"הזוּלה" מספקת הזדמנות שנייה לנערות בסיכון
בחניון של קניון במבשרת מסתתרת "הזוּלה" - חנות לבגדים משומשים. בדיוק כמו לפריטים, גם למוכרות סיפור חיים משלהן: הן הוצאו מביתיהן בגיל צעיר והועברו למשפחתונים. את הקשיים השאירו מאחור ועכשיו הן מתרכזות בקריירה
בחוץ מחכים זוגות של מכנסיים. על הסטנד שלידם חולצות ותיקים שמחכים בנימוס לקריירה שנייה אחרי שנמסרו לחנות. הפריטים הצפופים מסודרים באהבה, כל אחד במקומו. מאחורי כל פריט סיפור חיים שלם על בעליו הקודמים ועל הרגע שבו החליט להיפרד ממנו - החל מתיק פראדה חדש לגמרי, שטרם נחנך, דרך סטים שהשאירה סבתא לנכדיה ועד תכשיט שמי יודע מי ענד ומתי.
הזמן הוא שעת צהריים, ובחנות יושבות שלוש בחורות צעירות. אחת מהן, בת 24, היא המנהלת. נקרא לה גילי. השנייה היא אחותה בת ה-22, נקרא לה שירה. לצדן יושבת ענת בת ה-15. שלושתן , בדיוק כמו הפריטים בחנות, פתחו קריירה חדשה בחייהן. קריירה שבה הן מנסות להשאיר את הילדות הקשה מאחור, לזקוף גו ולצעוד אל תוך החיים בלי פחד.
ענת הוצאה מביתה על ידי שירותי הרווחה בגיל 7 ועברה להתגורר במשפחתון של עמותת אור שלום במבשרת. גם
היא הוצאה מביתה על ידי שירותי הרווחה בגיל 6 והתגוררה במשפחתון במשך 12 שנים. אחותה שירה הוצאה גם היא מהבית, בגיל 6, והתגוררה במשפחתון של אור שלום עד גיל 18. לא מזמן סיימה את פרק העבודה המועדפת כחיילת משוחררת מחיל הים. הזולה היא הבית השני. או הראשון. או השלישי. תלוי איך מסתכלים על זה.
הזולה שייכת לעמותת אור שלום. הכסף שנכנס לקופת המקום ממכירת בגדים וחפצים יד שנייה מועבר לטובת הילדים המטופלים בעמותה. "לא קונים פה כי עושים חסד עם מישהו", מבהירה גילי. "החנות שלנו נעימה, נקייה, וחשוב לאנשים למחזר ולא לקנות חדש. אנשים יותר ויותר מודעים לזה ומשנה לשנה החנות יותר מצליחה.
"ההכנסות גדלות והכסף הולך לילדים. כיף לקנות פה: אתה קונה ויודע שהכסף הולך למטרות טובות. ילדה במשפחתון תקבל טיפול שיניים או אוכל, קורת גג ומיטה חמה. זה מקום מעורבב, גם עבודה וגם המון רגש. אני חושבת שאנחנו יכולות להעלות את המורל בזכות הסיפור שלנו".
ענת הגיעה לכאן "כי נמאס לשבת בבית. אבל מי יקבל מישהי בת 14? אם הבית הציעה לי ללכת לזולה. הלכתי לראות מה זה בכלל. הגעתי לראיון, אמרתי מה שצריך להגיד. דיברתי דוגרי והייתי אמיתית. ככה אני גם עובדת בחנות. אם מישהי מודדת משהו שמאוד לא מתאים לה, אשתוק". הבנות שעובדות בחנות גאות בהישגיהן. "פה לא תשמעי'אפשר לעזור'? ", אומרת גילי. "יצרנו פה בועה אחרת, עם אווירה שונה".
מה הפריט הכי מצ' וקמק שהביאו לפה?
שירה: "לא חסרות דוגמאות. אנשים מביאים דברים דהויים, מסריחים, מדובללים, וחושבים שזה הדבר הכי טוב בעולם".
ענת : "או שהם מביאים דברים מסריחים מסיגריות. יש כאלה שחושבים שאנחנו סוחרות בזבל, אז הם מביאים דברים מטונפים".
גילי : "בכל מקרה אנחנו לא זורקות כלום. אנחנו מעבירות הלאה, למשל לחברה שממחזרת דברים. החנות שלנו אקולוגית לגמרי. אנחנו ממחזרות שקיות, עיתונים, הכל".
"המחירים פה הוגנים אבל לפעמים אנשים מפספסים את העיקר", מוסיפה ענת. "לפעמים אנשים מבקשים להחזיר לנו דברים. קרה לי שגברת קנתה מעיל והתחרטה כי הוא היה כבד לה. כשהיא חזרה לפה והסברתי לה שאין אצלנו החזרות כי זו המדיניות היא צעקה שאנחנו אלטע זאכן. היא השאירה את המעיל פה והלכה בכעס".
נעלבת?
ענת: "לא. אולי זה קשור לזה שאומרים לי תמיד שאני ילדה ממש בוגרת, שאני לא מתנהגת כמו בת 15. זה מה שאני מנסה לשדר וסימן שאני מצליחה. החיים גלגלו אותי לזה. אם לא תעברי משהו בחיים, לא תלמדי כלום. אני לא מהילדים המפונקים העשירים הפלצנים של'אמא תביאי לי ואמא תקני לי'".
לא מתחשק לך להיות מדי פעם ילדה פלצנית מפונקת?
ענת: "אף פעם לא חשבתי על זה. כנראה לא. עשירים הם פלצפנים".
שירה : "אתה יכול להיות עשיר בכסף, אבל לא בדברים האמיתיים".
גילי הצעירה היא שמנהלת את המיני מעצמה הזאת. "גדלנו לבד, אנחנו עצמאיות מגיל 6", היא מספרת. "הרקע היה סמים בבית, אם חד-הורית לשמונה ילדים שלא מתפקדת. הגדול בין האחים נשוי ויש לו תשעה ילדים. אני אומרת לך עם יד על הלב - ניצלנו. יש לי חברות בלימודים שאמא שלהן עדיין קובעת להן תור בקופת חולים. זה ממש מזעזע אותי. הילדים שלי לא יהיו כך למרות שאני בטוחה שאהיה אמא מקסימה".
מה הזיכרון הראשון שלך?
"מתחילת הלימודים, כשהייתי בת 6. אמרו לי שאני הולכת לפנימייה ויום לפני זה אמא שלי אמרה לי'אני אבוא איתך'. היא לקחה אותי לשם, אמרה לי'ביי', עשתה לי תנועת שלום עם היד והודיעה שהיא הולכת. זהו. כעסתי המון שנים, אבל הנה, לאחרונה חזרנו הביתה, שירה חזרה לגור בבית, אמא השתקמה ואני קניתי קרוואן שנמצא מחוץ לבית. אנחנו מצליחות להחדיר באמא שלנו מודרניות".
אחותה שירה מדברת בשקט. כשהיא מתלקחת, "זה נורא", היא מעידה על עצמה. "אני משתדלת לא להגיע למצבים של כעס". שמונה ילדים גדלו בבית. כששירותי הרווחה נכנסו לתמונה החלו לפזר אותם במשפחתונים. "חלק שרדו, חלק לא. חלק עברו למוסדות, חלק לבתי סוהר", אומרת שירה. "לא כולם משוקמים היום. יש לנו אח אחד שיש לו תשעה ילדים. הוא ממשיך את הדור. אני לא בקשר איתו בכלל ולא הייתי רוצה לחיות כמוהו. הבת שלו עד עכשיו טיפלה באחים הקטנים שלה.
"רק עכשיו היא התחילה ללכת לבית הספר והיא כבר בת 15. אחות נוספת שלנו נכנסה להיריון וילדה בגיל 15. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאמא שלי ממש הבינה שכך אי אפשר להמשיך והחליטה לגדל את הילד. על ההורים שלי אני כבר לא כועסת אבל על חלק מהאחים שלי כן. באמת הצילו אותנו".
ענת , בת יחידה, הוצאה מביתה בגיל 7 ונשלחה למשפחתון של אור שלום. מדי שבת היא מבקרת את הוריה, עולים מרוסיה, שנפרדו לא מכבר. עד היום לא הצליחה להישיר מבט ולשאול למה נעקרה מביתה. "אני חושבת שההורים שלי פשוט לא ידעו איך להתמודד איתי. הייתי שטותניקית", היא אומרת.
את לוקחת על עצמך את האחריות לזה שהם לא ידעו להתמודד איתך?
"כבר לא".
את מי את משתפת בדברים הכי סודיים?
"יש דברים שאף אחד לא יידע לעולם. אבל יש דברים שאת חייבת לשפוך אצל מישהו אז אני מספרת אותם לחברה מהמשפחתון. אני יותר זו שמקשיבה. יודעים שאפשר להתייעץ איתי וזה לא ייצא ממני לאף אחד אחר".
"בא לי לחזור לגור בבית הנסיכים והנסיכות. תפנו לי מקום - אני באה!", פרסמה שירה בעמוד הפייסבוק שלה. לא תמיד היו להן חלומות, לשלוש הבנות האחראיות האלה, אבל השנים החזירו את הרצונות האבודים. "אני חושבת שזה בגלל המשפחתון, שהיה ממש כמו משפחה", אומרת ענת.
"זה מקום ביתי. מתחברים נורא מהר. יש בערך 11 ילדים בווילה ענקית, עם מיטות קומתיים, יש אם בית ואב בית, הילדים הביולוגיים שלהם ומערכת כללים. יש ילדים שנשבעים שהם עד סוף השנה עוזבים את המשפחתון אבל הרוב נשארים".
"כשחוזרים מבית הספר מקבלים אותנו בחיבוק ובאהבה, שואלים איך היה בבית הספר, מגישים לנו ארוחת צהריים, עוברים לעשות שיעורי בית, ויש כמובן כללים", מוסיפה גילי. "לא מדובר בתקנון אבל כמי שהגיעה מבית ללא מסגרת ובלי שום דבר שמזכיר את זה, הייתי צריכה ללמוד גבולות ממש מההתחלה".
המפגש הראשון של ילד עם מבוגרים הוא עם ההורים שלו, ובמקרה שלכן הם מעלו באמון. איך סומכים מחדש על מבוגרים?
ענת: "כיתה ב' היתה מסגרת חדשה אבל לאט לאט התרגלתי. את מרגישה שמקבלים אותך, והרבה יותר קל לזרום עם זה כשמרגישים מוגנים. מתי הרגשתי בבית? כשהרגשתי שיש משהו שהוא ממש שלי. יכולתי להניח את הראש על הכרית ולנשום בשקט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם