צח עצבני: מפיק העל סוגר חשבון עם כל העולם
לרגל סרט תיעודי ויציאת אוסף של מיטב האמנים שהוא גידל, מפיק העל שלמה צח, סוגר חשבון עם כל העולם ואחותו . לגלגל"צ, לכל הכותבים בז'אנר "נענועי הישבן", כהגדרתו, וגם לאייל גולן מומלץ לרדת למקלטים
אני מודה בפניו שציפיתי למשהו אחר, לסרט דוקומנטרי חצי אינפורמטיבי על מפיק גדול שהיה חלק מהצמד "אילן ואילנית", שאחראי על "הללויה", מי שעמד מאחורי אילנה אביטל, יזהר כהן ו"אבניבי", אדם, בועז שרעבי ועוד, וכיום לא מוצא את עצמו בנבכי התעשיה המנוכרת ששינתה פניה.
צח יוצא עם אוסף שירים של מיטב האומנים הרבים והענקיים שהוא הפיק והיה אחראי לכתיבת פרק חשוב בהיסטוריה המוזיקלית בארץ, איתם ובזכות היותו אחד מהמפיקים הגדולים והמוכשרים שצמחו בארץ. צח מדבר בצורה נוקבת על התעשייה שהפכה לאוכלת מפיקיה, על הזלזול של גלגל"צ באומנים הוותיקים, על תעשיית המוזיקה הים תיכונית של "ניענועי הישבן" כהגדרתו ועל היחסים המיוחדים עם הבן עמית.
"להפיק את החיים האישיים שלי לא בטוח שהצלחתי", אומר צח בגילוי לב לקראת סוף הסרט ולמעשה מחבר בין שני הסיפורים המתרחשים במקביל לכל אורכו. פרט לסיפור הגלוי והידוע, עולה על פני השטח וצף הנתק בין צח לבנו עמית, זמר ומפיק מוזיקלי מצליח בפני עצמו, שחי מזה שש שנים בניו-יורק, הרחק מאביו, הרחק מלהיות "הבן של שלמה צח ואילנה אביטל".
מירי פרלמן, במאית הסרט שהכירה את הסיפור המשפחתי, שוזרת ברגישות את כל הרבדים הגלויים והכמוסים בחייו של צח עד לנקודת השיא בסרט, העימות בין הבן לאביו.
"אם לא הבמאית הגאונית הזאת לא היינו נפתחים ככה", משיב לי צח על השאלה למה לו בכלל להשתתף בסרט חושפני על חייו. "אחרי שראיתי את הסרט 'חיים ואדם' (דוקו על הזמר אדם ר.י.) היא התקשרה והציעה לי את הרעיון לעשות גם עלי סרט. אז לא הבנתי בכלל למה לעשות סרט עלי? מי ירצה לראות את זה? מי יתעניין
"אחרי שראיתי מה עשו לפשנל, איך העליבו אותו, כשנתנו ל'גשש החיוור' פרס ישראל והוא ישב וראה את זה מהבית – הבנתי איך מסתכלים עלינו המפיקים. אנחנו רצים, מממנים, מביאים שירים אבל אנחנו כלום, זו ההרגשה שנותנים. הם שיחקו על הבמה, הכירו את הפרצופים שלהם, אז רק הם קיבלו, בזמן שמפיקים כמו גיורא גודיק שעשה את 'גבירתי הנאווה' ו'קזבלן' מכר נקניקיות בפרנקפורט ומת בעליבות ובחוסר כל.
"אז הבנתי שהגיע הזמן שמפיק פרטי ששווה משהו, כדאי שירים את הראש ויתכנן משהו. זו ארץ קשה ביותר, גם לנו לא קל להתנהל פה בכלל ובגלל זה עשיתי את הסרט הזה, שיראו שלא הכל זהב. מסתכלים עלי וחושבים: 'מה זה חסר לו, מסתובב עם יהורם גאון וזאב רווח ובעז שרעבי ואילנית', וחושבים שיש לי מילארדים בבנק".
אז איך באמת העסקים היום?
"אם היית שואל אותי אם כדאי לך ללכת ולהיות היום מפיק, הייתי אומר לך חד משמעית לא, אלא אם כן זה בדמך. קשה מאוד להתפרנס במדינה, זה ידוע. השוק קטן והפכפך. לפני כמה זמן אפילו שלמה בראבא הגדול יצא בראיון ואמר שיש לו שלוש הצגות בקאמרי והוא בקושי סוגר את החודש. הרבה אמנים היום באים לחפש אצלי את הישועה, כי קשה להם לשרוד.
"שלא לדבר על האינפלציה הגדולה בשוק בגלל שהטלוויזיה מקיאה 40 זמרים חדשים לשוק כל עונה, זה מ'דה ווייס' וזה מדה שמוייס, זה 'כוכב נולד' וההוא כוכב מת, היום יש הכל מהכל וכולם חיים באשליה על שמינית גמר ורבע גמר. היו שבוע בטלויזיה ודי, הם כבר זמרים מפורסמים, מוכנים לצאת לשוק".
אתה בכלל רואה "כוכב נולד"?
"ראיתי קצת מ'דה ווייס', אני לא רואה 'כוכב נולד', אני חושב שהשטנץ הזה בקרוב יעלם מהעולם. העיקרון של זה הוא מאוד פשוט, הם ראו שהאירוויזיון מרכז הרבה קהל ואמרו לעצמם למה שלא יהיה אירוויזיון כל שבוע. אם תחנה פרטית הייתה משקיעה בזה כסף, היו עושים את זה גם כל שעה.
"אבל ככה זה, אתה פותח קיוסק בנגב, שעה אחר כך יפתחו לידו עוד אחד, ככה זה בכל העולם, וכמו שזה פרח ככה זה יעלם. זו לא טלוויזיה במיטבה, זה גימיק, וגימיק יכול להיות אחד. אבל היום יש אחד כזה בכל ערוץ, בכל תחנה, אפילו בערוץ 24 חבורה של אותם זמרים ב'אייל גולן קורא לך' משלשלים ומזלזלים ונשמעים אותו הדבר.
"זו אינפלציה של הרבה אשליות, של הרבה אנשים שחיים בענן, ורק אחרי שנים מבינים באמת את השוק. כוכבים לא נולדים ביום אחד, כוכב אמיתי צריך להתנסות ולבנות את עצמו מלמטה. אפילו רוב אלה שזכו בזה לא הצליחו להפיק מזה תועלת".
לא רק התרבות השתנתה, גם הדרך בה אנחנו צורכים מוזיקה.
"ככה זה בכל העולם. דיסק הפך היום לפרומו למופע, אין לזה משמעות. כשהייתי ילד הייתי מחבק תקליט חדש במשך שבוע ימים, קורא כל אות בעטיפה. גם כמפיק, אני מריח את החוברת, בוחן את רשימת השירים, מתעכב על כל תמונה. אבל היום מה זה דיסק? יש שיר ומורידים אותו באינטרנט. הכל פלסטי, זניח, זמני, אין ערך לעשייה עצמה. עד שאתה עושה להיט אחד, אתה צריך כבר לדאוג ללהיט הבא, אחרי שבוע אתה צריך להוציא עוד שיר, כמו מכונה, בקצב ובלי עומק.
"והכל כמובן עולה כסף, הון כסף, היום להוציא שיר אחד זה בין 15 ל-20 אלף שקלים, אם אתה מחשיב יחצנות ושיווק. זאת אומרת, שהיום אתה צריך להשקיע הרבה כסף כדי לשחרר שיר חדש כל שבועיים על חשבון האיכות, חייב לשמור על האש דולקת, העיקר להיות בתודעה, תראה את שלומי שבת או אייל גולן – כל שבועיים שיר חדש על חשבון התוכן".
אחד הקטעים המביכים, הנוגים והמטרידים ביותר בסרט מתרחש כשצח מנהל שיחה מאולצת עם נערה לבושת מדים במשרדי גלגל"צ, מנסה להתעניין בגורל הסינגל האחרון ששלח לתחנת הרדיו, התחנה שעל פיה ישק דבר בפלייליסט המפורסם והאכזרי שלה.
"זו תחנת הרדיו הכי לא פיירית שקיימת במדינת ישראל", פוסק צח בקול. "זו תחנה סנובית, צפונית, רוב חברי הוועדה שלה לא מבינים מהחיים שלהם בשירים ישראליים, אלוהים נתן להם מתנה והם לא מעריכים אותה.
"הבחירות שלהם משפילות אותם ואת התרבות, תשעים אחוז מהזמרים שהם גילו, כביכול, לא היה להם המשך לקריירה, אבל כשאני בא אליהם עם שירים של אילנית ויהורם גאון, חתן פרס ישראל שהקליט 600 שירים בקריירה שלו, הם לא שמים קצוץ. גלגל"צ זו תחנה צבאית שנועדה לבדר את החיילים, אבל הם לא מייצגים את טעם הקהל הישראלי, אלא טעם אליטיסטי צפוני.
"היתרון היחיד שלהם זה חוסר פרסומות. אתה שם גלגל"צ ויודע שתהיה לך מוזיקה, זו הסיבה היחידה להצלחה שלהם. את התחנה הזאת צריך לסגור, ואם היה לי את הזמן והכוח הייתי פועל לעשות את זה עם כל גורם אפשרי כי התחנה הזאת לא משרתת לא את צה"ל, לא את חיילי צה"ל, לא את התרבות, לא את אף אחד. אפילו העברית שהם משמיעים משובשת".
מעבר לעניין האידאולוגי שניבט בגלוי מדבריו, אין ספק שההשפעה של תחנת רדיו יחידה על פרנסתו ופרנסת האמנים שהוא מייצג מביאה אותו אל הסף. לראשונה אני מזהה אצל צח, אדם חייכן והומוריסטי, עצבנות אמיתית, עמוקה. הוא מספר על "ניסוי" שעשה, כשהקליט שיר גלגל"צ אופייני, הציע אותו לתחנה וקיבל סירוב נוסף בטענה שהשיר "לא בקו של התחנה".
"עשינו שיר חפלתי שגם נושם ארץ-ישראל. 'זה לא מתאים לנו, תיקח את זה לרשת ב'', הם אמרו לי. מה זה 'לא בקו של התחנה'? פעם אחת הייתי רוצה לראות את הקו הזה. הקו שלהם צריך להיות מה שטוב ומפרגן לכל גווני המוזיקה ושעושה טוב על הלב.
"דיברתי עם אחד מהמנהלים הגדולים ברדיו שאמר לי שהם מקבלים בין 12 ל-18 שירים חדשים ביום! 'אז מה אתה רוצה שנבחר'? הוא אומר לי. באופן אוטומאטי הם דוחקים את הוותיקים, אלה שפחות מחדשים אבל עם רפרטואר מצוין שמחזיק את התרבות שלנו, מתעלמים, מה שלא מזרחי לא טוב. יש אחד שלמה ארצי, יש אחד יהודה פוליקר ובעז שרעבי ומה עוד?
"תראה מה קרה לזמר הישראלי בזמן האחרון, לאט לאט אנחנו הופכים אוריינטליים כמו מדינות ערב שסביבנו. יש מקום להכל, כן? אם מוזיקה משמחת אנשים וגורמת להזיז את התחת בחתונות זה יופי, אבל לצד זה צריך להיות עוד משהו, לא רק זה, איפה הבסיס של התרבות שלנו? התרבות הישראלית האמיתית של יאיר רוזנבלום, הלהקות הצבאיות, הגשש החיוור, לא תרבות מזרחית אוריינטלית שמחקה זמרים ערביים ממצרים ולבנון וסוריה, מקסימום הכי רחוק זה תורכיה ויוון.
"יש אנשים שזה עושה להם טוב וזה בסדר, שהדודות מזיזות את התחת בחתונות, אבל זה לא יכול להיות המיינסטרים. לאדם כמוני אין מה לחפש היום במוזיקה בכלל? איפה שירי ארץ ישראל? איפה הרוקנרול שלנו?"
מה היחס שלך לאדם כמו יוסי גיספן?
"תראה, הוא בחור בעל ערך, אני מעריך אותו, הוא מאוד חכם, הוא יודע לכתוב 'אתה תותח' והוא יודע גם לרגש. הוא יכול לכתוב שיר לבעז או אילנית, אמנים שלא שרים זבל ומנועים מלהקליט שטויות כי זה מנוגד לאופי שלהם, אבל הוא מבין את השוק שלו, צריך גם להתפרנס והוא יודע לעשות את זה, מהים תיכוניים".
צח, כבר בן 70, הולך מכופף מעט אך שטף דיבורו לא מסגיר את גילו כלל. הוא מדבר בפתיחות גדולה ובקצב מסחרר, לא בוחל במילים, קופץ מנושא לנושא אך מחזק את דבריו בדוגמאות רבות, מתלהב להשמיע לי סקיצות של שיר חדש של שרעבי ומפעיל את האנשים סביבו לעזור לו לסדר מערכת סטריאו סוררת שמסרבת להשמיע את הדיסק.
"אין לי חוש טכני, כשזה מגיע לזה אני לא יודע מימיני ומשמאלי", הוא מתנצל, מגביר את הווליום לעוצמה אדירה ונשען אחורה בעודו מאזין לסקיצה של השיר החדש. הוא עוצם את עיניו, מתופף על ברכו, מניע את ראשו לצדדים בהנאה אדירה כשקולו של שרעבי מכשף את כל הבניין, אולי גם את אלה הצמודים לו.
לאחר מכן הוא משמיע לי שיר שעמית בנו הפיק למרת'ה ווש, זמרת נשמה אמריקאית. הוא רוקד על הספה בישיבה, ככל שמתאפשר לו, והחיוך הגאה שלו נמתח מאוזן לאוזן. "אין כמו מוזיקה", הוא אומר, "מוזיקה מרפאת את כל האכזבות בחיים".
"יכול להיות שהבעת האהבה שלי הייתה שגויה", צח מודה בנוגע ליחסים עם בנו, כבר לא מנסה להצדיק את עצמו כפי שניסה מדי פעם במהלך צילומי הסרט עצמו עד הפגישה ביניהם. "הבעתי אהבה באמצעים שלא דיברו אליו, הוא היה צריך מגע ולא נתתי לו את זה. קשה להתווכח איתו, ברור שהוא צודק. תמיד הוא היה ילד דעתן מאוד, בגיל 7 הוא כבר קרא ספרים באנגלית, הוא גאון מוזיקלי ומעולם הוא לא למד מוזיקה, הוא הצליח בכוחות עצמו".
עמית צח, למי שעוד לא יודע ומכיר, הוא בנם של שלמה צח ואילנה אביטל. אביטל, שצח הוא זה שגילה וטיפח אותה, עוד כשהייתה בת טיפש עשרה והזניק אותה בן לילה לתודעה הגדולה עם השיר בפסטיבל הזמר "אותך" שהגיע למקום השני.
לאחר הגירושין בין השניים, עמית הבן בחר דווקא ללכת ולחיות עם אביו, בחירה שהייתה אז תמוהה ובלתי צפויה. "כשהתגרשתי היה ברור לי שהילד הולך איתה. אמא שלו אשה טובה ומה שהיה ביניהם אפילו לא שאלתי", מנסה להסביר צח את הסיטואציה הסבוכה.
"אחרי שהתגרשתי עמית התקשר אלי, בגיל שמונה, ואמר לי לבוא לקחת אותו, הוא רצה לחיות איתי. ככה יצא שפתאום בגיל 46 אני צריך לגדל לא רק אמנים, גם ילד. אבל הכל לטובה, היום שוררת בינינו אהבה גדולה, אני מעריך אותו המון ומנבא לו גדולות".
מערכת היחסים הקונפליקטואלית, אך המלאה בהערכה ואהבה בין האב לבן עמדה למבחן כשעמית הכריז בפני אביו על היותו הומוסקסואל. "אני לא מלאכותי, לא יודע להתנהג ככה, יש לי פילוסופיית חיים שכולנו שווים וזהו", מסביר צח איך קיבל את היציאה מהארון של הבן. "אני עובד עם אמנים ויוצרים גייז, מגיל צעיר מאוד, וזה חלק מהטולרנטיות של החיים לקבל ולכבד את כולם.
בעקבות הסרט של פרלמן יוצא גם אוסף משולש של מיטב השירים שהופקו על ידי צח, כל הכנסות קודש לעמותת על"ם ולברנוער, שם התרחש פיגוע הירי נגד קהילת הלהט"ב ב-2009. "לא מתאמצים למצוא את הרוצח וזו זוועה. עושים שם עבודת קודש ואני מקווה שנצליח למכור מזה כמה אלפים ולעזור להם קצת".
על הקיר הגדול במשרד מתנוססים בגאווה אלבומי זהב ופוסטרים של שרעבי, הטאלנט הכי חזק של צח כיום ומי שעמית הבן כתב לו את הלהיט "אביא לך אבנים מהירח". לצידי תקליט זהב של אדם, נתון במסגרת בת למעלה מעשרים שנה, שהדבק והצבע נמסו ונזלו מאחורי הזכוכית, וכעת הם מטשטשים את הכתוב.
כבר הרבה זמן אתה מתחמק מלהחתים אמנים חדשים. אם יבוא אליך עכשיו ה'אדם' הבא, לא תיקח איתו סיכון?
"יכול להיות, אבל אני צריך לנתח כל צעד ולהיות זהיר זהיר זהיר. אני משרד שיש לו אחריות כלפי אלה שעובדים איתו, אני לא רק מתווך, זה הבית של האמנים שלי, מסתכלים לא רק על המשרד אלה גם עליהם. לגבי אדם, אם לא היה לי שיתוף פעולה עם יזהר אשדות ואלונה קמחי - לא בטוח שהייתי לוקח את זה. אני יודע לזהות פוטנציאל, בעז כתב לאילן את 'פמלה' ואני עשיתי ממנו כוכב.
"גם אצל אדם זיהיתי את הפוטנציאל, היה בו משהו ממגנט, המבט, ההופעה הזאת שלו, הקול המחוספס, וכשזה תפס זה תפס. חברות התקליטים עטו עלינו, אני ויזהר רק היינו צריכים לבחור, קיבלנו כל תקציב שחלמנו עליו. אבל צריך גם להבין את טבעם של דברים – אדם דיבר אל הנוער, אף אחד לא הקשיב לטקסטים שלו. הוויזואליות שלו בנתה והרסה. מה שעניין את הבנות זה לא המוזיקה, אלא האובייקט המיני, החתן על הסוס הלבן והפוסטרים על הקירות.
"זה קהל יוצא מן הכלל אבל בוגדני, כשנמאס מאחד עוברים מהר לאחר, זה טבעי, ככה זה בכל העולם. הבעיה היא ברגע שמנסים לשבור את התדמית, עשינו אלבום מעולה עם מתי כספי, התחלנו לבסס אותו כזמר שלא מדבר רק לנוער, הוא שיחק ב'הבימה' וב'תאטרון החאן', אבל נשברה התדמית ונשברו הכלים.
"היום אני אומר לדפנה דקל שאת 'דודידו' צריך להוציא ממנה עם נייר זכוכית ושפכטל. כולם מכירים אותה ככה, מתינוקות ועד פרופסורים באוניברסיטה, וכשהיא רוצה לעשת הצגת ערב רצינית קשה לה. קשה לברוח מתדמיות, והבעיה היא שתדמית מחזיקה כמה שנים וזהו. גם אחרי 'דודידו' מגיע סבא טוביה, גם אצל ילדים קטנים זו אופנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם