סמל הקהילה הגאה בירושלים פותח את הלב
הבמאי ניצן גלעדי, שמוכר בזכות סרטו "ירושלים גאה להציג", ביים סרט חדש בשם "זמן משפחה" שמתאר את היחסים הטעונים בינו ובין שני אחיו להוריהם בזמן טיול משפחתי לגרנד קניון
בסרטים האלה גלעדי הפך את עצמו לחלק מהסצנה שנקלטת מבעד לעדשת מצלמתו. למרבה ההפתעה, גלעדי הכיר את ירושלים ואת "הבית הפתוח", איתו הוא מזוהה כל כך, רק מתוך העבודה על הסרט "ירושלים גאה להציג". "התקשרתי לירושלים דרך העשייה של הסרט", הוא אומר.
"ירושלים מעולם לא הייתה לי ברורה. מצד אחד יש בה אקזוטיות ומקומות מדהימים והיא תמיד הייתה מקום שבאים לבקר בו", הוא אומר. "אך מאז שהתחלתי לעבוד על 'ירושלים גאה להציג' הכרתי את אנשי 'הבית הפתוח', שקיבלו אותנו בחום ושיתפו איתנו פעולה, וכך למדתי להכיר את העיר באמת".
הסרט "ירושלים גאה להציג" מציג את הקונפליקטים הרבים שליוו את קיום מצעד הגאווה הבין~לאומי בעיר הקודש, תוך התייחסות לשני צדי המתרס: "הבית הפתוח", פעיליו ותומכיו מצד אחד, ומתנגדי המצעד מצד שני. "ביני ובין העיר נוצרו יחסי אהבה-שנאה", מספר גלעדי.
"היו ימים שנורא נהניתי להיות פה, והיו ימים שלא הייתי מסוגל להיות פה בגלל המתח, במיוחד בתקופה שהיו סיטואציות מאוד לא נעימות והעיר ורחובותיה פשוט בערו. הפעם הראשונה שהבנתי את רמת ההתנגדות למצעד הייתה בוועידה של נציגי שלוש הדתות: זה נראה היה כמו מין מופע דראג של הצד השני, כי כולם היו לבושים בתלבושות שלהם ואמרו משפטים בלתי נתפסים כמו "Jerusalem is not the Homo land, it's the Holy land", או "God created Adam and Eve, not Adam and Steve".
הייתי כל כך בשוק עד שהמצלמה שלי פשוט רעדה. לא הייתי מוכן לזה, היו רגעים שלא האמנתי שאני מסוגל להחזיק את המצלמה ולתעד, עד כמה אפשר לשמוע דברים קיצוניים ובלתי הגיוניים?
"זה מה שהפך אותי להיות חלק מהקהילה הירושלמית. אמנם זה בשלט רחוק, כי אני לא כאן ביום~יום, אבל אני מחובר לחוויות שאפילו אנשים שגרים פה לא חוו, חוויות עוצמתיות ומצבים קיצוניים מאוד.
"כשנסעתי עם סער נתנאל, שהיה אז חבר מועצה, לקרוא פשקווילים במאה שערים, חשבנו שלא יהיה יותר מדיי בלגן ושלא נמשוך אש. נסענו במונית ופתאום זיהו אותו, ותוך כמה דקות התחילו להתקהל סביבנו אנשים וחסמו את המונית.
"אם לא היה לנו נהג אמיץ שנתן גז, אני לא יודע מה היה קורה. דרך החוויות האלה, שליוו את עשיית הסרט, ירושלים הפכה להיות חלק ממני - לעתים בצורה יותר חזקה משל אלה שגרים כאן, במובן שיש לי זיכרונות טעונים מהעיר לצד היכרות ארוכה ואישית עם אישים רבים בקהילה הירושלמית".
גלעדי (42) נולד למשפחה יוצאת תימן, והוא הבכור מבין שלושה אחים. בסרטו החדש "זמן משפחה" הוא מציג טיול משפחתי לגרנד קניון שבארצות הברית, שבו צצים ועולים השברים המשפחתיים על רקע הנוף השקט ועוצר הנשימה.
הסרט חושף את ההבדלים הקיצוניים בין השקפת העולם המסורתית והמקובעת של האב בפרט ושל ההורים בכלל, ובין תפיסת חייהם הליברלית והמשוחררת יותר של שלושת הבנים: אחד מהם הלום קרב, השני יורד מהארץ וגרוש פעמיים, וגלעדי עצמו - שיצא מהארון חמש שנים לפני הטיול המשותף, שנערך לפני כשנתיים.
הסרט לא עוסק בנושאים טעונים כיציאה מהארון, בירידה מהארץ או בצלקות הנפשיות שמותיר אחריו הלם קרב, אלא במבנה השברירי המכונה "משפחה" וההדדיות שעליה היא בנויה. "כשאבא שלי החליט לקחת את כל המשפחה לגרנד קניון, מבחינתו זה היה טיול שעושים פעם אחת בחיים", אומר גלעדי.
"זה דבר שלא עשינו הרבה מאוד זמן. כשהיינו קטנים, אבא שלי היה משקיע בנו המון. בכל חופש גדול או חג, כשהוא היה בצבא, היה לו טנדר והיינו חורשים את הארץ. כשהוא סיפר לי שהוא מתכנן טיול, מיד אמרתי לו שאני מביא איתי את המצלמה.
"באיזשהו מקום היא הפכה לכלי מגן או פילטר, תמיד יכולתי להסתתר מאחוריה. תיעדתי את הטיול, והחומרים נכנסו לארון – מילולית - ולא הסתכלתי עליהם במשך שנה. לא חשבתי לרגע שזה באמת יהפוך לסרט, וחשבתי שאין סיכוי – אני לא ארצה לחשוף את זה, ובטח שהמשפחה לא תסכים.
"בסרט אני לא מדבר על היציאה שלי מהארון. זה היה סיפור די עצוב; בגיל 35 החברים שלי כבר ידעו, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי למקום שאני יכול לעמוד מול ההורים ולספר להם, בעיקר מתוך חשש כלפיהם. נסעתי לניו יורק והגעתי לגיל שכבר לא הייתה לי ברירה. תכננתי לעשות זאת דרך סרט עלילתי שכתבתי על המשפחה, אך הוא לא יצא אל הפועל.
"יום אחד פשוט קיבלתי טלפון לניו יורק מאח שלי, והוא סיפר לי שהם שמעו את זה מאח של אקס שלי, שהוא קצת מעורער, והוא הלך לעבודה של אמא שלי ופשוט התפרץ עליה וסיפר לה שאני הומו. הם ניסו להבין ולחפש סימנים, ולי היה מאוד קשה עם זה, כי לא הייתי מולם ולא הייתה לי דרך לדבר איתם. זה כאב לי מאוד, כי הגילוי היה כפול בעוצמתו.
"במשך 35 שנה היה להם ילד שהם לא ידעו עליו כלום, וזה היה להם קשה מאוד. רציתי להתנצל שככה זה יצא, אבל רציתי לומר שזה אני, וזה מי שאני, למרות כל הזמן שלקח לזה לצאת. בדיעבד אני חושב שזה היה לטובה, כי מי יודע עד מתי יכולתי למשוך את זה".
היציאה מהארון הותירה את בני המשפחה ברגשות מעורבים. כל אחד מהאחים הרגיש צורך לברוח, במובן של רחוק מהעין רחוק מהלב, בתקווה שאולי בקצה העולם החיים יהיו אחרים. גלעדי עצמו שהה כאמור בניו יורק, לשם נסע כדי ללמוד משחק.
"הנסיעה שלי לניו יורק הייתה בריחה, אפילו שנסעתי גם בשביל ללמוד תיאטרון", הוא מספר. "הייתי צריך להתרחק בשביל לגבש את עצמי ואת הזהות המינית שלי. כיום אני חושב שאפשר לנסוע עד ניו יורק או עד אוסטרליה, אבל אם בבית יש בלגן, אז לא משנה לאן תנסה לברוח – הבלגן יבוא איתך לכל מקום. ידעתי שאני לא מסוגל להיות באמת מי שאני כאן בארץ, כי פה תמיד הקול של אבא יהדהד ברקע. הייתי צריך לעבור תהליכים עם עצמי ולהבין מי אני, ושם זה המקום היחיד שיכולתי לעשות את זה, כי שם ההסתרה קלה יותר.
"באותה תקופה, אם היו אומרים לי שאני אצא מהארון, הייתי אומר שאין סיכוי. עצוב לומר את זה, אבל רק שם יכולתי להיות מי שאני, כי ידעתי ששם לא יכולים להכיר את העולם שלי. עשיתי מה שרציתי, ומעבר ללשים עגיל או לצבוע את השיער ממש חייתי את החיים המרתקים של ניו יורק.
"הייתי לבדי, יכולתי לעשות מה שאני רוצה, יכולתי לצאת לברים של גייז, שבזמנו הייתי מפחד ללכת אליהם בארץ. כשהייתי הולך לבר בתל אביב הייתי הולך עם חברה טובה כדי שגם אם משהו יקרה, אז היא הייתה התירוץ שלי להיות שם. ואז הייתה לי אהבה ראשונה שמימשתי עם איזה בחור צרפתי, סיפרתי את זה לחברים, ופתאום לא היה לי אכפת. זה היה רגע מדהים, שלא צריך לשקר או להסתיר.
"מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני שונה. זה התגבש אצלי מהר מאוד, כי הייתי ילד סקרן שנפתח לכל מיני דברים בקלות. אני זוכר שפעם הסתכלתי בעיתון 'לאישה' אצל דודה שלי והייתה שם כתבה על הומו שחי בגלוי.
"היא ראתה את זה, ומתוך הפתיחות המובהקת שלה היא אמרה לי שאדע שבלונדון אפשר להתקיים ככה באמת ושאנשים הולכים ומתנשקים ברחוב. ואז הבנתי שאני רוצה לחיות ככה. זה משהו שהסתרתי כל כך הרבה שנים, ובתוך תוכי התמלאתי בשנאה עצמית, בחוסר קבלה עצמית. הסתרתי כל כך הרבה זמן עד שזה התחיל כבר להצטבר בבטן".
במובנים רבים, הסרט החושפני משמש את המשפחה כאמצעי לא להימלט עוד מהמציאות. בני המשפחה החליטו להעניק לצופים בסרט את הפריבילגיה לשפוט, להעביר ביקורת ולחדור לתא המשפחתי, מתוך ידיעה כי הם עצמם לא יוכלו עוד להתעלם מרגשותיהם ולטמון את הראש בחול. "אחרי שהסרט הזה יצא, כבר אין ממש לאן לברוח. יש בזה שחרור גדול עבורם, ונראה שגם פשוט נמאס להם לספר שוב ושוב את הסיפור. זהו, עכשיו כולם יודעים", אומר גלעדי.
"זה מי שאנחנו וזו הדרך שלנו לקבל אחד את השני. יש לי הורים מדהימים, הם עשו הכול בשבילנו, תמיד הילדים הם לפני הכול. לפני כמה ימים הם היו בהקרנת הבכורה של הסרט בירושלים ועמדו בזה עמידת איתנה בשבילי. אמא שלי ידעה לאורך השנים איך לגשר ולא להיכנס לעימותים, אבל אבא שלי אמר דברים מתוך כעס. לכן נאמרו דברים קשים, אבל הוא לא התכוון אליהם.
"אני יודע שלשניהם קשה, אבל מבחינת אמא שלי אנחנו הילדים שלה ולא משנה מה, אצלה האהבה היא לא מותנית בדבר. היא אף פעם לא תגיד משהו קיצוני, בניגוד לאבא שלי. חלק מזה נובע מהרצון שלה לנכדים, עבורה זה דבר חשוב. אבל אני לא אביא ילד אם אני לא ארצה ילד, ולא אעשה את זה רק בשביל לסמן וי.
"אחת הסיבות שבגללן היה חשוב לי לעשות את הסרט הזה היא התקווה לחזור אל המקום הקרוב אליה. פתאום הרגשתי שאני מתרחק מכולם ואפילו מאמא שלי, הרגשתי שאנחנו פחות מדברים. אבל כשאמרתי לה שהיא לא שואלת עליי ולא מתעניינת בי, היא אמרה שהיא לא רוצה לחטט. אני מרגיש שבסרט זו באמת הפעם הראשונה שהיא אמרה לי איך היא מרגישה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם