מסע בין קיבוצים שעדיין חיים את החלום ההוא
בזמן שהעולם המערבי מתחיל להבין שאולי הקפיטליזם זה לא הרעיון הטוב ביותר שיש, 70 קיבוצים ברחבי הארץ עדיין חיים את החלום הסוציאליסטי של שיתופיות מלאה. מסע בין חדרי האוכל שמלאים באנשים שהמילה הכי קשה שאפשר להגיד להם היא "הפרטה"
דחיתי את הלו"ז בגלל האילוצים שהופיעו. התקשרתי לבשר שאני מוכן להתאים את עצמי ליומנם הצפוף. דיין הגיבה בטון מתכתי שזה לא הזמן המתאים. מדובר בתקופה רגישה בקיבוץ ויש פחד שמתחים ישנים יתעוררו בעקבות ביקור עיתונאי. "תבוא בעוד שלושה חודשים", ביקשה.
חזרתי לשפירא מהדלת האחורית והוא שוב נפנף אותי בעדינות. בסוף, כששאלתי מי יוכל לספר על אחד הקיבוצים השיתופיים שעוד נותרו כאן, הפנה אותי ליגאל וילפנד. "הכי קרוב אליך. כותב", אמר וניתק לשלום.
עין השופט, ששוכן לא רחוק מיוקנעם, נמצא עכשיו בדיון ארוך בשאלה אם לעבור מסלול של הפרטה, להישאר שיתופי כמו היום, או אולי בכלל לנסות למצוא פשרה, שכרגע עומדת על הפרק בין המחנות הגועשים. גיבוש מסלול דו ראשי שבו חלק מהחברים יעבור לשכר דיפרנציאלי (מדורג, כמונו) וחלק יישאר במסגרת הישנה, שבה חבר מקבל תקציב חודשי וממשיך עם העקרונות הישנים.
בדצמבר אמורה להיערך ההצבעה הגורלית. עד אז מבקשים לשמור שם על פרופיל נמוך כדי שפצצת הזמן הישנה לא תתחיל לתקתק מחדש. רק רבע מתוך 274 קיבוצים בארץ, כלומר - כ-70 מהם - נשארו שיתופיים, בערך כמו פעם. חדר אוכל, שוויון בתקציב האישי, מכבסה. השאר הבינו שהשיטה שהתאימה לימים של כובע טמבל ומגל לא מתאימה להיי-טק של שנות האלפיים. הגיע הזמן להתקדם בחיים.
>>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
(בתפריט: גבינה לבנה, גבינה צהובה, דג מלוח, דג מעושן, ביצה קשה, עגבניות, מלפפונים, כמה סוגי לחמים, דגנים, חלב, תה, קפה. מיץ תפוחים מהברז שעליו כתוב "מיץ תפוזים").
יגאל וילפנד קבע איתנו מוקדם, כי היה חייב למהר ל"יד ושם", עניינים שיש לו עם חברת "עין השופט הפקות", שבה הוא תורם את חלקו בנאמנות. רוח קרירה של בוקר קידמה את פניו כשהגיע רכוב על אופניו הישנים. אמנם נולד בארצות הברית בגלל שליחות הוריו שם, אבל מגיל שנה הוא כאן, מגשים את האידאל.
"הקיבוץ הוא היצירה החשובה של המאה ה-20", קבע בהחלטיות, בזמן שלחצנו ידיים. "אחרי שאתה לוקח את התרומה למדינה, מה שיישאר זה הניסיון להקים חברה משותפת וזה לא מקרה. מתוך רשימת 20 הקיבוצים החזקים היום, 15 הם שיתופיים. איפה שהצליחו למצוא גם אפשרות להתחדש, אז מצוין. אבל בעין השופט הגענו למצב שבו במקום לבחור בשיתוק והריסת המרקם החברתי, בחרנו למצוא את דרך הביניים, הפשרה, אבל מהלך כזה בהחלט יכול לסכן את המבנה כמו שזה קרה בהרבה קיבוצים".
עין השופט הוא קיבוץ ותיק שעלה על הקרקע ביולי 1937. היום הוא מונה כ-800 תושבים, עוסק עדיין בחקלאות המסורתית, אבל בשנותיו היפות היו אלה שלושת מפעליו שתרמו למרב ההכנסות. "מיברג" לייצור ברגים ולחלקי מתכת, "אלתם" המייצר מוצרים לשוק התאורה, ו"מאג" שעובד עם שוק הרכב, במיוחד האמריקאי. התקן מיוחד שפיתח למכל הגלגל הרזרבי ברכבי שטח עשה את שלו. חברת ג'נרל מוטורס הלכה איתם יד ביד, כל הדרך אל הבנק.
בעין
אלישע שפירא, מיודענו מתחילת הכתבה, הוביל בקיבוץ את המחנה השיתופי ואילו אורי קוצר את חוד החנית הדיפרנציאלי. קוצר דווקא הסכים לקבל את פנינו במפעל "מיברג", שם הוא משמש כמנהל הטכני. במשך שנים נחשב לאויב חדר האוכל מאחר שבגיל 70 הוא עדיין חושב באופן המנוגד לעקרונות ההם של רוב בני דורו.
"הגעתי למסקנה שבכלל לא קשורה לתפקידי", הדגיש כשפתחנו בשיחה. "תמיד אמרתי שכשהמהלך יקרה, אהיה על כיסא גלגלים וממילא לא איהנה ממנו. המסקנה הייתה שהשיטה לא יכולה להמשיך, אפילו כשעושים לה כעת הנשמה מלאכותית. הסברתי שצריך שינוי עוד כשהיינו במצב טוב. אז אנחנו לא במצב נורא. כולם חיים ואוכלים, אבל עין השופט סיים את פרק הקיבוץ שיתופי. יהיה קיבוץ אחר. או שנצליח להעביר את המודל הדו ראשי. אם לא, אז בלית ברירה נלך למודל שעברו אליו 200 קיבוצים ויעברו אליו כל היתר, המודל הדיפרנציאלי".
למה צריך לשנות?
"התנועה הקיבוצית נוסדה מסיבות של חוסר כל. היה צורך להתאחד כדי ליצור משהו, כי לבד היה קשה. אבל המדינה וסדרי העדיפויות השתנו. גם בקיבוץ רואים דברים אחרת. אם פעם החבר היה מגויס והאני שלו היה החלק הלא חשוב, היום אנשים חושבים יותר על עצמם, משפחתם, ומחפשים את הסינתזה שכנראה לא יכולה להישאר בקיבוץ השיתופי, במתכונתו. אני בעד להמשיך את השיתופיות בייצור, בתרבות, בחינוך. שוויוניות זו הבעיה. אתה גורר את הטובים למטה ולא מצליח לגרור את הפחות טובים למעלה. אפשר לחיות כאן טוב בלי לתרום. העובדות פשוטות, בקיבוץ שעבר שינוי, דבר ראשון אנשים רצו לעבוד בשתי משרות. מה שעשיתי לא טוב. אני רוצה לעשות משהו אחר, שבו אקבל יותר".
78 אחוז מחברי הקיבוץ הצביעו שצריך להיות שינוי, השאלה איזה. כרגע יש קבוצה בת 12 אנשים, ביניהם קוצר, המזכירה תלמה דיין ואלישע שפירא, שמנסה ליצור מסלול דו ראשי. מי שירצה להמשיך בחייו השיתופיים יוכל לקבל את תקציבו ומי שירצה לחיות לפי השכר הדיפרנציאלי יוכל לבחור בדרך חיים זו. משכורתו תיכנס לקיבוץ, יופרשו ממנה מסים לקיום הקהילה והיתרה תגיע אליו.
זה לא קל. דיונים ארוכים, ישיבות סוערות. מדי יום שישי מתקיימת בקיבוץ שיחה המועברת בטלוויזיה המקומית. לפעמים היא רועשת בדיוק על הנושאים האלה. לפי התוכנית, בדצמבר הקרוב הנושא יגיע להצבעה. על מנת לעבור ולשנות את התקנון צריך רוב של שני שלישים. אם לא יהיו הסכמות, הקיבוץ בסכנה.
כשישבנו בחדר האוכל וסיימנו למרוח על הלחם גבינה לבנה, יגאל ביקש מאילון שגב, רכז הרפת, שיצטרף לשיחה. בחור בן 40, שורשי במקום ועדיין מהצד שלהם, השיתופניקים. "בסופו של תהליך יהיו קיבוצים בודדים ויהיו יישובים קהילתיים", נתן שגב את תחזיתו. "כל סיפור הקיבוץ המתחדש והדרך החדשה לא יחזיק מים. מי שאומר 'אני עובד קשה ולא מוכן להחזיק פרזיטים', מחר תגיד לו 'אתה משלם מס פרוגרסיבי גבוה ו-20 הפרזיטים עדיין יחיו על רשת הביטחון'. אז מה הוא יגיד? שנה ראשונה בסדר, שנה שנייה יתלונן ששום דבר לא השתנה. עובד קשה ועדיין המרחק ביניהם לא מספיק. מה הצעד הבא? אם לא יהיה קיבוץ אז יהיה יישוב קהילתי, אולי עם רמת שירותים קצת יותר גבוהה".
מה נכון?
"ללכת בעיניים פקוחות. חלק מהטיעונים שאנחנו שומעים מהצד הדיפרנציאלי זה שלא נישאר אותו דבר, כי לחברים יהיה יותר כסף ביד. אם היו לנו יותר משאבים כלכליים, היינו עושים את זה גם עכשיו. לא יהיו פה מקורות בלתי נגמרים. מצד שני, אם רוצים לתת לחברים יותר כסף, זה אומר לרדת ברמת השירותים. אני אומר שחדר האוכל זה לא הקיבוץ והמכבסה היא לא הקיבוץ. אלה דברים שאתה יכול לשקול אם אתה רוצה שיישארו, או שאתה רוצה יותר כסף כדי לנפוש בחו"ל. לי אין הרבה אלטרנטיבות. קיבוץ שיתופי הוא שמורת טבע שנשארה, ומי שהשינוי בוער בעצמותיו, יש אין סוף צורות חיים אחרות, גם פה קרוב, ברמת השופט. צריך לנסות לשמר את המקום הזה ככל שאפשר".
בחור צעיר, תפקיד ניהולי, לא מגיע לך יותר?
"התפיסה שלי היא שאם אהיה מרכז הרפת הכי טוב, המערכת תתקדם. אני לא נאיבי וטוען שמה שעבד בתחילת הקיבוץ על קבוצה הומוגנית של מאה איש, באותו גיל, עם אותם צרכים, יעבוד גם היום. אנחנו 800 תושבים, ארבעה דורות עם צרכים מגוונים. מי שעובד פה בתפקיד ניהולי מתוגמל לא פחות. אני, למשל, אדון לעצמי. היום גם בתפיסות הניהוליות התמריץ החומרי אולי יתפוס את אחד המקומות הראשונים בחשיבה של מנהל, אבל בשאלון אמיתי תראה שיש שניים או שלושה דברים לפניו. התמריץ החומרי לא נגמר. תיתן שמונה, ירצו תשע. ואם לא תוכל לתת?".
אכן שמורת טבע.
"הקיבוץ הוא לא המטרה בעיני. הוא האמצעי שלמרב האנשים בתוכו יהיה טוב. לא אהיה מאלה שיאחזו בקרנות המזבח ועל הקול שלי החלטה תעבור. רוב הוויכוח פה מבולבל ומעורבב. אני חושב שבן אדם צריך שתהיה לו דרך להגדיל את תקציבו האישי. אם אני בגיל עבודה ויש לי יכולת ורצון לשפר את מצבי, צריכה להיות אופציה. צריכים למצוא דרך להגדיל את חופש הבחירה ולהקטין את התלות במערכת".
עין השופט משקיע היום במשפחה, לפי הגדרתם (זוג פלוס 1.8 ילדים), 15 אלף שקל נטו בחודש. עשרת אלפים שקל מהם הקיבוץ מחליט בעצמו לאן ילכו. בריאות, חינוך, תרבות. 5,000 נשארים כתקציב בידי החבר. מנהל מרוויח כמו אחרון הפועלים.
"לחיים המודרניים הקיבוץ השיתופי לא מתאים ואני שיתופיסט", אמר לנו איתן רם, שהתיישב בדיוק כשהיינו עם כפית הסוכר הראשונה בתוך התה. "אם תהיה ברירה לבחור, אהיה בצד השיתופי ואבדוק מה קורה במופרט, כי ייפגעו דברים שיקרים לי. למשל הערבות ההדדית, ההשכלה. לפי החוקים שלנו, מי שעובד מאה ימים בייצור, מקבל שנת לימודים חינם. הבן שלי מהנדס, למד חמש שנים בטכניון וכל שנה נתן פה מאה ימים. זה ייפסק. מי שלא יהיה לו, לא ילמד. אחרי זה הזקנים. נכון שאני בריא ומרגיש צעיר, אבל אני בן 76 ואולי בעוד ארבע שנים יטפלו בי. צריך לדאוג לעתיד, אבל יהיו גם דברים טובים בצד המופרט. אחריות אישית, התנהלות כספית לפי איך שאתה מבין. אף ועדה לא תחליט".
אתה יכול לראות את עצמך משנה את חייך?
"אני רואה חברים מרמת השופט ורמות מנשה שעברו שינוי והם מאושרים. נפתחו להם האופקים. אבל יש מעמדות ויש הרבה מינוסים וחברים שלא מוצאים את עצמם מאז שחדר האוכל נסגר. יהיה לי קשה, אבל ממילא אני מאלה שאוכלים מעט. מוכרח לבוא שינוי. החיים המודרניים מוליכים אותנו לשם".
קוצר, הדוגל בשינוי, ממהר להרגיע. "אנחנו מתכוונים להגביל פערים. יש פה מנכ"ל שמרוויח הרבה כסף והוא לא יקבל מעל תקרה שנחליט עליה, ורוב משכורתו ילך לקיבוץ. אתה חושב שהיום אין מעמדות? יש, ויש גם משפחות חזקות".
יגאל אמר שחייבים לסיים. הוא צריך למהר לעבודתו, אילון חוזר לרפת, איתן מארגן מרוץ חדש ויומרני ואילו קוצר שוב שוקד על עבודתו במפעל. לפני פרידה יגאל ביקש להדגיש את הנקודה שמדריכה אותו מתחילת הדרך. "קיבוץ שיתופי הוא הדבר החדשני ביותר. הרי מה חדשני לדעתך, שלא מתחשבים היום האחד בשני, שרק הכסף קובע? מה שהקיבוץ עשה ועושה רואים במפעלים הקפיטליסטיים הגדולים שמטפחים שיתוף פעולה בין העובדים ומשתדלים לצמצם פערים. מהבחינה הזו אי אפשר לתאר את הארץ הזו בלי הקיבוצים ובלי עין השופט".
(בתפריט: גולש צמחוני, נקניקיות, פתיתים, אורז, תפוחי אדמה, סלט ירקות ולקינוח מומלץ: סלט גזר. שתייה: סודה בקנקן).
צביקה בלומשטיין, מזכיר עלומים, קיבל אותנו בזרועות פתוחות. בניגוד לעין השופט, אצלו אין ויכוח על השאלה הרת הגורל, אלא כמעט קונצנזוס. בשש השנים האחרונות לקחו שם חברים לקבוצות חשיבה בקיבוץ סעד השכן. ערכו אצלם דיונים ארוכים. עכשיו שלחו ביקורי בית לראות אם הם טועים והקיבוצים האחרים בכל זאת צודקים. השבט אמר את דברו - לא להפרטה, קדימה השיתופיות.
"חלק מאידאולוגיה", הסביר בלומשטיין. "אין פחד משינוי. לשנות זה מצוין, אבל החברה השיתופית היא הפתרון לצדק החברתי. יש אצלנו אנשים שמפרנסים יותר כמו עורכי דין, מנכ"לים, יושב ראש קרן כספים גדולה. מצד שני, יש מעמד ביניים ויש גם את אנשי העבודות הפשוטות, וכולם מקבלים אותו תקציב. מניע? לחיות כאחד האדם".
קיבוץ עלומים, בצפון מערב הנגב, הוקם ב-1966 על ידי בוגרי גרעין תנועת בני עקיבא. היום הוא מונה 450 תושבים שמתפרנסים בעיקר מחקלאות. הפרדס קיבל פרס הצטיינות. תפוחי אדמה, בוטנים, חיטה, בטטות. חלק לייצוא לארצות הברית ורוסיה. לול, רפת גדולה. בתי אריזה שעובדים בעונה 24 שעות ביממה, מוסך אזורי.
"אין אצלנו מליאנים, אבל אין גם עניים", הסביר דב צור, גזבר היישוב. "משתדלים לתת לחברים לחיות ולא לחנוק. יש כסף, משקיעים. עד לפני ארבע שנים כל הבתים היו בגודל 75 מ"ר ואז הרחבנו ל-115 מ"ר. בשנים טובות יש בונוסים. השנה נתנו לכל חבר 15 אלף שקל אקסטרה. אז נכון שאני עם ארבעה ילדים מקבל בחודש תקציב של 3,500 שקל, אבל זה לא כולל חינוך ולא אוכל וחשמל ומים ומרפאת שיניים שזה בחינם. אתה רואה, אנחנו לא לובשים מכנסי פלמ"ח, ועדיין אומרים שנישאר אחרון הקיבוצים השיתופיים, נשים על עצמנו כובעי טמבל ונהיה כמו כת האמיש".
הגענו לעלומים ביום של חתונה. זאב, בן המשק, עמד בערב להתחתן עם חן, שהייתה בת שירות בקיבוץ. צביקה היה גאה בגיוס הכללי למען האירוע. ערב לפני כן באו חברים לסדר שולחנות לפי הוראה מלמעלה של ועדת שמחות. על לוח המודעות כבר הייתה תלויה רשימת המלצרים לאותו אירוע, ביניהם בכירי היישוב. 650 מוזמנים, די-ג'יי, צלם, הכל על חשבון הקיבוץ, כולל התפריט העשיר שעליו עמלו בזמן שסיירנו. מה הפסדתם? שניצלונים, שעועית ירוקה, אורז, תפוחי אדמה, עוף אפוי, לשון.
"לאכול נקניקיות ביום של חתונה, אני לא רוצה להגיד שזה חלק מאידאולוגיה, אבל זו ההבנה שהיום בערב יש אירוע והמטבח עסוק בהכנות", הסביר צביקה למה על הצלחת שלנו יש איזו תערובת לא מזוהה. "אי אפשר להכין ארוחת צהריים רגילה. אנשים מסיימים את יום העבודה ובאים לעשות תורנות מלצרות. היום בנו של חבר מתחתן ובחודש הבא הבן שלי, זו החשיבה שמאחורי זה".
סיימנו די מהר את הארוחה ויצאנו לסיור בפלא הקיבוצים. צביקה סיפר שבעלומים הגברים עובדים שישה ימים בשבוע. החלטה שלהם. יוצאים לפנסיה בגיל 70, כי ב-67 המסורתי עוד יכול להיות שיש להם קצת מרץ לתת. בחנות הכלבו כבר היינו חייבים להתעכב, כי לצד הדברים שעולים, יש את החינמים שכל אחד יכול לקחת בלי לעצור בקופה. פירות, ירקות, סוכר, קמח, פסטה. "זה לא בופה חופשי וגם האוכל הוא לא כמו במלונות", ביקש צור, הגזבר, להדגיש. "יגידו שזה בזבוז, אבל אם אתה מסתכל בגדול אנחנו חוסכים, כי אתה קונה לכולם ביחד. מקבל מחירים טובים. אנחנו כמו סופרמרקט".
אבל מתברר שגם בקיבוץ שבע הרצון מהנגב יש בעיות. כשפגשנו את שמריה מלר, שהיום משמש כמנהל משאבי האנוש, הוא נתן, לצד התמיכה הנמרצת באידאולוגיה, איזה קורט של ביקורת. "ככל שאתה עשיר יותר ושמן אתה פחות יודע לחסוך. אני מת שיפריטו פה את החשמל כבר 15 שנה ועוד לא הפריטו. זורקים כסף לים. למה? הפחד משינוי?".
צביקה ניסה לבלום את הביקורת הנבנית מאחורי גבו. "לאנשים אין מספיק מידע בנושא, אז נקים מערכת מונים וכל חבר יידע כמה צרך בחודש האחרון וביחס לשכניו". שמריה לא נרגע: "כשבן אדם לא משלם, יש בזבוז. זה כלל בחיים. הסתובבתי בשנה הזו בבתים ויש אנשים שהאור דולק אצלם בכניסה במשך חודשים".
שלא תבינו לא נכון, שמריה מאוד בעד השיתופיות. דיבורו מהיר, חתוך, יש לו ים של דברים בעד. "הרמב"ם אומר שהצדקה הכי גדולה היא לתת למישהו הלוואה לפני שהוא הופך לעני ומקבץ נדבות. זו השותפות הגדולה ביותר. אין ספק שיש אצלנו אנשים שהיותר חזקים מחזיקים אותם".
אתם בכלל משתנים?
"לפני 15 שנה החליטו אצלנו שאם ירשתי בית ויש לי כסף אני יכול להכניס אותו לקיבוץ ולקבל ריבית כמו בבנק. בשבילי בהתחלה זה היה טרף. 'ריבית?', זה נגד את התפיסה האידאולוגית, אבל הבנתי שזה מה שצריך, אחרת אנשים שלא חזקים מספיק בתורתם ישאירו את הכסף בחוץ. חייבים להתקדם".
עם כל התיאורים הוורודים שנשמעו כאן ברקע, יש לא מעט שעוזבים את עלומים. במיוחד דור ההמשך שהחיים האלה לא התאימו לו והמערכת לא הייתה מספיק גמישה כדי שיישאר. "אנחנו צריכים להתעורר", אומרת שולה פריימן, סגנית מנהל בית ספר, שמתגוררת בקיבוץ וילדיה כבר לא. "הייתי רוצה שילכו לקראת שכונה קהילתית שלא קשורה למקום. ברגע שתהיה שכונה הרבה בנים יחזרו. יש פה ילדים שהם לא לגמרי חילונים ולא לגמרי דתיים ומקום כזה ייתן להם מענה. חבר'ה טובים".
צביקה מיד נתן את תשובת הממסד. "עניין השכונה מייצר קונפליקטים. התנועה הקיבוצית וגם הקיבוץ הארצי ממליצים רק על חברות מלאה ולא חלק תושבים וחלק חברים וחלק בעצמאות כלכלית. אז אנחנו קולטים בין שתיים לשלוש משפחות חדשות לשנה".
צביקה הסביר שהמילה "הפרטה" די מוקצית פה. במיוחד ביום של חתונה. אף אחד לא בא להעכיר שמחות. הנה הוא תפס את יאיר נוי, משגיח הכשרות ומוותיקי היישוב, שייתן את עמדתו, הבלתי מתפשרת. נוי, יליד תל אביב, הזדעזע רק למשמע המילה ההיא. הוא עצר את ריצתו בין הסירים והודיע. "הבעיה היא שהאדם חושב היום רק על עצמו. אם הייתה הפרטה זו הייתה מכה עצומה בשבילי. בגילי המופלג אני לא יודע אם הייתי יכול לעשות משהו, אבל הייתי נלחם בשיניים. הרי אנחנו מפריטים את עצמנו לדעת. יש בשדרות הסמוכה אנשים שעובדים בחברות גדולות ובסוף השבוע באים לקבל ארגז מזון, שמיועד לנזקקים, כי יש להם ארבעה ילדים בבית. זו החברה שרצינו, כאלה פערים?".
צביקה הזמין אותנו להשתתף בהכנות הסופיות לחתונה, לראות איך חלום השיתופיות מתגשם מול עינינו, אבל התנצלנו והסברנו שיש ארוחת ערב בדרך. "אנשים חיים פה טוב", ניסה לגבש בשבילנו את התמונה הכללית. "תחשבו לבד, למה הם לא רוצים לעשות את שינוי הזה?".
(בגלל היעדרותה של האחראית לחדר האוכל, החברים התבקשו לדאוג באופן חד פעמי לעצמם. בתפריט: בוטנים אמריקאיים ומשקה איילנד בטעם גויאבה, בתחנת הדלק הסמוכה).
עד לפני שבע שנים גרה אבלין זינצ'נקו בפתח תקווה ועבדה במשרד עם מעלית. לבושה לפי צו האופנה העדכני, קניות בקניון הממוזג. היום היא מזכירת כרם שלום, הקיבוץ האחרון שהוקם בארץ, או, אם תרצו, הוקם מחדש ב-2001.
"לא רציתי את התפקיד", הודתה בכנות אבלין, ילידת אוקראינה, כשנפגשנו. "צעירה מדי, אבל כשאף אחד לא התנדב הציעו את שמי. רכז המשק אמר 'תנסי'. הסברתי שאין לי ידע, אבל בעלי רומן הוא האשם העיקרי. אמר, 'אבלינה, בשביל מה באנו לכאן? בשביל לשנות, ואם את לא לוקחת את התפקיד, אנחנו אורזים וחוזרים הביתה, לפתח תקווה'. זה היה בדצמבר וזה קשה. עבדתי במשרד עם מסמכים ומסמכים זה הרבה יותר קל. הם לא מדברים ואין להם תמיד מה להגיד".
כרם שלום הוא אותו קיבוץ קטנטן ששוכב ממש על הגבול עם מצרים ועולה מדי פעם לכותרות. גלעד שליט נחטף מטרים ספורים ממנו. הנגמ"ש המצרי שעבר לא מזמן את הגבול, השתולל בסמוך אליו. שגרה של פצצות מרגמה ומצב ביטחוני מעיק. לא סתם הוא מונה רק 46 חברים ומועמדים ומנסה בכוח לגדול.
למעשה, מדובר בשיגעון של אילן רגב, חבר קיבוץ רוחמה, שלפני 11 שנים התנועה הקיבוצית שלחה אותו לכרם שלום, שהתפרק באמצע שנות התשעים, לראות מה ניתן לעשות עם התשתיות. פייטר כמוהו, שהתאכזב כשקיבוצו הופרט ב-1997, החליט לממש שם את הרעיון השיתופי.
"אם ירצו לעשות מחקר סוציולוגי איך נבנה כרם שלום, זו עבודה מעניינת", צוחק רגב. "מקום שהוקם תוך כדי תנועה עם אנשים שלא מבינים מה זה קיבוץ ולא מכירים אחד את השני ולא בעלי רקע אידאולוגי משותף. ניסיון מעניין שככל שאנחנו מתקדמים בו, הופך ליותר מוחשי וממשי. היום ברמה ההצהרתית כל אחד מבין לאן הגיע. ברמה הפרקטית זה לא תמיד עומד במבחן, אבל מה שלא קורה ביום הראשון, קורה אחרי שנה או שנתיים".
ב-2001 פרסמו מודעה בעיתון. הגיעו 50 מועמדים, התגבשו 23 חברים, מתוכם נשארו רק שלושה עד היום. מקום קשה פיזית, נפשית. אחרי חטיפת שליט היה גל עזיבה מאסיבי, אבל בשנים האחרונות יש שוב ביקוש, שלוש משפחות נמצאות רק עכשיו בתהליכי קליטה מתקדמים.
דניאל והדס מטרי הגיעו לכאן מהמרכז. הוא מקדימה, היא מגבעתיים. זה היה הג'וק שלו. עבד בתחזוקה באחד החופים בכנרת, וכשאנשי הקיבוץ הגיעו ליום כיף נדלק על האווירה והחליט שזה מתאים. "כל הזמן שאפנו להגיע לקיבוץ", דניאל סיפר. "אתה יודע, קיבוצניקים. טייסים, התמונה של הבחור עם כובע הטמבל והשפם. המילה שיתופי עשתה לי זה. לבוא לקיבוץ מופרט זה כמו לגור במושב. בשיתופי יש תקציב, חדר אוכל, מזכירות, ישיבות. אין היררכיה, ואני בתור בחור כהה עור, קצת נכוויתי בחוץ. אתה יודע מה הולך לבן אדם בלב עם הקטלוג הזה? גם כאן היה חשש. מה, אני הולך להיות סלאח שבתי? סרטים עברו לי בראש. אשליות. אתה רואה היום את האוכלוסייה המגוונת. לא סתם בחרתי במקום הזה".
איך אשתך הגיבה?
"עוד לפני שדיברנו על חתונה אמרתי לה, 'שלא ייצא מצב שתגידי שבגללי את פה. תחשבי טוב לפני, כי אני נשאר'. היא ישבה עם עצמה ולא לקח לה הרבה זמן להחליט. היום היא מבסוטית".
כרם שלום עוסק בעיקר בגידולי שדה. תפוחי אדמה, בוטנים, צנוניות, גזר, חיטה, בצל. הקיבוץ במצב כלכלי טוב. שילוב של מהלכים נכונים, פיצויים ומכירת מניות משאירים אותו עם פלוס של שלושה מיליון שקל בבנק ובלי שום חובות. שלא כמו עלומים, פה החברים משלמים על חשמל וגם על טלפון ואינטרנט. "קיבוץ שיתופי זה לא כמו של המפא"יניקים בשנות החמישים. זה להוציא את הטוב מהרעיון ולא להתעסק עם הצד הבירוקרטי, המתיש", אמר לנו אנדי בריקל, חבר הקיבוץ.
אנדי, כמו דניאל, הגיע לכאן במקרה. יליד מנצ'סטר, אנגליה, שהיה לו עסק משותף לגידולי בקר עם פלסטיני מרפיח. בקיבוץ הציעו לו לשכור בית ומבנים שיהיו מעין נקודת המתנה לפני מעבר הגבול, ובסוף הציעו לו חברות מלאה. "אולי אני מוזר", אנדי מודה. "אני מתקדם לפי העניין ולאו דווקא הכסף. כמו שאתה עובד בעיתון. ברור שאתה צריך לפרנס, אבל אני בטוח שאם לא היה מעניין, היית מחפש משהו אחר. אני מגדל תפוחי אדמה, אז אולי להרבה אנשים זה נשמע בנאלי, אבל זו הרפתקה. זה לחפש ולשפר. הלוואי ואני אוכל לעבוד בתחום עוד 20 שנה. אני קם כל בוקר ורץ לעבודה".
כרם שלום, בניגוד לעין השופט ועלומים הוותיקים, עושה לפעמים יותר רושם של מוצב בגבעת חלפון מאשר יישוב מסודר. עדיין קטן, מקרטע בסדר הפנימי. למשרדים הממשלתיים נתנו שם תחזית שעד 2025 הוא ימנה 150 חברים, ואילן, רכז המשק, מאמין שאם הכל ילך כשורה, הם יעמדו במשימה. דגש על "כשורה".
"השיתופיות כרגע מאוד מתאימה למקום", רגב משוכנע. "הוא יישאר שיתופי אם יבין שצריך לטפח את מקומו של היחיד ולאפשר לו להגשים את עצמו. אם המסגרת לא תיתן, זה יגיע למצב שבירה. המבחן יהיה כשהאוכלוסייה האיכותית תרגיש שיש כאלה שלא תורמים ותגיד לעצמה, 'אני מעדיפה לחיות ברמת חיים הרבה יותר גבוהה ושהפרזיטים יסתדרו לבד'. זה הלו"ז של הפתיחה בהפרטה. אנחנו עדיין לא שם".
אבלין, המזכירה, אמרה שמאחר שהם קיבוץ קטן יש להם יותר כלים להתמודד עם בעיית העצלנים. עניינים של לחץ חברתי שמטופלים מיד עם הופעת התופעה. כבר כשביקרתי שם דיברו על אחד ולא הזכירו את שמו. הפחד של כולם כאן הוא מהמילה המפורשת. "אני ישר חוזרת לפתח תקווה", הבטיחה לי המזכירה. "לא נשארת. למה אני צריכה לגור ליד הגבול בקיבוץ מופרט? אני יכולה לחיות באזור הרבה יותר אטרקטיבי".
דניאל הרבה יותר קיצוני. "אצביע נגד. יצא לי לחשוב, אם חלילה מפריטים את הקיבוץ, לי אישית לא יהיה מה לעשות פה. תראה את המקום. הרי מי יכול להתעשר היום בארץ? אז אתה בא לקיבוץ ואתה לא מתעשר וגם לא רעב ללחם. אתה חי. נכון שיש פה פצמ"רים, אבל אחרי רעש של שעה-שעתיים מה שנשאר זה השקט".
רגב, הרכז, ישב בצד והקשיב. יודע שהחבר'ה האלה לא הגיעו ממניעים ציוניים, אבל השנים האלה בחברה השיתופית עשו להם משהו שעליו בעצם קם הרעיון. לצאת מקשיים ביחד, ללמוד לעזור אחד לשני. כשהנגמ"ש המצרי השתולל מחוץ לגדרות הקיבוץ והסכנה ריחפה, כולם הסתגרו בפאב המקומי, מבוגרים וילדים, ושמחו שיש להם זה את זה.
"חברים לא מגיעים מהכיוון האידאולוגי, אבל נתפסים לזה", אילן הסביר. "מרגישים שעושים משהו חשוב. מצד שני, אני צריך להיות ריאלי ולהגיד שעוד לא הגענו לארץ המובטחת. אחת הסיבות לזה שאני עדיין כאן היא בגלל שהמבוגר האחראי חייב להיות נוכח".
רגב לא ייתן לרעיון לגווע. הוא לוחם ותמיד לחם. איש שייטת שחלה בסרטן הריאות ויצא מהברוך בתום מאבק עיקש. כן, גם הוא צלל במימיו המזוהמים של נחל הקישון. "בכל חיי שזורות ציוניות וחלוציות", הסביר את המניע. "לבנות חברה חדשה, צודקת, וגם לעשות את זה במקום הכי מאתגר, ואם קיבוץ אז רק שיתופי, כי כל הפטנטים שממציאים היום לקיבוצים המופרטים, זה רק שם של יישוב קהילתי כזה או אחר".
אולי אתם נלחמים על צורת חיים שצריכה לעבור מהעולם?
"כל עוד יהיו אנשים שיחפשו ליצור חברה צודקת, הם יחפשו פתרונות שדומים לקיבוצים השיתופיים. הדבר הזה ימשיך להתקיים, כי תמיד יהיו כאלה שינסו לתקן את העולם".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם