המלחמה שלה: סיפורה של אישה ששכלה את בעלה ובנה
דולי שוורץ סרבה כמעט משך 40 שנה לדבר על השכול. השנה, לראשונה, היא מספרת בכאב על אהבת חייה ובעלה הראשון, אלי ברגר, שנפל במלחמת יום כיפור ועל הבן אושרי, שנהרג בפעילות מבצעית בלבנון
15 שנה חלפו מאז נהרג סמ"ר אושרי שוורץ ז"ל. עד אותו יום ארור, ליוותה את דולי טרגדיה אחרת, לאחר שאלי ברגר, אהבת נעוריה שלימים יהפוך להיות בעלה הראשון, הוקפץ במוצאי השבת, 6 באוקטובר 1973, אל מלחמת יום כיפור הארורה, אחת מהמלחמות הקשות שידע עם ישראל, מלחמה בה נהרגו רבים וטובים מחיילי צה"ל.
דולי, עם תינוקת קטנה בת 40 יום, נפרדה בחופזה מבעלה, שכמו גברים רבים הוזעקו במיידי לחזית, אך לא זכתה לראות אותו שוב מעולם. ברגר ז"ל, נהרג בתעלת סואץ ביום השני למלחמה. נראה כי "הימים הנוראים" הם לא סתם ביטוי עבור דולי, שבכל שנה בתקופה בזאת, חוזרת אחורה אל הכאב העצום, זמנים בהם איבדה שניים מאהובי ליבה, זמנים אשר הותירו בה חלל שחור שממען להיסגר.
דולי שוורץ (58) עלתה לישראל כשהייתה בת 10, ויחד עם הוריה השתכנה בשכונת קנדי הוותיקה באור עקיבא. "אני מאוד אוהבת את אור עקיבא. כשאני נוסעת לבת שלי בראשון לציון אני רק מחכה כבר לראות את העצים מחוץ לבניין שלי", היא מציינת ואומרת: "השכונה היא לא 'איי-איי-איי' אבל גידלנו כאן את הילדים עם אצבע על הדופק. לרוב החינוך תלוי בבית ובאיזו סביבה אתה גודל. הילדים שלי הם ילדים טובים".
היא הביאה לעולם ארבעה ילדים: קרולין הבכורה מנישואיה הראשונים ולאחר מכן גם את אושרי (ז"ל), שני וחני. בעבר, עבדה בכמה מקומות עבודה כשהאחרון מבניהם
במשך שנים ארוכות, סירבה דולי להיחשף. מעולם לא אהבה את אור הזרקורים. סיפור משפחתה הטראגי מעולם לא סופר מנוקדת מבטה של האישה החזקה, שחרף עולמה החרב, המשיכה קדימה, לא ויתרה ונשארה שם למען קרוביה בני החיים.
השנה, 39 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו-15 שנה לאחר מות בנה, מסכימה האישה והאמא לדבר לראשונה ולהיזכר ברגעים הכואבים, שאולי רבים מאיתנו לא היו יכולים להתמודד עמם אם היו נאלצים לחוות זאת.
את אלי (אליאס) ברגר, הכירה דולי כשהייתה נערה בת 15, עוד כשהייתה עובדת במכולת קטנה ומוכרת לכל השכונה חלב ולחם. "היה לי את ג'ינג'י (יצחק שוורץ, ל"ט) שהיה ידיד טוב שלי", היא נזכרת בימים ההם, באמצע שנות ה-60'. "הם למעשה היו חברים טובים מקבוצת מכבי אור עקיבא בכדורגל וג'ינג'י היה זה שהכיר לי אותו. בימי שישי, החבר'ה האלה היו נפגשים בדשא בשכונה ועושים את הישיבות שלהם. ככה, מפעם לפעם היינו מדברים ונקשרנו, זה לא לקח הרבה זמן".
בין דולי לאלי היה ניצוץ מידי, בימי התום שכבר אינם עוד. כעבור שלוש שנים נישאו השניים וכעבור 10 חודשים, הביאו לעולם את קרולין, ילדתם הראשונה. אלי, בקושי הספיק להיות אב לילדתו שזה עתה נולדה. חודש וחצי לאחר האירוע המשמח, פרצה מלחמת יום כיפור.
"זה היה בלבול אחד גדול", משחזרת דולי את הימים הקשים. באותו יום השבת, "קמתי רגיל והייתי קצת חלשה מהצום. פתאום, שמעתי קול של רדיו בוקע מחוץ לחלון. אמרתי לעצמי: 'מה קורה פה? זה יום כיפור'. היום ביום כיפור זה קצת יותר פרוץ, אבל אז כולם היו צמים והיה שקט מוחלט ברחובות. אמרתי לאלי שזאת בושה וחרפה ושצריך קצת כבוד לכיפור.
"הוא בהתחלה לא האמין לי, הגיע לחלון וראה בחור עם טרנזיסטור. הוא שאל אותו- 'תגיד לי אתה נורמאלי?'. הבחור הסתכל עלינו וכעבור כמה שניות אמר: 'בטח קמתם רק עכשיו. יש מלחמה'. הדלקנו את הרדיו וגילינו שהוא לא משקר, הייתה מלחמה, הכל היה עם סיסמאות והכל. אלי, שהיה שריונר, התחיל להכין תיק ולהוציא את המדים. 'בטוח יזעיקו אותי', הוא אמר. ברחובות, הכל היה בלאגן, אנשים עם מדים שרצים ממקום למקום, אוטובוסים ומוניות ברחוב, פתאום ראינו שזה לא יום כיפור".
כשחזר ברגר מבית הכנסת, שנייה לפני שלגם מכוס היין של יציאת הכיפור, שמע את שמו מהמדרגות והבין כי הגיעו לגייס גם אותו. מבלי לחשוב פעמיים, הניח את הכוס על השולחן, לקח את התיק וירד לעבר האוטובוס, תוך שהוא מנשק את בתו הקטנה על הראש.
"הוא אפילו לא נתן לי נשיקת פרידה", אומרת דולי בעצב. "הוא היה מורעל, העיקר ללכת. היו אז חיילים טובים לצאת איתם למלחמה. היום זה דור מפונק ובצבא זה הפך לאסיפת הורים שמתקשרים למפקדים על כל דבר קטן. אני אגיד לך את האמת- היום אני פוחדת שתהיה מלחמה. זה לא מה שהיה פעם".
ברגר התגייס לצה"ל בפברואר 1967 והוצב בחיל השריון. הוא נחשב לתותחן מצטיין, אחראי ומסור לתפקידו. הוא השתתף במלחמת ששת הימים בשנת גיוסו ועל כך הוענק לו אות המלחמה. לאחר שעלה על האוטובוס במוצאי הכיפור, נסע ברגר ליחידתו ועלה על הטנק. הוא השתתף בקרבות הבלימה הקריטיים נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שהתחולל ביום השני למלחמה ליד גשר פירדאן, נפגע ברגר בטנק שלו ונהרג במקום.
"במשך שמונה חודשים לא ידעתי כלום. הוא לא התקשר, והייתי מבררת עם חברות שקרוביהן היו גם במלחמה אם הן קבלו טלפון. כשהיו אומרים לי שלא, הייתי נרגעת. מזל שהייתי ילדה והאמנתי להכל. אבל באחד הימים כשהחברה האחרונה שהייתי בקשר איתה קיבלה טלפון מבעלה, הבנתי שמשהו לא בסדר והתחלתי לדאוג".
ברגר נחשב כנעדר במשך שמונה חודשים ארוכים, לאחר שהגדוד בו לחם נמחק לחלוטין. לימים, זוהתה גופתו, והוא הובא לקבורה בבית-העלמין באור-עקיבא. "הייתה מגיעה עובדת סוציאלית ושואלת שאלות, ואפילו לקחו צילומי שיניים. הם כבר ידעו, אבל עד שלא היה בטוח הם לא אמרו לי כלום", נזכרת דולי בתקופה בה בעלה נעדר. "היו אצלי המון מתח ולחץ מהלא נודע, מצד שני הייתה לי הרגשה שהוא חי. רק אחרי כל החודשים האלה הם באו לשכונה, נכנסו לבית ובישרו לנו את הבשורה המרה".
את חודשי האי וודאות הקשים של הציפייה לחדשות מבעלה, עברה דולי כשהיא דואגת לבתה הקטנה, כמעט בצורה אובססיבית, שומרת עליה מכל משמר. בדיעבד, זה מה שעזר לה בתקופות הקשות, לדבריה.
"זו אהבתי הראשונה ולעולם לא אשכח אותה", היא קובעת על בעלה הראשון, "חבל על הזמן. איפה יש דברים כאלה היום?". למרות שנישאה בשנית, הקפידה דולי להשאיר את הזיכרון של בעלה שנפל- חי מתמיד. ברגר היה תמיד מושא שיחה בביתה של דולי, גם כשבנתה את משפחתה החדשה.
את הטרגדיה השנייה בחייה, מכנה דולי ספק בכאב עז ספק בציניות מרירה כ"הדובדבן שבקצפת". את בנה אושרי, הביאה דולי לעולם עם בעלה השני, יצחק (ג'ינג'י) שוורץ, ידיד הנעורים שהכיר לה את בעלה הראשון, ושעמו התחתנה ארבע שנים לאחר סיום המלחמה.
"מיד לאחר החתונה הבאנו את אושרי, זה היה אושר גדול, מכאן שמו. הוא היה בחור ממולח שתמיד הקדים את חבריו ורצה לתרום למדינה". כשהגיע מועד הגיוס, הפצירה דולי בבנה כי ילך ויהיה שקמיסט. הוא מצידו- רצה רק גולני.
"זה בית של צבא", היא אומרת בנחרצות, "אין דבר כזה לא להתגייס. גם יצחק היה בגולני, אבל לא רצינו שאושרי יתגייס לקרבי. מכיוון שאנחנו משפחה שכולה, הייתי צריכה לחתום לו על אישור לקרבי. לא רציתי לחתום אבל אושרי היה אומר לי: 'אמא, אם לא גולני אז לא צבא'. בסוף חתמתי ואמרתי לאושרי שלא יגלה לאבא. ככה זה היה".
במהלך שירותו ב-1997, עלה אושרי ללבנון. "חודש הוא לא היה בבית והוא אמר לי שהוא בדרך למארב. הוא יצא ביום שלישי והבטיח שידבר איתי בחמישי בלילה, או בשישי בבוקר".
כשהגיע יום חמישי הרגישה דולי לא טוב. "משהו לא היה בסדר. הלכתי לעבודה עם הבת שלי, אבל לא הצלחתי להחזיק אפילו שעה. אמרתי לה- 'הולכים הביתה'. הבת שלי הייתה בהלם, כי אף פעם אנחנו לא היינו הולכות הביתה לפני הזמן. לקחתי אותה וצעדנו ברחוב.
"בדרך, עברתי ליד חנות האופניים של אחי ואפילו שלום לא אמרתי לו מרוב שהרגשתי לא טוב. בחנות היה מישהו ששאל אותו אם הוא ואני מסוכסכים, והסביר לו שעברתי במקום אבל אפילו לא נפנפתי לשלום. כשהגעתי הביתה לא היה לי כוח אפילו להכין אוכל לילדים. זה היה מוזר.
"קבעתי עם ג'ינג'י בטלפון ללכת לקנות מצרכים ובינתיים עליתי לבית והראש שלי היה כבד. הכנתי כוס נס קפה ובקושי הצלחתי לשתות אותו. בכלל לא חשבתי על אושרי, לא חשבתי שקרה משהו, כלום. בינתיים ג'ינג'י הגיע וצפר לנו לרדת למטה. כשירדתי, ראיתי אותו מחוץ לרכב יושב על שפת המדרכה ממול ולידו אוטו נוסף. בחוץ היו עוד שלושה אנשים, בניהם גבי עמר, מי שהיום הוא יו"ר יד לבנים בעיר.
"ניסיתי להנהן לג'ינג'י ולשאול מה קורה, אבל פתאום עמר התחיל להתקדם לעברי. ישר התחלתי לצעוק ולרוץ: 'תגיד לי שהוא פצוע! תגיד לי שהוא נכה!'. ג'ינג'י תפס את הראש והתחיל לרדת לו דם מהחוזק. הוא ידע שאושרי הלך. התחלתי לרוץ, צרחתי. חיפשתי אוטו, רק לזרוק את עצמי מתחתיו, העיקר לא לשמוע. לא חשבתי על כלום, לא על משפחה ועל הילדים, רציתי רק למות. בדרך מוזרה, דווקא באותו הרגע, לא עברה שום מכונית".
באותה פעילות מבצעית ארורה בסלוקי התפתח קרב, אותו צלחו אושרי וחבריו. כשהם בתוך וואדי מסוכן, המתינו החבורה ללילה, על מנת לצאת מהמקום מחשש שיראו ויותקפו. כשהלילה ירד, הפתיעה אותם שריפה שנראתה כלא מאיימת. אולם דווקא אז התבררה האש כקטלנית. הצוות לא הצליח להיחלץ בזמן מהוואדי, והסברה טוענת כי המסוקים במקום החישו את האש לכיוונם. אותה השריפה, גרמה למות חבריו ולמותו של אושרי כשהוא בן 19 בלבד.
"באותם רגעים פתאום הרגשתי בודדה", נזכרת דולי כשדמעות בעיניה. "את כל המשפחה תפסה הבשורה ברגע אחר, כולם נשארו המומים. מה שבגד באושרי היה המכשיר קשר, 30 קילו על הגב שאסור להפקיר בשטח. אם לא - הוא היה כמו איילה, יוכל היה לרוץ ולהימלט מהאש אבל הוא לא השאיר כלום בשטח ואכל אותה. מאז החיים לא אותם חיים והחגים לא אותם חגים.
"אצלי הכל מת מבפנים, הכל מת. למזלי, יש לי משפחה טובה שעזרה לי בזמנים הכי קשים. עכשיו, אני בעיקר חושבת איך הוא היה נראה היום. הגעגועים לא נגמרים, את לא מאמינה שהילד שלך הלך ואת עוד חיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם