נלחמים על הבית: עובדי "פניציה" מדברים מהלב
עתידו של מפעל הזכוכית "פניציה" בנצרת עילית לוט בערפל, והעובדים יוצאים למלחמה על הבית. חמישה מונולוגים מרגשים
ציפי לבני בטור מיוחד: המאבק על מעריב הוא על זכות הציבור לדעת
משל העגבנייה והעיתונאי: מתברר שעובד ב"מעריב" שווה פחות מ-13 ש"ח לקילו
ג'אד חלחל, 43, נשוי + שלושה, גר בשפרעם, שש שנים במפעל. עובד במחלקת אריזת הזכוכית, במקביל משמש כחובש ונהג אמבולנס במפעל
החודש האחרון מזכיר לג'אד חלחל את הימים האחרונים של מלחמת לבנון הראשונה, אז היה איש קבע בחטיבה המרחבית בגליל המערבי ושימש כנהג אמבולנס בחטיבה.
"התחלתי את השירות שלי בתור לוחם, הייתי בגדוד חרב ובחטיבה, ואחרי הנסיגה מלבנון פשוט שחררו אותי ואת החברים שלי כי לא היה צריך אותנו יותר. עכשיו אני רואה שזה קורה לי שוב".
אחרי שנפלט מהצבא עבד בעבודות מזדמנות, נהג, צביעה, שיפוצים, "מה שבא ברוך הבא". חלחל: "אני אוהב את העבודה שלי כאן כי אנחנו עובדים בצוות. וזה מה שהיה לי חסר. אי אפשר לעבוד על פס הייצור לבד. אתה צריך את החבר שלך בהמשך הדרך אחרת אין מפעל ואין זכוכית ואין כלום. אנחנו נמצאים כאן יותר משנמצאים עם המשפחות שלנו. אני קם בחמש וחצי בבוקר ויוצא לעבודה,
חלחל מספר בגאווה כי המפעל מעסיק יותר מ-80 פועלים בני מיעוטים. "אני קורא לראש הממשלה וכל האנשים לבוא ולראות שפניציה היא המקום היחידי שמעסיק אנשים מכל העדות, דרוזים, מוסלמים, צ'רקסים, בדואים, רוסים ואתיופים. המקום היחידי שבו נתקלתי באנשים מכל העדות ומכל הגוונים. מקום כזה, לא חבל שייסגר?"
איך עובר עליך החודש האחרון מאז שנודע על סגירת המפעל?
"קשה מאוד. זה נפל עלינו בחודש שבו צריכים לשלוח ילדים לבית הספר. זה משפיע על המשפחות שלנו, על הילדים. אני מרגיש שאני הולך להפסיד את הבית שלי. נלחמתי על המדינה הזאת ואני פתאום צריך להילחם על האוכל של הילדים שלי.
"למה מי שאני נלחמתי בשבילו היום נלחם לסגור את המפעל הזה? אני מדבר על ראש הממשלה. הוא לא מקשיב לנו. זה לא שאין כסף, יש, אבל זה עניין של סדרי עדיפויות. מאז שהגעתי לפה השתנו החיים שלי. אני לא יכול ללכת הביתה. לא יכול".
באיזה מובן השתנו?
"אני מפרנס יחיד, אשתי לא עובדת ויש לי שלושה ילדים. אני מפרנס חמש נפשות. מאז שאני בפניציה - אני חי בלי מינוס".
אתה מנסה להיערך ליום שאחרי?
"בטח אחזור למינוס ולבקש קצבאות. אבל אני רוצה לעבוד, פרנסה כמו שיש לי עכשיו. פניציה נתנה למשפחה שלי לחיות בכבוד".
אתה מפחד?
"כבר חודש אני לא ישן כמו שצריך".
העובדים הכריזו מלחמה, מה אתם יכולים לעשות בעצם?
"כמו שנלחמתי בצבא, אני אלחם על הפרנסה שלי. המלחמה של ראש הממשלה זה לא עם איראן, זה עם פניציה. המלחמה שלו מתחילה כאן. האיום האיראני לא משפיע על פניציה.
"נסראללה לא משפיע על פניציה. מי שנלחם נגד הגליל ונגד האנשים החלשים המדינה זה נתניהו. אם הוא רוצה לנסות אותנו, אז שהמפעל הזה ייסגר. אם יסגרו אותנו - כל המדינה, מהגליל עד ירושלים תיסגר. מי שיסגור את הבית שלי, נסגור לו את המדינה".
חיים קטרי, 49, דור שלישי במפעל, עובד 28 שנה. נשוי + שלושה. מתגורר בטירת כרמל
"אבא שלי התחיל לעבוד פה בגיל 14. הוא עבד בנגרייה של המפעל 50 שנה, עד הפנסיה. אבא שלו הכניס אותו לעבודה כאן. את רואה שם את החול? סבא שלי, התפקיד שלו במפעל היה לסחוב על הגב
שקי חול אל התנור. בשנות הארבעים הוא היה פה סבל, ככה היו מעבירים את השקים, על הגב של האנשים. אבל שמעי, בלעדיהם לא היה פועל התנור, ולא היה מתקיים המפעל".
קטרי, יו"ר ועד העובדים של פניציה, מעביר את החודש האחרון במאמצים להשאיר את התנור של המפעל בוער. השבוע הודיע המנכ"ל כי החל מהחודש הבא תורה ההנהלה על התחלת קירור התנור המייצר את הזכוכית, ובכך תביא לסגירתו של המפעל בן 78 השנים, ולפיטורים של 380 עובדים, 90 אחוז מהם מעל גיל 50.
העובדים מוחים על כך כי בניגוד להתחייבויות קודמות של הממשלה, היא לא העבירה צינור גז טבעי במפעל, שאמור להוזיל את עלויות הייצור. הם דורשים מהממשלה להתערב לפני שייסגר המפעל. לפני כמה ימים נכנס גם הדור הרביעי במשפחת קטרי לפעולה במפעל, כאשר בתו של קטרי, ירדן בת ה-14, כתבה מכתב לראש הממשלה בבקשה שימנע את סגירת המפעל. היא עדיין מחכה לתשובה.
איך זה להיות יו"ר ועד של מפעל בסכנת סגירה?
"אי אפשר להגדיר את הימים האלה. אין לי מילה לתאר את זה. אני עצבני, במתח. יש אחריות מאוד כבדה עלי. בכל זאת, מדובר על 400 משפחות. לא קל. קשה להתמודד. זה דבר שנפל עלינו ככה. לא משהו שידענו שהולך להתפתח. ואז, אין מה לעשות, אתה צריך להתמודד".
אתה מצליח לישון בלילה?
"לא הרבה. שלוש-ארבע שעות גג. כל הזמן יש טלפונים ומחשבות מה לעשות ואיך לעשות, דואג לאנשים. הימים מאוד מתוחים".
קטרי יושב במשרדו הקטן, ראשו מציץ מתוך ערימות ניירות. לפני זמן קצר שב ביחד עם העובדים מהפגנה שבה חסמו צמתים בסמוך למפעל, הבעירו צמיגים ודרשו כי הממשלה תספק את צינור הגז שעתיד להוריד את עלויות הייצור, כפי שהתחייבה בעבר.
"מה שצריך לעשות נעשה. מחאה. שביתת רעב אפילו. אין לנו בעיה. קטן עלינו. גם ככה אנחנו לא מספיקים לאכול, אני אפילו רזיתי מכל השביתה הזאת. אין לנו בעיה לשבות רעב או לשרוף צמיגים. אנחנו דורשים שני דברים עיקריים: הראשון הוא התחייבות של הממשלה להעביר לפה את צינור הגז, ולא למרוח אותנו כמה שנים טובות. והדבר השני הוא מענק שיסייע לנו עד שצינור הגז יתחיל לעבוד. אני מפחד, שבגלל שאנחנו בפריפריה לא סופרים אותנו".
כל זה חדש לו. באבחה אחת הוא נשלף מאלמוניות אל לב הפריים טיים. במהלך כל השיחה שלנו הוא מלהטט בין הזמנות מתוכניות בוקר, שרים, חברי כנסת ועובדי ההסתדרות. הטלפון מצלצל ללא הפסקה. קולו של אייל גולן בוקע מן הרינגטון, שולח לו מילות עידוד: "גם כשקשה לפעמים, גם אז אלוקים, אתה לעולם לא רחוק". האנשים שיוצאים ונכנסים מהמשרד מזמזמים עם הרינגטון שהופך למעין מנטרה, כשנדמה שהטלפון לעולם לא יפסיק לצלצל.
"לא חלמתי על זה שאני אלך לשרים וחברי כנסת ואדבר איתם או בטלוויזיה. אתה כמו נהפך לסלב. הייתי מוותר על זה בשנייה. תני לי לבוא למפעל, לעשות יום עבודה, לחזור לאישה, למשפחה וליהנות. אף פעם לא התראיינתי קודם לכן אבל כל מילה חשובה. כל העיניים נשואות אלינו. אם ניכשל, זה יהיה כישלון של כל המפעל".
קטרי נזכר בגעגועים בנושאים הקודמים שעמם נאלץ להתמודד כיושב ראש הוועד של עובדי המפעל: דאגה לימי חופשה או תלושים לחג למשל. היום הוא מנסה להציל את פרנסתם של כל עובדי המפעל מאז שנודע להם רק בחודש האחרון כי המפעל אינו רווחי, ובשל עלויות הייצור הגבוהות, הוא עתיד להיסגר בסוף החודש.
אתה מדמיין את היום שאחרי, אם המפעל באמת ייסגר?
"אין לי זמן לחשוב מה יהיה מחר. מודאג לפרנסה שלי. מה קורה, הולכים הביתה ומקבלים דמי אבטלה. קשה לי להאמין שהאנשים ימצאו עבודה. השוק אכזרי. בן אדם בגיל 50. הגילים שלנו זה גיל שקשה למצוא בו עבודה. השוק מפונק. מה זה, אני כבר נחשב למבוגר. עוד שלושה חודשים אני בן 50. זה לא קל. אין הרבה מקומות עבודה בפריפריה. על כל משרה פנויה מתמודדים פה חמישה איש. אז איפה ימצאו בחוץ?"
ואיך בבית בינתיים?
"מרגישים את זה, אין מה לעשות. פעם הייתי קונה לשבתות אוכל ופינוקים, היום אני חושב פעמיים. דברי מותרות, מתנות לילדים, נשנושים, שתייה. בחג, בדרך כלל אני מארח 12 איש. השנה אני לא יודע מה נעשה בכלל. עם כל המחירים, זאת הוצאה לא קטנה. היום על כל אגורה אני חושב פעמיים. אני לא חושב על עצמי, באים אלי עובדים. יש הרבה אנשים שהם מפרנסים יחידים. יש אנשים עם חובות, סיפורים קורעי לב".
קטרי , שינק וגדל על מורשת הקרב של פניציה, עדיין דואג להשאיר את גאוות היחידה בחיים. "מה, פניציה זה גאווה. כל ארוחות השבת סבא היה מספר על המפעל, ועל התנור. היינו גאים שאנחנו כל המשפחה פניציה. זה היה כמו חברת חשמל או הנמל. בשביל להתקבל לפניציה היה צריך פרוטקציות".
למה הגעת לעבוד כאן?
"זה עשה לי משהו כשהייתי ילד ואחרי הצבא אבא שלי אמר לי השורשים שלך פה, בוא לפניציה, זה מקום עבודה טוב, מסודר, פרנסה טובה. אל תתחיל להסתובב לי ברחובות".
אם לא היית במפעל מה היית עושה?
"פעם רציתי להיות טבח. אהבתי את זה. עד עכשיו. כשגרתי בשכירות, גרתי עם עוד חבר והייתי זה שמבשל בבית. אני עושה ספגטי טעים, בצקים, ממולאים".
מה אתה אומר, המפעל יישאר או לא?
"אמיתי? אני מאמין שכן. יכול להיות שנראה ניצוצות של תקווה. אני מאוד רוצה להאמין שכן. שמעי, אני לא קולט. זה לא יכול להיות שהמפעל ייסגר".
אלכס פסחוב, 42, נשוי + שלושה, מתגורר בנצרת עילית
כמו עבור אנשים נוספים במפעל, גם לאלכס פסחוב המפעל הוא בעצם סוג של מקלט. פסחוב, היום מנהל מחסן התוצרת הגמורה, עובד במפעל זה שבע שנים. הוא הגיע לתפקיד בגיל 42 אחרי שכל השנים היה עצמאי בתחום התשתיות, והתחיל במפעל כפועל בפס הייצור.
את שנותיו הראשונות במפעל הוא העביר על "הפס החם", היכן שפועל התנור לייצור הזכוכית ב-60 מעלות (לפחות ), המקום שבו דואגים הפועלים לכל התהליך - מערבול החומרים, תפעול המכונות ועד הייצור. פסחוב עורך לנו סיור תחת השאון של המכונות, ברקע קול פצפוץ זכוכיות שנשברות ללא הפסקה. הוא מציג את המכונות בגאווה כאילו היו ילדיו. מונה את המעלות של המקום, את המוצרים השונים, מדגיש עד כמה המפעל חיוני ומתקדם מבחינה טכנולוגית.
"הנה, תראי כמה עדינה הזכוכית. זה דבר שנשבר. אני מוצא בזה יופי, סיפוק. איך אני אסביר לך? אני התחלתי לעבוד בייצור. את רואה, פה יוצאת מהתנור הזכוכית הנוזלית והיא צפה על אמבט בדיל ודרך זה עוברת במערכת הרפייה שלאט לאט מקררת אותה. איזה יפה זה, נכון?"
יפה, אבל חם פה. יש פה 50 מעלות כרגע אם לא יותר.
"יש הרבה אנשים שיעדיפו לעבוד במשרד ממוזג. בעבודת כפיים יש סיפוק - את עושה משהו ויוצא לך מוצר. יש לי גם גאווה, אני לא התחלתי פה בתור מנהל, אלא בתור פועל בפס ייצור. והתקדמתי מאיש גשר לאיש חיתוך, מנהל משמרת וסגן מנהל מחסן. אני גאה במקום הזה.
"ביום שבת הבאתי לפה את הילדים שלי, שיראו מה אבא שלהם עושה, כי אולי עוד מעט לא יהיה פה מפעל. כל יום היינו פה ועשיתי להם סיור בפס ייצור. הבן שלי בן שמונה שואל, אבא איך אתה עובד פה. לקחתי אותו להראות את התנור, הראיתי לו איך עובדים באש. הוא נורא התלהב".
מה אתה אוהב במקום העבודה הזה?
"המקום הזה הוא מקום עבודה ובית חם. זה קבוצה של אנשים שאחד עוזר לשני. אני לא פה הרבה שנים. פעם ראשונה שאני שכיר, בגיל 42. בהתחלה לא היה לי קל להיקלט בתחום אחר ולהיות במקום סגור תשע שעות. באתי בתור בוס לעצמי. השנה הראשונה הייתה מאוד קשה, והיום מאוד קשה לי לחשוב על מצב שהמפעל יכול להיסגר. הימים האחרונים עוברים עלי מאוד קשה. חוסר ידיעה. התלבטויות. מה יקרה לנו, יש לנו שלושה ילדים-בן חייל ושני ילדים קטנים. מה יהיה הסוף שלנו".
מה יקרה לאנשים פה אם המפעל ייסגר?
"קשה לי להאמין שאנשים ימצאו עבודה. יש פה אוכלוסייה מאוד מבוגרת במפעל הזה. מאוד קשה היום. אני מאוד אופטימי ואני מקווה שהמפעל לא ייסגר. אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. תראי, אני אמנם לא נולדתי בארץ, עליתי בגיל שבע מהקווקז, אבל אני חשבתי שהממשלה עומדת בהתחייבויות שלה. הופתעתי שהממשלה לא עמדה בהתחייבויות שלה, לא קיימה כל מה שהובטח לנו. מאז שהתמניתי להנהלה, אני יושב בישיבות ואני יודע בדיוק מה המצב. זה לא פועל ששומע שמועות".
ומה המצב?
"המציאות היא שבארבע השנים האחרונות אנחנו הולכים אחורה כל חודש ואנחנו צריכים שיזרימו לנו כספים, וברור שהיינו מעדיפים להיות רווחיים בעצמנו. אבל אנחנו לא מסוגלים להתחרות בעולם. אנחנו מוכרים היום זכוכית רגילה במחיר הפסד. אם יהיה לנו את צינור הגז, עלויות התפעול שלנו יירדו ב-60 אחוז . אני מוכן גם פה לעבוד. לרדת ממנהל לפועל ייצור. אני באתי מהייצור. אם צריך כוח אדם ועזרה אנחנו הולכים ועוזרים בייצור".
מה אתה אומר לעובדים שלך?
"במחלקה שלי אני אחראי על 28 איש ואני משדר אופטימיות, כי יש אנשים צעירים שרוצים לעזוב, והם רוצים לחפש עבודה ואני לא יכול למנוע מהם אבל צריך לשמור עליהם, כי המפעל הזה עדיין חי, ואני משדר להם אופטימיות. ויש אנשים מבוגרים שמאוד חרדים, וגם עליהם אני צריך לשמור. זאת האחריות שלי שהם ירגישו טוב. אנחנו ממשיכים לעבוד רגיל וצריך לתת יותר ממאה אחוז וזה מה שאני משדר כלפי העובדים. אני מחזק אותם כל בוקר מחדש".
שרונה פיליפס, 59, אם לארבעה, מתגוררת בטבריה, עובדת ניקיון במפעל שנה ושלושה חודשים
אני כמו פיליפס, מתברגת לכל מקום", מחייכת שרונה פיליפס, אם לארבעה, "דקה לפני 60". רגע אחרי שהיא מסיימת משמרת עבודה ויושבת לנוח. עבורה, סגירת המפעל תהיה המהדורה השנייה של הפיטורים. 29 שנים עבדה כמנהלת אגף חוגים בטבריה עד שפוטרה בשנת 2008. שלוש שנים וחצי חיפשה עבודה. המפעל היה עבורה חבל הצלה משנים של אבטלה.
מה היה הקושי הכי גדול מבחינתך בשנים של חיפוש עבודה?
"קודם כל זה היה הלם בשבילי כי הדבר היחיד שלא לקחתי בחשבון זה שהגיל מהווה עניין. פתאום אני מוצאת את עצמי מול נשים שעשו בוטוקס ואיך קוראים לזה 'סיליקון' אני באתי בטבעי. אין משרה שלא ביקשתי להתקבל אליה. ותמיד עמדו בתור לפני.
"שמעי, זה לא פשוט. בצפון, בפריפריה, על כל משרה יש 15 מבקשים. זה ג'ונגל. לא הייתה לי בעיה לעשות סוויץ' לניקיון. אמרתי אני אעשה הכל, כל עבודה מכבדת את בעליה. אני רוצה להתפרנס".
ואיך העבודה בתוך המפעל?
"עכשיו, כשאני עובדת בתוך המפעל, ראיתי מה זה זכוכית, הכרתי פועלים מדהימים. התאהבתי, אני מוקסמת מזה. באמת. מה שקנה אותי באמת זה הקסם הזה של איך עושים זכוכית. כל הטכנולוגיה הזאת מדהימה. תחשבי על זה, בבית את מוקפת בזכוכית. מישהו פעם חשב איך עושים את זה בכלל? אף אחד לא חושב על התהליך עצמו. הייתי ממש מוקסמת מהתהליך".
מייצור זכוכית?
"תקשיבי, את יודעת, זה תהליך קסום ומדהים. לוקחים את התערובות של החול, ומכניסים את זה לאמבט שמערבב אותם ביחד עם שברי זכוכית וחומרים נוספים. עושים בצק, תערובת כזאת, ואז בתנור זה יורד דרך מגלשות מיוחדות, שם הוא נאפה לגדלים ועוביים לפי הדרישה או התכנון, והפס ייצור הזה מתחיל בתנור עד שהוא יוצא בצד הקר. ואת יודעת? יש הרבה סוגים - יש זכוכית ירוקה, לבנה, טורקיז. אבל בסוף זה גם מעצבן קצת".
למה?
"כי אני מנקה זכוכית (צוחקת). הפועלים לא פותחים את הידית עם הדלת, הם דוחפים אותה. אבל זה בסדר, אני לא כועסת עליהם".
זאת עבודה פיזית קשה.
"הסמנכ'ל אמר לי, 'כשקיבלתי אותך לעבודה הימרתי שלא תחזיקי מעמד'. אני נהנית. 35 שנים עבדתי בהפעלת המוח, איך לקדם תקציבים ופרויקטים, והיום אני הולכת עם ראש קטן. יש לי את העגלה שלי, עושה את העבודה, מפטפטת עם האנשים, רואה את הזכוכית. אני מרוצה.
"תאמיני לי, לפני שעבדתי בפניציה, אם הייתי צריכה לחכות עשר דקות בבנק, הייתי מתעייפת מלעמוד והייתי הולכת הביתה. היום אני עומדת שעות ולא מרגישה כי אני נהנית. הגוף שלי נכנס לכושר. זו לא עבודת חלומותי, נכון, אבל אני עושה את זה בכיף. כשבאתי לעבוד פה אמרו לי, 78 שנה המפעל קיים והוא יציב וכלכלית. ואז, ב-8 באוגוסט רעמו השמים והכל נפל על כולם בהופה היי".
איך את מרגישה נוכח האיומים האלה?
"דאגה וחשש, שלוש וחצי שנים חיפשתי עבודה. אני יודעת מה קורה בחוץ. אני מודאגת, מה אעשה מחר. אני לא בגיל פנסיה. מה, עוד פעם להתחרות עם בנות 20? החרדה שלי מחוסר תעסוקה היא גדולה. זה איום עלי. כשסיפרו לנו הלכתי הביתה וממש בכיתי והבת שלי צרחה עלי. אבל אמרתי לה די, אני לא יכולה יותר. אני גם ככה מרוויחה שכר מינימום, ואני לא מסתדרת עם זה.
"יש דברים שאני לא מרשה לעצמי. יש הרבה ויתורים על דברים שאני צריכה. אבל באים לעבודה ואני אוהבת לעבוד. אני לא רוצה לעבור את החוויה הזאת של חיפוש תעסוקה, לא מגיע לי לקראת גיל 60 לעמוד בתחרות הזאת. אני יודעת לעשות דברים".
מיכאל מיורקיס, 63, מלגזן , 18 שנה במפעל, מתגורר בנצרת עילית, נשוי + שלושה
אם מחפשים את העובד הכי מורעל במפעל, העובדים מפנים אותך ישר למיורקיס, נהג מלגזה שעובד במפעל למעלה מ-18 שנה. ב-1990 הוא עלה לארץ ממולדובה עם אשתו, שם עבד כחשמלאי אזעקות במשטרה.
גם אשתו, אידה, עובדת היום במפעל אלקטרוניקה בעפולה. "שנינו עובדים קשה אבל בבית תמיד שמח. עוד מעט ראש השנה וכולם באים אלינו לחג ואשתי מבשלת. זה מאוד נחמד".
מה בעצם אתה אוהב בעבודה כאן?
"אני אוהב לעבוד במפעל. אלה החיים שלי. אני פה יותר זמן מאשר בבית. אני רוצה שלא יסגרו. אני עובד 18 שנים ואני אמרתי לכל מנהל שיהיה לי חבל מאוד אם סוגרים. זה כמו משפחה שלי. אני לא אוהב לשבת בבית".
העבודה פה מאוד קשה, אני רואה אותך פה מפרפר עם המלגזה.
"אם אין לי עבודה, אני עוזר למלגזן אחר. אני מסתובב כמו חתול. כל הזמן אני קופץ ממקום למקום. אני אוהב את העבודה הקשה. וזה גם מסוכן, אז אנחנו שמים חולצה וכפפות וציוד מגן והכל בסדר. כולם זוכרים לי את הפעם שנכנסתי עם המלגזה בעמוד בטעות".
מיורקיס מחייך, "טוב, זה היה מאוד לא נעים, כי אני מקצוען, זה לא אמור לקרות".
מה תעשה אם המפעל ייסגר?
"אני אחפש עבודה אחרת. במלגזה. אבל אם אין אפשרות להיות מלגזן אני אלך איפה שיש עבודה. לא חשוב לי איזה עבודה. העיקר לעבוד. אם אחפש עבודה, בטוח אמצא. לא אכפת לי מה. בעירייה יש מטאטא? אז אני אלך לנקות. אין מה לעשות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם