע את ביתו.
במקביל, לפני שלוש שנים הוא הקים עם יעקב הכט את המפעל החינוכי "ערי חינוך", וכן היה בין מקימיו של הפרויקט "הטובים בחינוך", המעודד קצינים אקדמאים להשתלב במערכת החינוך כמורים מן השורה. ואם לא די בכך, בחודשים האחרונים הוא עוסק גם בקידום פרויקט "מתחברים – יוצרים עתיד ביחד", שמעודד הידברות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית.
לצד כל אלה, הוא מכהן כיו"ר ארגון "השומר החדש", הפועל למניעת התנכלויות וגזילת אדמות מחקלאים. אם תשאלו אותו, אין שום סתירה בין ארגון שעשוי להיראות מיליטנטי לדחיפה שלו לשיח חברתי המחבר בין פלגי החברה.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
חוזר להיות יהודי
סביו וסבתותיו של רם שמואלי (52) היו ממקימי כפר יהושע ובאר טוביה. ארבעתם עלו ארצה בשנת 1920, במסגרת העלייה השלישית. שמואלי גדל בבית יהושע צמוד לבית סבו מצד אמו, אליהו עמיצור, שם ינק את האהבה הבלתי מתפשרת לאדמה.
שמואלי. "בגיל 23 היה לי רגע לעצור ולחשוב" צילום: מהאלבום המשפחתי
סביו וסבתותיו של שמואלי באו מבתים דתיים-חרדיים באירופה, אך כמו רוב בני העלייה שלהם, נטשו לחלוטין את הדת. בניגוד להם, שמואלי מרבה להתעמק בכתובים, מנהל שיח פתוח עם רבנים ומגלה עניין רב בשורשים הרוחניים של העם היהודי.
לדור של הוריו, מסביר שמואלי, "לא היה זמן לשאול 'מה אנחנו עושים פה', כי הם היו צריכים להילחם על קיום ממשי. בדור שלנו, השלישי, בפעם ראשונה שאלנו את עצמנו: 'רגע, אלפיים שנה של יהדות, איפה זה בחיים שלי?'. אצלי בבית לא רק שלא שמרנו שבת, לא ידעתי מה זה סידור, משנה או תלמוד. השאירו אותנו בלי שורשים, מתוך מהפכה שבלעדיה לא הייתה קמה מדינת ישראל. בתור איש חינוך וגם בתור מפקד, התחלתי לשאול את עצמי בגיל 23, מה השורשים היהודיים שלי. תהיתי אם בגלל שאני לא אדם דתי, האם התנ"ך והמורשת הם לא שלי".
למה הגעת לתהייה הזאת דווקא אז, בגיל 23?
"זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לי באמת זמן לחשוב. כי כל הזמן אתה רץ מקורס טיס לעוד הכשרה, ומשם התחילה מלחמת לבנון הראשונה. ואז בגיל 23 היה לי רגע לעצור ולחשוב".
אם שמואלי היה צריך לבחור מילה אחת שתגדיר אותו, הוא ללא ספק היה בוחר במילה חקלאי. שם השורשים שלו. "חקלאות עבורי היא דרך חיים. מגיל צעיר היו לנו החובות לתרום למשק וזאת הייתה הפרנסה של המשפחה. בגיל 13 אביו יצא למלחמת יום כיפור, ועל
שמואלי הנער הוטלה האחריות למשק: "הוטלה עליי המשימה לדאוג לאחזקת המשק, ביחד עם אמא. הייתי נער ולא ידעתי איך בדיוק עושים את זה, אבל בתהליך אתה מתחשל. לא עשיתי עבודה מצוינת, אבל היה חשוב לי שהמשק לא יתפרק. כל הצעירים במושב עזבו את הלימודים לכשלושה חודשים כדי להחזיק את המשקים. מילדות החקלאות הפכה בהחלט לדרך חיי. אני בלי אדמה לא חי, אם אין לי אדמה שאני מריח אותה ועובד אותה, אני קמל".
מדובר בדרך חיים קשה מאוד.
"בהחלט לא קל. איך סבא שלי היה אומר: 'זה מאסר עולם עם עבודות פרך'. מדובר בפעמיים ביום ושבעה ימים בשבוע. מה לעשות, גם בשבת צריך לחלוב את הפרות. לא כל אחד אוהב את הדבר הזה. אני מחובר לאדמה, ומסתבר שגם לשמיים, ושני הדברים האלו מתחברים אצלי טוב. עיזר וייצמן אמר פעם: 'יכולים להיות לך שמיים נהדרים, בלי ארץ לא תהיה לך תקומה'".
בזכות הבן של רפול
כשהיה שמואלי בן 9, פנתה ממשלת ישראל לציבור לצורך גיוס תרומות לרכישת מטוסי הפנטום המתקדמים. שמואלי החליט לבנות ארגזי תפוחים, ואת חמש הלירות שהרוויח שלח לחיל האוויר. לימים, המטוס הראשון בו ישרת ויטוס שמואלי כטייס חיל האוויר יהיה הפנטום, בטייסת "העטלף" המיתולוגית.
שמואלי במטע. "יורם איתן ז"ל העיף אותי גבוה" צילום: מהאלבום המשפחתי
שמואלי כלל לא חלם להפוך לטייס. "החיבור שלי לאדמה הביא אותי לרצות להיות מפקד בח"יר דווקא". אבל אז, בגיל 17, התנדב עם חבריו בבסיס חיל האוויר ברפידים, שם עלה לראשונה בחייו על מטוס. באותו רגע נשבה בקסם הטיסה.
הוא נחשב לפרח טייס בינוני למדי, עד שלמזלו חלה תפנית בעלילה: "לא הייתי טוב באותו שלב. אבל כמו בהרבה דברים בחיים, יש בן אדם שמגלה אותך ומאמין בך. עבורי אז זה היה יורם איתן ז"ל, בנו של רפול. כנראה בגלל שפת האדמה שחיברה בינינו כבני משק, הוא קלט אותי והבין אותי. הוא עשה לי שיחות מוטיבציה והכניס בי לוחמנות שלא הייתה בי. הוא העיף אותי גבוה. האדם השני שנסך בי ביטחון ודחף אותי היה מי שהפך לימים לגיסי, אחיה של אשתי – אורי דה לוי. הוא היה שכן שלי בכפר יהושע והיה טייס קרב שנים לפניי. בסופו של דבר סיים שמואלי את הקורס כחניך מצטיין במסלול טייסי הקרב היוקרתי. "את הקורס המשכתי בזכות יורם איתן ואת ההצטיינות קיבלתי בזכות אורי", מסכם שמואלי בחיוך.
את ההכשרה על מטוס הפנטום סיים שמואלי בתקופה קריטית, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, בה השתתף כטייס צעיר בגיל 22. "מבחינתי זאת הייתה חוויה מעצבת, במטוס מאוד מורכב כמו הפנטום. באותה מלחמה תקפנו סוללות טילים ויצא לי גם לשרת בטייסת מאוד מיוחדת שעסקה גם באיסוף מודיעין וצילום. כך שהיינו בכל המזרח התיכון בלי דרכון, ככה מלמעלה", אומר שמואלי בחיוך.
הדבקות הבלתי מתפשרת שלו הביאה אותו באחת מהגיחות המבצעיות ללבנון להתעקש לעשות יעף רביעי ולרדת לתקיפת מטרה, למרות שהנווט שישב מאחוריו התקשה לכוון למטרות. שמואלי התעקש, וביעף הרביעי והבלתי אפשרי הוא הודיע לנווט שהוא כבר שיחרר את הפצצות ושלו (לנווט) נותרו 15 שניות לכוון את הפצצות למטרה. הפצצות פגעו במדויק במטרה.
הם ראו בי "תקלה"
הפתעת את עצמך עם היכולות שגילית כטייס?
"הופתעתי שסיימתי את הקורס כחניך מצטיין, כל השאר הוא תוצאה של עבודה קשה. לא הייתי רגיל להצטיין. הייתי תלמיד לגמרי רגיל. אתה לא נהיה טייס טוב או לא, אם אתה טוב בפיזיקה ומתמטיקה. זה לא קשור. מדובר ביכולות בסיסיות שבמקרה יש לך יותר מאחרים. כל אחד יכול להיות טייס. השאלה כמה זמן אפשר להכשיר אותו, אנחנו מחפשים את האנשים שיכולים לעמוד במגבלת הזמן שקורס הטייס מציב להם".
איתן בן אליהו. שכנע את שמואלי לחזור לחיל רובי קסטרו
הצטיינותו של שמואלי לא נעלמה מעיני מפקדיו. הוא קודם במהרה לטייסות שקלטו את ה-F-16 והפך בהמשך לסגן מפקד טייסת הפנטומים. דווקא אז החליט לחזור לאהבתו הישנה - האדמה. במשך חצי שנה עבד במשק בכפר יהושע, עד שמפקד בסיס רמת דוד ולימים מפקד חיל האוויר, איתן בן אליהו, שכנע אותו לחזור לחיל.
"אני מאוד שמח על ההחלטה לחזור לחיל. אני אומר לאנשים: אם יש לך משהו בוער, תמיד יהיה לך זמן לעשות אותו. המקום שאתה הכי משפיע בו, זה הצבא. חיכיתי 30 שנה ליום השחרור שלי, כל יום רציתי להשתחרר. לא שהיה לי רע – היה לי מצוין, אבל נורא חיכיתי כבר להתחיל את המשהו האחר. היום, כשאני עושה הרבה דברים שמשפיעים, הם לא מגיעים לסדר הגודל של ההשפעה שלי על אלפי חיילים כמפקד. אני מדבר ברמה החינוכית, לא על ההכנה למלחמה שבזה ברור שהשפעתי. אם אתה בוחן את עצמך כמה משמעותי מה שאתה עושה, ואם אתה מתאים לפיקוד, אז תישאר בצבא ויהיה לך את הזמן להגשים את עצמך בדרכים אחרות, מאוחר יותר".
בגיל 30, כשהוא רב סרן צעיר שחזר מלימודים בארצות הברית, שבר שמואלי שיא ומונה למפקד הטייסת הצעיר ביותר בחיל, טייסת 101, טייסת הקרב הראשונה בחיל.
לא חששת שאולי זה גדול עליך, שזה הגיע מוקדם מדי עבורך?
"זה עניין שקשור למנהיגות, זה לא קשור רק לצבא: אם אתה מבין שבגלל ההחלטות שתקבל יכולים להעיף אותך, ואתה יכול לחיות עם זה – אז אתה מנהיג. אבל אם אתה חי עם חשש לקבל החלטות, שמא ידיחו אותך, אז אתה לא מתאים להיות מנהיג. זה דבר שמאוד כואב לי בחברה הישראלית. יש את התופעה הזאת של כיסוי התחת 'שלא תהיה תביעה'. עורכי הדין שולטים לנו בחיים. אז קורה שבכל מקום אף אחד לא מוכן לקחת אחריות. זה נכון לכל מקום, זה קורה בצבא, זה קורה אצל מורים, מנהלים ואפילו פקידים בעירייה.
"במסגרת הפרויקט 'הטובים בחינוך', הייתי עוזר מורה בבית ספר יסודי בחדרה. באחת ההפסקות ראיתי בחצר ילד אחד מפליא מכות בילד אחר. למרות שהם קטנים, אלו היו מכות רצח. המורה התורנית הגיעה וצעקה על הילד: 'דני, תפסיק!', אבל הילד המשיך להכות. רצתי לשם ולא הבנתי למה היא לא תופסת אותו ומושכת אותו משם. היא פשוט פחדה מההורים של הילד. אני לא מאשים את המורה, אני יודע שמעל כל מנהלת בית ספר מרחפת תביעה של הורים. מרחב האחריות הצטמצם לאפס והכל שפיט. מנהיג אמיתי חייב לדעת שבכל יום יכולים להעיף אותו על ההחלטות שלו, ובכל זאת כל יום הוא קם ולוקח החלטות.
הטעות עם הטורקים
הטיפוס של שמואלי בחיל נמשך בקצב מפתיע. הוא פיקד על טייסות, פיקד בבית הספר לטיסה, מונה למפקד בסיס עובדה ומשם הפך למפקד הבסיס הכי מבצעי של חיל האוויר - בסיס רמת דוד.
מלחמת לבנון השנייה. "אי אפשר לומר שהמלחמה הייתה מוצלחת" צילום ארכיון: רויטרס
בין לבין, הוא נבחר ב-1995 להוביל את שיתוף הפעולה הראשון בין צבא טורקיה לצה"ל. "יש עיתוי בחיים שאתה נקלע לאירוע היסטורי שמאפשר לך לעשות דברים", מספר שמואלי. "בזמנו, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הטיב לזהות את ההזדמנות לשותפות האינטרסים וחיבר את המדינה המוסלמית הכי חשובה במזרח התיכון לישראל. רבין החליט שחוד החנית בחיבור יהיה חיל האוויר".
כשהמו"מ עם הקצינים הטורקים נתקע, שמואלי הגה רעיון מקורי בניסיון לשבור את הקרח: "הצעתי לראש המשלחת הטורקית שאת הפריסה שלהם בישראל נקרא על שם בתו ואת הפריסה שלנו בטורקיה נקרא על שם בתי נעמה. היום, אחרי 12 שנים של אביב הנעורים בינינו לטורקיה, הכול נמחק, וחבל. אם היו נוהגים יותר בחוכמה בנושא הטורקי, אולי זה היה נראה אחרת".
למלחמת לבנון השנייה שמואלי הגיע כבר בדרגת תת אלוף וכראש להק המודיעין בחיל. שנה מאוחר יותר, ב-2007, הוא החליט אחרי כמעט 30 שנות שירות, לפשוט מדים ולחזור לאדמה האהובה עליו.
סיימת את השירות כפי שרצית לסיים?
"סיימתי שנה אחרי לבנון השנייה. אני מאוד גאה בעצמנו בלבנון השנייה. למדנו במשך שלוש שנים את סוגיית הטילים האיראנים והמיוחדים. התכוננו לזה. שבועיים לפני המלחמה עשינו תרגיל, בו כולם ירדו ל'בור' ולמעשה ניהלו מלחמה. כשהחלה המלחמה והופעלה הסירנה האמיתית, אנשים בהתחלה לא ידעו אם זה תרגיל או אמת. הכול עבד כמו שתכננו. השמדנו בלילה את כל הטילים שרצינו, ובהמשך נתנו את המכות בבירות ועוד. מבחינת חיל האוויר אני מאוד מרוצה מהמוכנות והפעולה שלנו.
"אבל אי אפשר לומר שהמלחמה הייתה מוצלחת, כי אנחנו לא נלחמים רק מלחמות של חיל האוויר. המלחמה הניבה הישגים. למשל, עברו שש שנים מהמלחמה, ותאמרי לי מתי נסראללה ראה את אור היום מאז? בית בנהרייה שנפגע לפני שש שנים, לא תראה זכר לפגיעה שלו היום. בדרום לבנון עדיין מנסים לבנות את מה שהורדנו להם. את הבניינים בבירות שהורדנו כמו מעליות, זוכרים טוב מאוד. עבור ישראל, כל מלחמה מתבצעת כדי להרחיק כמה שיותר את המלחמה הבאה. לא ייגמרו פה המלחמות. מלחמת לבנון, שכולם צפו בה, כמו סוריה, איראן ואחרים, הביאה אותם לחשוב: 'אלו משוגעים לגמרי. והם עוד לא עשו את הדבר הכי משוגע, הם עוד לא החריבו לנו את המדינה'. לכן בראייה לאחורה, אני לא חושב שזאת הייתה מלחמה רעה לישראל, אבל אין ספק שהיו בה דברים שלא עבדו טוב".
הביקורת בעקבות המלחמה הביאה להתפטרותו של הרמטכ"ל הראשון מחיל האוויר, דן חלוץ. אתה חושב שהקונספט של איש חיל האוויר כרמטכ"ל, כשל?
"הכול תלוי באדם ובסיטואציה. אני לא חושב שחלוץ נכשל בתפקידו כרמטכ"ל. אולי הוא התפטר בגלל ספין תקשורתי או משהו אחר. הנושא הוא עקרוני ולא מאיפה מגיע הרמטכ"ל".
מזינים את הבעירה
אתה היית מפקד רמת דוד, האם בזמנך יכול היה לקרות מקרה אלימות כמו שאירע בבסיס לאחרונה, שבו היה מעורב טייס?
"כל מה שיש לנו במדינה היום, הוא תשקיף של החברה בישראל. החברה בישראל נמצאת היום במצב לא טוב, של קיטוב ושל אלימות. לכן, הסימפטום הזה יכול לצאת בבסיס חיל האוויר או ברחוב בכפר סבא, או מחר, חס ושלום, בכנסת. זאת חברה מאוד אלימה שלא מתנהל בה שיח, וזה מוביל אותי למשהו שאני פועל בו רבות בימים אלו. לכן, מה שקרה ברמת דוד לא קשור כהוא זה לחיל האוויר".
מתקן גרעין איראני. "אם יש סכנה לקיומנו, זה לא בא מהפצצה האיראנית" צילום: איי-פי
איך אתה היית מתנהל במקרה הזה כמפקד הבסיס?
"אני מכיר את מפקד הבסיס הנוכחי והוא התנהל בצורה מאוד חכמה, כמו שצריך. לא צריך להקשיב לתקשורת. אתה צריך להתנהל כך, כדי שהאנשים שלך יצאו מהאירוע הזה חזקים יותר, טובים יותר וימנעו את האירוע הבא. אם זה מצטלם טוב לתקשורת, זה לא מעניין אותנו".
בפברואר 2007, זמן קצר לפני פרישתו מצה"ל, בראיון לביטאון חיל האוויר, כאילו חזה את הנולד, התייחס שמואלי לאיום האיראני ואמר: "האיום האיראני הוא לא האיום הכבד עלינו, כי אם חוסר אמונה לפעמים בצדקת דרכנו וביכולותינו להתמודד עם כל איום. אסור לנו להתעייף בעת הזו ומוטלת חובה היסטורית להעמיק שורש בארץ הזו למען ילדינו והדורות הבאים. רק כך ידעו השכנים שלנו, שאנו כאן לתמיד ואולי גם ישתפו עמנו יותר פעולה לטובתם, לא פחות מאשר לטובתנו".
מה דעתך היום על ההתעסקות באיום האיראני?
"אני חושב שצריך להסתכל על הסוגיה אחרת, חוץ מהצד המקצועי. בצד הזה, עושים הכל כדי למנוע פצצה איראנית. בצד ההצהרתי, אני חושב שרב המשותף בין העם היהודי לזה האיראני, יותר מלכל עם אחר במזרח התיכון. לשני העמים יש היסטוריה בת 3000 שנה.
"ההתבטאויות חסרות האחריות נגד איראן, הן הדבר היחיד שמאחד אותם סביב המנהיגות שלהם. זאת תהיה טעות גדולה מאוד לפתוח חשבון עם העם האיראני. העם האיראני יישאר גם אחרי שהמנהיגות הזאת תיפול יום אחד. זה עם שלא אוהב התערבות חיצונית ופטרונות שאומרת שלא מגיע להם להחזיק במשהו. אני חושב שצריך לעשות הכל בחוכמה ובעיקר בענווה ובשקט, כדי למנוע מהם נשק גרעיני. אבל אנחנו מזינים את הבעירה. גם לנו יש מנהיגים שמשחקים משחק שגוי".
אבל המנהיגים שלנו טוענים שהשעון המתקתק לא עומד לצידנו.
"אם יש סכנה לקיומנו במזרח התיכון, זה לא בא מהפצצה האיראנית, אלא מחוסר הלכידות של החברה בישראל".
מכתב כועס לגבי אשכנזי
את ההחלטה לסיים את הקריירה הצבאית קיבל שמואלי, איך לא, בניגוד לזרם. יש אומרים שיכל להמשיך ולחתור גבוה יותר בחיל, אבל הוא מבחינתו כבר דיגדג לו לחזור למשק ולאדמה.
אשכנזי. "מעכשיו רם אתה תיתן את ההרצאה הערכית למשתחררים" צילום: ראובן קסטרו
20 שנה לפני שפרש מהצבא כבר רכש שמואלי חלקת אדמה בכרם מהר"ל, שם בנה את ביתו ואף נטע מטע זיתים. "עשיתי זאת מתוך ראייה חינוכית, כדי שהילדים שלי ייוולדו לתוך סגנון חיים של עבודת אדמה. אני לא מתפרנס מהכרם, זאת הכנסה משנית. רציתי שהילדים שלי יחוו דרך חיים של חובות. למשל גם בקיץ אנחנו קמים בחמש וחצי בבוקר ועובדים עם הילדים בכרם. אין לנו תאילנדים כדי שיעבדו במקומנו".
קולגות שלך שהשתחררו עם רזומה דומה קפצו על משרות בכירות עם משכורות עתק, רכבי שרד ובתים מפוארים. אתה פרשת לאדמה ולעבודת חינוך. זה לא הכי מכניס בעולם.
"30 שנה חינכתי אנשים, היה לי טבעי להמשיך בחינוך. הייתי מאז ומעולם חקלאי, אז היה לי ברור שאני ממשיך להיות חקלאי. אבל אני אספר לך משהו: לפני השחרור הוזמנתי לסדנאות הכנה לאזרחות למשתחררים בדרגות גבוהות. נפגשנו עם נציגי בנקים, רואי חשבון ועורכי דין, שהסבירו על החיים. לי זה מאוד חרה. שאלתי איפה העניין הערכי? חיכיתי שיבוא מישהו ויסביר לי שצריך להמשיך לתת. הרי 30 שנה אמרתי לפקודים שלי שצריך לתת ולתרום, אז מה מצפים ממני שביום שאני משתחרר, אני פתאום אחשוב אחרת, שאני אחשוב מה יצא לי מזה, מה אני אעשה לביתי? לי זה לא מתאים.
"אז כתבתי מכתב בנושא לרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, והוא ענה לי: 'מעולה, מעכשיו רם אתה תיתן את ההרצאה הערכית למשתחררים'. כך עשיתי במשך תקופה מסוימת. בהרצאה פתחתי לאותם מפקדים משתחררים את הדלתות להכיר עמותות חינוך שאני מתעסק בהם, כמו פרויקט 'הטובים בחינוך', שמפנה אנשי צבא משוחררים למערכות החינוך".
ויתרת על החיים הטובים.
"אנחנו חיים טוב. יש לי מספיק למה שאני צריך. אם כל אחד מאיתנו יסתכל כמה הוא יכול לתת יותר לקבוצה, בסוף הוא ירוויח. הסתובבתי לפני שנה בכל ההפגנות של 'הצדק החברתי'. השנה לא הייתי בהפגנות כי הן פוליטיות של צד אחד מובהק. לפני שנה היה משהו אותנטי. המיקוד היה למעשה 'הביחד'. יש צמא גדול מאוד ל'ביחד'. זה מעסיק אותי מאוד בימים אלו, ויחד עם אחרים אנחנו בונים רשת גדולה של ארגונים שנקראת: 'מתחברים - בונים עתיד ביחד'. אנחנו הולכים למהלך שמחבר את החברה הישראלית על כל גווניה – חרדים, ערבים, חילונים, שמאל וימין - ומושיב את כולם סביב שולחן עגול, בו חושבים איך בונים עתיד משותף.
"השיח היום מתנהל ברובו בתקשורת, שמביאה סיפורי קצה. קצה זה קיצונים, והקיצונים בחברה הם מעטים. הקיצונים עם התקשורת, הפוליטיקה והכסף יוצרים מעל הראש שלי ושלך שיח, שגורם לקיטוב בחברה הישראלית. זאת תופעה מסוכנת מאוד. זה יותר מסוכן מהאיום האיראני. צריך לעשות מהלך ציבורי שיצמח מלמטה, לא מחברי הכנסת".
הממשלות הפקירו את החקלאים
כאמור, לצד העידוד לשיח, מכהן שמואלי כיו"ר "השומר החדש". אותו ארגון של חקלאים שקם בעקבות סיפורו של החקלאי שי דרומי, שירה בפורצים לאחר שפרצו למשקו וגנבו ממנו שוב ושוב.
שי דרומי. "המדינה לא מכבדת את הבעלות שלה על האדמה" צילום: יהודה לחיאני
"החיבור שלי ל'שומר' קשור לחיבור שלי לאדמה", מסביר שמואלי. "אני מרגיש שלא חינכנו את עצמנו מספיק להבין שבמזרח התיכון האדמה והקשר לאדמה זה חלק מההוויה לעתיד שלנו, ולא משנה אם זה רווחי או לא. עצוב שמדינת ישראל לא הבינה שהצלחת החקלאים, זאת ההצלחה שלה. החקלאות היא שומרת השטחים הפתוחים במדינה.
"מאחר ואנחנו לא יודעים להיות קשורים לאדמה, אז פוגעים בחקלאים שלנו – פגיעה של פושעים. אם זה בדואים, ערבים או יהודים. אותם פושעים מתעללים בחקלאים שלנו, עד שהם מרימים ידיים ונוטשים את השטח. ואז מישהו אחר לוקח את האדמה בצורה לא חוקית. ארגון 'השומר החדש' עוזר לחקלאים שקיבלו את השטח כדין. העיסוק הגדול שלנו הוא בנגב ובגליל, שם יש תופעת גזילת אדמות, כי המדינה לא מכבדת את הבעלות שלה על האדמה.
"אנחנו עוזרים לחקלאים שמתעללים בהם, אז אנחנו עומדים שם ומפגינים נוכחות ועוזרים לחקלאי עד שמרפים ממנו. חשוב להזכיר שאת הארגון הקימו ומובילים יואל זילברמן ואון ריפמן, ביחד עם קבוצה גדולה של צעירים. אנו המבוגרים בוועד המנהל תפקידנו להיות המבוגר האחראי ולעזור להם להצליח.
"אנחנו קיימים ארבע וחצי שנים, ולא שמעת על אף מקרה אלימות, אבל אנחנו עוזרים בשמירות ובפטרולים בשטח של החקלאי. מדינת ישראל הפקירה את החקלאים ואת השטח הפתוח. המקרה של דרומי זה הסימפטום, זה חקלאי שהתעללו בו ממושכות, אף אחד לא בא לעזור לו והמדינה פשוט הפקירה אותו. לא ייתכן שהוא יישאר לבד.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם