קרב רב: מלחמות האשכנזים על המשרה הירושלמית הנכספת
המאבקים על תפקיד רב העיר ירושלים במאה השנים האחרונות השפיעו על הקמת "העדה החרדית" ונטורי קרתא מחד, על הקמת הרבנות הראשית לישראל מאידך, ואף היו רקע לרצח פוליטי בשנות העשרים. מסע אל ההיסטוריה של התואר הנכסף "רבה של ירושלים"
הקהילה החרדית האשכנזית בעיר החלה להתגבש במהלך המאה התשע-עשרה, רוב בני הקהילה היו "פרושים", תלמידיו וממשיכי דרכו של הגאון מווילנה שעלו מליטא ומפולין (בניגוד ל"חסידים"). בגל העלייה מליטא עלה לירושלים בשנת 1841 הרב שמואל סלנט, שנחשב רוב ימיו ל"רבה של ירושלים", אף שמעולם לא מונה לתפקיד. תפקידו הרשמי היה רוב השנים אב בית הדין שאותו הקים, "בית דין צדק דקהל הקודש אשכנזים".
האיום הגדול על מנהיגותו של סלנט היה מצד חוגי הקנאים דאז, שהתרכזו בחצרו של "הרב מבריסק", יהושע לייב דיסקין. דיסקין, שכיהן כרב בעיר בריסק בטרם עלה ארצה ב-1877, קיבץ סביבו את קנאי העיר. הוא הקים בית דין מתחרה, "בית הדין של החוגים היראים", ומשם הפיץ חרמות ונידויים - מה שגרם מתיחות בינו ובין הרב סלנט, שנחשב פשרן יותר, בעיקר בנושאי "השכלה" וביחס לחילונים הראשונים שהגיעו להתיישב בעיר באותה תקופה. הקהילה הירושלמית גיבתה את מנהיגותו של סלנט, והקנאים מצדם חלקו לו כבוד.
ב-1898 מת דיסקין ותשע שנים לאחר מכן, ב-1909 נפטר גם סלנט. יורשיו של דיסקין בהנהגת חוגי הקנאים היו בנו ירוחם ותלמידו יוסף חיים זוננפלד. הרב חיים ברלין ירש את תפקידו של סלנט וכיהן שנים בודדות, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
>>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
החברה החרדית בירושלים אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה מסוכסכת ומפוצלת, ולעיר לא היה רב זה כמה שנים. כל קהילה ניהלה בית דין משלה, והמתח בין הפלגים הגיע לשיאו בעיקר בשאלת היחס לתנועה הציונית שכבר תקעה לה יתד בארץ.
אווירת הפילוג בעיר באותם ימים הייתה כה קשה ואף הגיעה לכדי רצח, הרצח הפוליטי הראשון, עוד לפני ארלוזורוב. ד"ר יעקב ישראל דה האן (1924-1881) היה דמות יוצאת דופן בזירה הפוליטית של אותה עת, משורר ועיתונאי, ספק הומוסקסואל, שהגיע לעיר מהולנד ב-1919 כציוני אך דעותיו השתנו, עד שהצטרף למחנה הקנאים בראשות זוננפלד.
המשכיל האירופי קצוץ הזקן השתלב בקהילה הקיצונית והפך למעין שר חוץ לא רשמי של העדה במאבקיה להכרה רשמית מהשלטון הבריטי, להתבדלות מהמוסדות הלאומיים
בסוף 1918 הוקם בעיר "משרד הרבנות": גוף שאיחד שמונה רבנים אשכנזים וספרדים וכלל בית דין לערעורים. משרד הרבנות נתמך על ידי "ועד העיר ליהודי ירושלים", שייצג את רוב התושבים, חרדים כחילונים, דבר שהיה פסול מעיקרו בעיני חוגי הקנאים בהנהגת דיסקין הבן וזוננפלד משום שנגד את עיקרון ה"התבדלות מהחופשיים". שותף עיקרי בהקמת משרד הרבנות היה הרב צבי פסח פרנק, דיין בבית הדין שהקים הרב סלנט וכוכב עולה בשמי הקהילה הפרושית.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שעלה לארץ בשנת 1904 במטרה לכהן כרבה של יפו, נעדר מישראל בשנות מלחמת העולם הראשונה ואחריה שהה בלונדון. בעיני הרבנים המתונים בירושלים הסתמן קוק כרב שיכול לאחד סביבו את הקהילה המסוכסכת.
באוגוסט 1919 שב קוק לארץ ובואו עורר סערה גדולה בקהילה. עיתון "דואר היום" מתאריך 31.8.1919 מדווח כי לקבלת הפנים שנערכה לכבודו בתחנת הרכבת בלוד הגיעו נכבדים רבים מירושלים ובמקום הוקרא כתב מינויו של קוק לרבה של ירושלים. במהלך הטקס קם הרב פנחס אפשטיין, לימים אב בית הדין של "העדה החרדית", ומסר לקוק מכתב שמייעץ לו שלא להגיע לירושלים, עליו היו חתומים הרבנים דיסקין וזוננפלד.
הרב קוק אמר שהוא מודע להתנגדות בנוגע אליו בעיר וטען כי הוא מגיע אליה כ"תושב פשוט", וכי יבחן את צעדיו בהמשך. כמה חודשים לאחר מכן, כשהוא כבר מתגורר בעיר, קיבל קוק את המינוי לרב העיר וכיהן בתפקיד עד מותו ב-1935.
ב-1920 מונה הרברט סמואל לתפקיד הנציב העליון בארץ ישראל, וביקש שגוף רבני אחד ייצג את היישוב היהודי. הרבנות הראשית לארץ ישראל הוקמה ב-1921 בידי הוועד הלאומי, שייצג את יהודי הארץ וברובו היה חילוני-ציוני. קוק, במקביל לתפקידו כרבה של ירושלים, ויעקב מאיר נבחרו לשמש רבנים ראשיים, ולצדם נבחרה מועצת הרבנות הראשית שהורכבה משלושה רבנים אשכנזים ושלושה ספרדים, ביניהם הרב פרנק.
מנגד, זוננפלד ודיסקין, ששללו כל שיתוף פעולה עם הציונים, זכו להכרה במסגרת גוף נפרד שהקימו, לימים "העדה החרדית". זוננפלד נבחר להנהיג את העדה, ולמעשה הפך ליריבו הרשמי של קוק, רב העיר הרשמי. זקני העיר מספרים כי זוננפלד היה מכנה את קוק בביטול: "הרב של יפו". כך התקבע הפילוג בעדה האשכנזית בירושלים הלכה למעשה.
אחרי מותו של הרב קוק, ב-1935, ראה עצמו פרנק כיורשו בתפקיד ושימש כממלא מקומו. אך כדי להיבחר לתפקיד, פרנק הזדקק לתמיכת אנשי הוועד הלאומי, שהיו יריביו משום השקפותיו החרדיות. רבנים שהיו מזוהים עם מפלגת אגודת ישראל ניצלו את החלל שנוצר במוסד רבנות העיר ובתחילת 1936 הכתירו את פרנק לרבה של ירושלים, ללא תמיכת הוועד הלאומי. הוועד הלאומי הגיב בחומרה, ופרסם בעיתונים גילוי דעת כי המינוי לא תקף.
"בחתירתו של הרב פרנק לרשת את כיסאו של הרב קוק לא נרתע האיש משום מעשים", נכתב בעיתון "דבר" מתאריך 21.1.1936. בהמשך הכירו המוסדות הלאומיים במינוי, אך לתפקיד הרב הראשי לישראל נבחר הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שנחשב "מתקדם" לעומת הרבנים החרדים בארץ.
אגודת ישראל הוקמה באירופה ב-1912 ונחשבה בתחילה לשותפה טבעית של "העדה החרדית" בעיר. ראש "העדה החרדית" בעיר משה בלוי שימש במקביל כראש הסניף הירושלמי של אגודת ישראל. ב-1932 נפטר הרב זוננפלד, אב בית הדין של העדה והסמכות הרוחנית העליונה, ובמקומו נבחר הרב יוסף צבי דושינסקי. בעיתון "דבר" מאותם ימים הוא מתואר כ"רבה החדש של אגודת ישראל בירושלים".
עמרם בלוי, אחיו הצעיר והקיצוני של משה בלוי, סבר שאגודת ישראל היא ציונית מדיי והקים תא קיצוני, שלימים נקרא "נטורי קרתא". אנשיו החלו לדחוק את רגליהם של אנשי אגודת ישראל מהנהלת "העדה החרדית" ובמהלך שנות הארבעים נפרדו דרכיהן של אגודת ישראל ו"העדה החרדית".
אחרי קום המדינה הפכו הרבנות הראשית לארץ ישראל ורבנות ירושלים למוסדות מדינה ומעמדם עוגן בחוק. תנועת "המזרחי" הציונית אימצה את סמכות הרבנות הראשית ולעומתה, "העדה החרדית" שייצגה את חוגי הקנאים החרדים, שללה את סמכותה. רוב החרדים בעיר באותה עת השתייכו לאגודת ישראל, שיחסה למדינה היה אמנם פושר, אך לא שלילי לחלוטין, כמו יחסה של העדה החרדית לרבנות. אנשי אגודת ישראל אמנם התקשו להכיר בסמכותה של הרבנות הראשית, אך ייתכן שבפועל היה זה העומד בראשה, הרב פרנק, שהוביל את המגמה להכיר ברבנות ירושלים.
בעיתון "חרות" מאוגוסט 1952 תואר המצב המוזר שנוצר אז ברבנות העיר: "בירושלים ישנן שלוש רשויות של רבנות ראשית: הרבנות הראשית לארץ ישראל, שבראשה עומדים הרבנים בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב אייזיק הלוי הרצוג; הרבנות הראשית של בית הדין לאשכנזים, שבראשה עומד הרב צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים; והרבנות הראשית של העדה החרדית שבראשה עומד הרב הישיש זליג ראובן בנגיס והיא עומדת תחת השפעתם של נטורי קרתא".
אחרי מותם של הרב הראשי הרצוג ב-1959 ורבה של ירושלים פרנק ב-1960, שבה ועלתה שאלת הצורך בשני רבנים נפרדים - לירושלים ולארץ. "היהיו שלושה רבנים ראשיים?", שואלת כותרת "מעריב" מתאריך 18.12.1960. "פטירתו של הרב צבי פסח פרנק, רבה הישיש של ירושלים, עוררה בעיות עקרוניות ואישיות אשר יטרידו עתה את פרנסי הציבור והחוגים הדתיים בבירה, ויהפכו קרוב לוודאי למערכה ציבורית גועשת חדשה", נכתב שם.
ב-1964, לאחר סחבת שנמשכה ארבע שנים, נערכו בחירות למשרות הרבנים הראשיים של ישראל. על משרת הרב האשכנזי התמודדו הרב הצבאי הראשי שלמה גורן והרב יהודה אונטרמן, מרבני "המזרחי". בקלחת הבחירות הסוערת בחשו עסקני המפד"ל. החרדים האשכנזים לא היו אז כוח נחשב כנראה. הרב אונטרמן ניצח בבחירות; בבחירות הבאות, שנערכו ב-1972, ניצח גורן.
בשנות השבעים, פסיקת בית הדין הרבני בפרשת "האח והאחות", בתקופת ראשותו של הרב גורן, גרמה לקרע בין החרדים לרבנות הראשית; הרב יוסף שלום אלישיב התפטר מבית הדין העליון ומועצת גדולי התורה של אגודת ישראל פרסמה מכתב נגד הרב הראשי גורן. הרבנים החרדים התייצבו למתקפה נגד גורן, ונדמה שאז איבדה משרת הרב הראשי את שארית כבודה בעיני החרדים.
ב-1983 ירש הרב אברהם שפירא, גם הוא דתי-לאומי, את תפקידו של גורן, וב-1993 נבחר הרב ישראל מאיר לאו לרב הראשי. לאו היה מזוהה עם חוגים חרדים אך לא נחשב דמות הלכתית, כך שתדמיתה של המשרה לא השתפרה. ב-2003 פעלו מקורביו של "גדול הדור" הליטאי דאז אלישיב, למינוי הרב יונה מצגר לרב ראשי, מהלך שזכה לכינוי "סוס טרויאני", בשל כפיפותו ההלכתית המוחלטת של מצגר לאלישיב.
אחרי 11 שנים שבהן לירושלים אין רב אשכנזי, ואליהו פרדס שימש רבה הספרדי של ירושלים, ב-1971 הכתירו גורמים מאגודת ישראל את הרב בצלאל ז'ולטי לרבה של ירושלים והמאבק סביב מינויו מוכיח שלמרות מלחמות החרדים נגד הרבנות הראשית, לרבנות ירושלים היה מקום של כבוד בעיניהם.
בדומה למינוי של הרב פרנק, ז'ולטי הוכתר באופן לא רשמי. העיתון "דבר" מתאריך 14.12.1971 מדווח על טקס ההכתרה שנערך בביתו של ז'ולטי, בו השתתף בין השאר מנחם פרוש, סגן ראש העירייה דאז ואביו של מאיר פרוש, שהתמודד על ראשות העירייה מול ניר ברקת ב-2008 והפסיד.
ראש העירייה טדי קולק, שר הדתות זרח ורהפטיג ומפלגת המפד"ל הודיעו כי לא יכירו בז'ולטי כרב העיר. ועדת הפנים של הכנסת גינתה את המעשה, וסופר "דבר" בירושלים טוביה מנדלסון מדווח בתאריך 17.10.1972 כי קולק הציע שהרבנים הראשיים לישראל, שלמה גורן ועובדיה יוסף, ישמשו במקביל כרבני ירושלים. קולק התבסס כנראה על התקדים שקבע קוק כשכיהן במקביל בשני התפקידים. בסופו של דבר נערכו בחירות רשמיות ב-1978 והרב ז'ולטי נבחר לתפקיד על פני מתמודד המפד"ל דב ליאור, כיום רבה של קריית ארבע ומי שהעניק הסכמה לספר "תורת המלך".
יורשו של ז'ולטי, הרב יצחק קוליץ, גם הוא מחוגי אגודת ישראל, נבחר ב-1983. לאחר הבחירות נערכה קבלת פנים ומנחם פרוש, שכזכור ב-1971 השתתף במינויו הלא רשמית של ז'ולטי החרדי, השמיע דברי ברכה לכבודו של קוליץ. קוליץ כיהן בתפקיד עד 2002 ונפטר ב-2003.
רבנות ירושלים האשכנזית מיותמת מאז 2002. ספק אם החרדים רוצים להושיב שם "סוס טרויאני", אבל הם לבטח לא יאפשרו לבעלי הכיפות הסרוגות לאכלס את כיסא הרבנות, שהיה עילה למאבקים קשים במשך יותר ממאה שנה.
ניתן לראות כי קיימת חלוקה עקרונית בין משרת הרב הראשי לישראל למשרת רבנות ירושלים ההיסטורית. הרבנות הראשית לישראל נשלטה בידי הוועד הלאומי ועסקני "המזרחי" - המפד"ל בהמשך - והחרדים תפסו אותה כמי שנולדה בחטא. לעומת זאת, תפסו החרדים את רבנות ירושלים ההיסטורית כשייכת להם.
להבדיל ממשרת הרב ראשי לישראל, משרה שלא הייתה קיימת עד התקופה בה מונה לתפקיד הרב קוק, משרת רב העיר הייתה קיימת מאז ומתמיד, ו"העדה החרדית" תופסת את רבניה כרבני העיר האמיתיים. אנקדוטה מעניינת נרשמה ב-1959 כאשר בית המשפט המחוזי בעיר נדרש להכריע בשאלה מיהו ראש העדה האשכנזית בירושלים, שאלה שנגעה לסכסוך נדל"ן בשכונת מאה שערים. מצד אחד עמד הרב פרנק ומצד שני טען לכתר הרב יואל טייטלבוים, מנהיגה של קהילת סאטמר הקיצונית, שעמד בראשות "העדה החרדית" בירושלים ממקום מושבו בניו יורק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם