"חי בתוך העבר": בגובה העיניים עם אהרון אפלפלד
הוא נולד בז'דובה וגר במבשרת ציון. הוא אוהב לשבת בבתי קפה ומחבב חגים עממיים כל עוד אין בהם מנגל. 1,414 מילים עם הסופר אהרון אפלפלד (80) נשוי + 3, שמאמין שחשוב יותר לקרוא מאשר ללמוד בבית הספר
"אני מתגורר בירושלים ובסביבתה הרבה מאוד שנים, עליתי ארצה כשהייתי בן 13 וחצי והייתי חניך ב'עליית הנוער'. אני אוהב את ירושלים, אני אוהב את האוכלוסייה המגוונת, חילוניים, דתיים, מוסלמים, נוצרים. הפלורליזם הזה קרוב ללבי ואף שאני גר במבשרת ציון אני נמצא בעיר לפחות פעמים-שלוש בשבוע בלב לבה של העיר".
ניר ברקת
"אני חושב שהוא ראש עירייה מצוין. הוא מסור, הוא עושה את תפקידו".
>> "הלוואי שהיה אלוהים": בגובה העיניים עם אורי אורלב
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
ז'דובה
"כפר קטן. שם גרו סביי, שם נולדתי. בהמשך עברנו לעיר הגדולה צ'רנוביץ. אני בא מבית אמיד והייתי בן יחיד, כך שיש לי רק זיכרונות טובים. עד גיל שמונה וחצי הייתה לי ילדות, והיא הייתה ילדות מאושרת, של ילד רגיל, היינו מבקרים הרבה את הסבים בכפר. כשהרומנים והגרמנים פלשו, הם רצחו את אמא שלי וסבתא שלי, ואני נשארתי עם אבי בגטו. בהמשך, במצעדי מוות ארוכים הפרידו ביני ובין אבי ונשארתי לבד. ההתרחשות הזאת הייתה כל כך מהירה ואכזרית, וכך נשארתי, ילד בן שמונה וחצי לבד בעולם תחתון. תקופת הגטו דחקה הצדה את ימי הילדות היפים שלי, את הפינוק והחום".
הורים
"עברו כבר יותר מ-70 שנה ואני זוכר את אמא בחיבה גדולה מאוד. היא הייתה נמוכה, יפה ומאוד לבבית. היא נרצחה כשהייתה בת 32 ואני כבר חייתי כפול ממנה, היא יכולה להיות הבת שלי. אבא היה תעשיין ועסוק, אני ביליתי יותר עם אמא. אחרי הרבה שנים מצאתי אותו, כבר הייתי אדם מבוגר, אחרי הצבא, כבר התחלתי ללמוד באוניברסיטה. זה היה מפגש מאוד מרגש, חוויתי אותו הרבה שנים והוא החזיר אליי זיכרונות רבים.
"פני המלחמה אבא שלי היה אדם צעיר ופעיל, וכשפגשתי אותו שוב הוא כבר היה מבוגר שעבר סבל גדול מאוד בחייו. אני כותב עכשיו ספר שייקרא 'אבי ואמי', ובו אני מנסה לתאר את מה שהוריי העניקו לי בילדותי, את החום, מה שלמדתי מהם. אמא הייתה מתבוננת ושמה לב לפרטים, אבא היה אדם חושב שרואה את המכלול, כך שכל אחד מהם בנה את האישיות שלי, יש בי משהו משניהם".
גטו
"הילד המפונק נדחס לחדר צפוף עם עוד עשרה אנשים, לפעמים יותר. הרגשתי שיצאתי מהילדות לחיים הקשים ביותר. לא הייתי הרבה זמן בגטו, אבל הוא זכור לי כמקום שהצפיפות בו רבה, זכורים לי ילדים שמחפשים פרוסת לחם, אנשים אבודים שלא יודעים מה יהיה מחר. בוודאי שלא הייתי שמח, תחושת היתמות הייתה חזקה. לראשונה ראיתי סבל, חוויתי אותו על בשרי וראיתי אותו אצל אחרים. עד אז לא ידעתי מה זה סבל, לא ידעתי מה זה לישון עשרה אנשים בחדר, על הרצפה, כל אחד מחפש פרוסת לחם; סבל אנושי, אדם שחירותו נשללה, סגור, בלי אפשרות לצאת, ואחרי כמה חודשים מגיעים לתחנת הרכבת, מועמסים ונשלחים למקום אחר.
"הילדים שהתמזל מזלם ונשארו
>> הרוח החיה: הסופר אהרון אפלפלד מודאג מתמיד
>> אהרון אפלפלד זכה בפרס ספרותי בבריטניה
המאפייה האוקראינית
"הם היו בעיקר גנבים וקצת רוצחים, זה היה בית הספר הראשון שלי, שם ראיתי את החיים, שם הייתי צריך לגנוב בשביל לחיות, לפגוש טיפוסים רבים של בני אדם, שם למדתי שנאה מה היא, אך שם גם למדתי מה היא אהבה. אם אחד הפושעים חיבב אותי, הוא נתן לי פרוסת לחם ואם עשיתי מה שציוו עליי, נתנו לי עוד פרוסה - הייתי כמו איזו חיה קטנה שאומרים לה מה לעשות והיא עושה.
"הבעיה הייתה קיומית, המצפון הגיע מאוחר יותר. אני עסקתי יותר בגניבות, היו שולחים אותי לגנוב סוסים, אוכל, להשתחל דרך חלונות צרים. אם הייתי נתפס הייתי חוטף, פצעו אותי, קיבלתי כמה הצלפות שוט. למדתי שלשרוד זה לא דבר קל, צריך להשקיע מאמץ בשביל לשרוד. במחנה, בגטו, אנשים שלא נלחמו כדי לשרוד פשוט הלכו לעולמם. אבל למדתי להעריך אותם, להסתכל עליהם, למדתי מה זה אדם, ומה זה אנשים שאיבדו את אנושיותם".
עליית הנוער
"באתי ארצה בגיל 13 וחצי ובפעם הראשונה אחרי שנים רבות של סבל היה לי בית, קורת גג ומיטה משלי. לחזור לעצמי היה תהליך מורכב וארוך, אבל הייתי עם בני נוער, הרגשתי שאני נמצא בחברה אנושית, שאני לא צריך לגנוב, שאני עובד בשדה ולומד קצת עברית וקצת חשבון. שמעתי על פלסטינה רק כמה שעות לפני שעליתי ארצה. אהבתי את זה, בפעם הראשונה הרגשתי שאני בן אדם. ב'עליית הנוער' הרגשתי בטוח והרגשתי שאני יכול לסמוך על חבריי ועל המדריכים - הם לא רצו לרצוח אותי, הרגשתי הקלה".
"קטרינה"
"אישה לא יהודייה שיש לה יחס מאוד חיובי ליהודים. בניגוד לסביבתה, היא יודעת להעריך יהודים, היא באה מסביבה אכזרית, אבא קשה, אמא קשה, והיהודים היו המפלט שלה. כשהיא חושבת שכל היהודים נרצחו היא שומרת על זכרם. אני הכרתי נוכריות נוצריות שעבדו אצלנו ואהבו לשחק איתי, שם הכרתי את הטיפוס הזה, בדרך כלל נשים פשוטות מאוד אבל עם לב רחב, עם חוש מציאות, עם יכולת לגונן על עצמן, יכולת לאהוב. את זה הכרתי כבר בילדותי וזה המשיך גם בזמן המלחמה. מהנשים שפגשתי הרכבתי דמות של אישה פשוטה, ישירה, את מי שהיא אוהבת - היא אוהבת, את מי שהיא שונאת - היא שונאת. היא יצרית, היא מחזירה למי שתוקף אותה, וזו ההשראה שלי".
כתיבה
"כתיבה היא עניין של התפתחות וניסיון חיים, כתיבה משמעותה לראות אנשים, בעלי חיים, להיות במגע עם צמחים, להיות בקשר מתמיד עם ההוויה. לרוע מזלי, פגשתי את כל אלה בצורה אינטנסיבית בזמן המלחמה, בדרך כלל אדם לא פוגש עוצמה כזאת של הוויה. כשחייתי ביער בעלי חיים היו חלק ממני, הייתי ישן עם כלבים וסוסים, הם גוננו עליי. כל מה שכתבתי זה אני; כדי ליצור דמויות אני חייב להכניס את עצמי, זקנים זה אני, ילדים זה אני, הכול זה אני, את הכול אני שואב מעצמי. סופר רציני לא מעתיק את המציאות אלא מנסה להיכנס אליה, עם כל המטען שלו. ספר טוב הוא ספר שנותן נתח חיים, שיש בו את האופי של האדם, יצרים, שקט ואי שקט. כשמסיימים לקרוא ספר צריך להרגיש שקיבלנו ממנו משהו, אפילו אם קשה להגדיר מה קיבלנו. כשאני כותב אני חי ספר למשך שנה-שנה וחצי, אני נותן לו והוא נותן לי".
מוטיב השכחה וזיכרון השואה
"זיכרון ושכחה כרוכים זה בזה. בילדותי עברתי סבל גדול, אז ברור שהמנגנון הרגשי שלי מנסה להדחיק, אבל מצד שני, המראות האיומים שראיתי הם חלק בלתי נפרד ממני. אני לאט-לאט הבנתי שאי אפשר להתכחש למראות ולסבל, צריך לקבל את זה. יש בי מנגנון שאומר לי שאני חייב לשכוח לפחות חלק ממה שראיתי, כך שקיים בי מאבק, איך לראות וכמה לראות, אבל אני לא יכול להתכחש לעצמי, ההתכחשות הופכת לפצעים מוגלתיים.
"זיכרון הוא לא הטפת מוסר אלא לימוד, חברה שלא מתייחסת ברצינות לעבר מפסידה את ההווה, והווה בלי עבר הוא שטחי מאוד. העבר בונה אותנו, העבר נותן לנו יסודות, ההווה נותן לנו את החיים והעתיד ייתן מה שתרצה שהוא ייתן. אני חי בתוך העבר וגם ילדיי ונכדיי יחיו בתוך העבר, מתוך שאיפה לעתיד. אני לא מפחד מהתמעטות הניצולים מפני שכל אדם רוצה לדעת מי היו הוריו וסביו, ולכן הזיכרון יישאר, אנחנו מחויבים לזה ביולוגית".
מסעות לפולין
"אם המסע לפולין הוא מסע לימוד, אני בעד. זה לא טיול, זה לא בילוי".
בחינות בגרות
"אני לא למדתי בבית הספר, עשיתי בגרויות חיצוניות בעצמי. אני למדתי על עגנון ואחר כך פגשתי אותו, סופרים רבים הפכו לידידיי. חשוב יותר לקרוא מאשר ללמוד, חשוב שאדם יגיע לספר ויקרא אותו מרצונו החופשי, זה הדבר הכי טוב".
לאה גולדברג
"היא הייתה ידידה טובה שלי, הכרתי אותה טוב, היא לימדה אותי ספרות באוניברסיטה. היו לנו הרבה שיחות על ספרות, על החיים, על מה שעבר עליי. היא רצתה לדעת על המלחמה ואיך ניצלתי. מאוד הערכתי אותה, הייתה בה פשטות, יושרה".
בתי קפה
"תמיד אהבתי בתי קפה, ביליתי חלק גדול מימיי בבתי קפה. כיום אני יושב בבית טיכו, אולי פעמיים בשבוע, או יותר; יושב, כותב, פוגש ידידים".
מימונה
"אני אוהב חגים עממיים, בתנאי שזה בלי מנגל".
אלוהים
"לא גדלתי בבית דתי במיוחד אבל יש לי יחס חיובי למסורת, היא תוהה ומנסה לענות על השאלות הגדולות. סביי היו אנשים מאמינים, הוריי פחות, ואני הייתי מאוד קשור לסביי שנולדו לתוך האמונה והעבירו אליי משהו מזה. אני אוהב לקרוא תפילות וספרי חסידות וקבלה. בזמן המלחמה התקרבתי למסורת היהודית, ואנחנו נאספים ביום שישי בבית - היחד הזה, עם הנרות והחלות מרגש אותי. אני אוהב את המשפחתיות הזאת".
האיום האיראני
"אין לנו נתונים ואנו ניזונים משמועות, לכן יש רק מעטים מאוד שיש להם הערכה טובה. פטפוט זה משהו אחר. אני חושב שזה איום שיש לקחת אותו ברצינות אבל אני לא יודע איך לטפל בזה. אני לא מפחד, כנראה שבמלחמה נגמלתי מהפחד".
אהרון אפלפלד
"אני יצור חושב, אני יצור מרגיש, לפעמים עולה בידי להבין, לפעמים אני תוהה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם