"אני שונא אדם, בדרכי": חשבון הנפש של קובי אריאלי
לא שוכח את הפיטורים מערוץ ,10 לא מצטער על מצב העיתונות ועדיין מתרגש מלכבוש עוד מעוז תל-אביבי. רגע לפני יום כיפור קובי אריאלי עושה חשבון נפש על כוס קפה
כבר כשהוא מתיישב תוך כדי אמירת שלום לחצי עולם שמכיר אותו ודיבור כפייתי מהיר ובלתי פוסק אני לא יכול שלא לחייך. האיש לבבי ומצחיק ושנון עד אימה. "יש לי קול קטן, תיזהר על ההקלטה,“ הוא פותח. "אז על מה מדברים? למה אני“?
דתיים, חג, אתה יודע...
"כן, אני יודע, שמע, זה ממש קונפליקט בתקשורת הישראלית: מצד אחד סדר היום של המדינה לגבי מעגל השנה לפחות הוא יהודי לגמרי. הרי חוגגים פה על חג פקקטה שאפילו חרדים לא חוגגים, ט“ו בשבט לדוגמה. מצד שני אין לתקשורת את מי לראיין. יש פה איזה שלושה ורבע דתיי מחמד וזהו. מה עושים? מחפשים כל מיני קישורים יהודיים בנרות. מאוד מסובך. אז מה שלומך“?
אני? די בפאניקה, חייב לציין...
"מה, בגלל העיתון? פאניקה? תפסיקו עם זה, יונתן בחייך, יהיה בסדר, הטובים ישרדו. זו מערכת שמנקה את עצמה. הייתי אומר לך שמות אם לא היית מקליט. תהיה לך עבודה של עיתונאי. אתה טוב במה שאתה עושה. אתה כתב תרבות שמביא דעות והשכלה וכתיבה אישית ומקוריות, לאנשים כמוך תמיד תהיה עבודה. מי שייפלט זה אלו שבנויים על סקופים. זה ייעלם. הילדים עם הביפרים. שר התיירות הולך לברים. זה ייעלם. אבל זה לא אתה ואני בכל מקרה.
"אתה יודע מה ייעלם? הכתבות האלה, שהן לא ספרות ולא עיתונות ולא כלום. הולכת הכתבת, בכל עיתון יש איזה אחת שתיים שלוש כאלה, לבית של השחקנית שעשתה הסבה
"אני שונא את הכתבות האלה ואת הכתבים האלה. מכונות כתיבה עם רגליים. זה ייעלם. אבל עיתונות שמביאה משהו מעולמו הפנימי של הכתב, בהנחה שיש לו אחד כזה, ויש לו שכל ודעה ומקוריות בהתבוננות על העולם, העיתונות הזאת תישאר. ככתב אולי לא תרוויח ממנה כסף מי יודע מה, אבל היא תתקיים. תחשוב שבא היום איזה עיתונאי מחו“ל רוצה לפגוש איש תרבות אמיתי. את מי יפגוש? אין הרבה אופציות.“
אולי אין הרבה כי האבולוציה גמרה אותנו. מעניין את הקורא מקסימום אם לבר רפאלי יש חבר חדש.
"יש בזה משהו. אני עשר שנים כתבתי חוכמעס בעיתון ועכשיו אין לי עבודה. נשאר קצת פרסום מהעיתון שאני משתמש בו בשביל להתפרנס מטלוויזיה והופעות על במה. אתה רואה מה זה שורדנות יהודית? אין מה לעשות, יש ילדים לפרנס, אם אני צריך להסתמך על עיתונות לפרנסה נשאר לי בקושי לסיגריות".
ואתה עוד מעשן טיים.
"בדיוק.“
הסיגריה המסריחה בתבל.
"נכון, אבל כל הסיגריות מסריחות, לא? מה לעשות, זה הרגל מגונה, 20 שנה כבר. סיגריות של דוסים,“ הוא מדליק סיגריה בגפרור מקופסת גפרורים ביתית שהוא מוציא מהכיס. "בדרך כלל דווקא יש לי מצית,“ הוא אומר.
גפרור בכיס? אתה מתעקש להיות הקלישאה של הדוס... יש לך גם שקית ניילון?
"הופה, שקית ניילון... יפה מאוד, זה כושר אבחנה דק. כל הכבוד. זה נכון. דוסים לא הולכים עם תיק כי הבגדים זה גם ככה מסרבל אז הכול בכיסים בפנוכו, ואם חייבים לוקחים שקית.“
באמת תמיד רציתי לדעת, מה יש בכיסים של החרדי המצוי?
"הכול. עולם ומלואו. גופות של תינוקות.“
אבל נוצרים.
"רק לפני פסח. לא, סתם, מה יש לו? יש לו ארנק וכסף מזומן, אף פעם לא באותו כיס. יש לו צרור מפתחות. יש לו נייד ומטען ויש לו ניירות. אין-סוף ניירות ופתקים. ים של ניירות. ותפילת מנחה קטן. וצעטאלך ושמעטאלך שאולי יצטרך פעם. זה בעיקר. אין לו גוגל. אין לו מודעות לגוגל. אז הכול עליו.“
בנקודה הזאת מתרחשים שני דברים שיכולים לקרות רק בריאיון במרכז תל אביב. אני שולח יד בלי להסתכל לקחת מפית, וכנראה שכמעט חובט בטעות באישה מבוגרת, שכן חנה מרון צועקת עליי עכשיו. בעודי מתנצל מעמקי נשמתי, אריאלי מוטרד קשות על ידי תמהוני, שכנראה מכיר אותו ומעוניין להצטרף אליו כנגן גיטרה. לא משנה מה הוא עושה. ההוא יבוא וינגן.
אריאלי מרחיק אותו בנימוס אחרי מאמץ רב, ומיד ניגש לנתח את התופעה. "שמע זה ממש שיגיון הולך פה,“ הוא אומר, "סוג של רעלת איומה באוויר. כולם רוצים משהו. זה מחרפן. אתה נכנס שם ל‘נחמה וחצי,‘ אין בעולם עוד מעוז וונביז כזה, זו אנרגיה איומה, זה כל החרא. התחרפנו לגמרי. אוהלים וכאלה. זה עצוב מאוד.“
אני לא וונבי?
"לא. אתה בעיתונות, אתה בתאטרון. אתה עושה. חוץ מזה, עיתונות זה לא באמת מקצוע, זה מעולם לא היה דבר חשוב באמת. כתבים שהיו לפני 30-20 שנה הכי חשובים בארץ, היום לא זוכרים אותם. גם את אלה של עכשיו לא יזכרו עוד 30-20 שנה. תראה מי עורך את העיתונים היום? שאל אותם מי זה יוחנן בדר. לא ידעו. עכשיו, לא שאי אפשר לחיות בלי לדעת מי זה יוחנן בדר, אבל זה מעיד על משהו.“
יוחנן בדר מ“הג‘נטלמן היושב לימינו של מר בדר?“
"כן, בדיוק. עזוב יוחנן בדר. יוחנן המטביל הם לא יודעים מי זה. רק יוחנן פלסנר. שם מזעזע יוחנן. חצי נוצרי חצי זקן. זוועה. חוץ מג‘וני ווקר אין יוחנן שהצליח עם השם שלו.“
הסיבה הרשמית לפגישתנו, חוץ ממועדי ישראל, היא שתי סדרות הופעות חדשות של אריאלי: אחת במסגרת היידישפיל והשנייה במסגרת תאטרון צוותא בימי שישי. "לפני כמה זמן,“ הוא מספר, "נכנסתי לקשר עם היידישפיל לפרויקט עם דודו פישר, גדול זמרי הטנור היהודים. בתוך שבועיים רוכזה כל שארית הפליטה האשכנזית בארץ. הוא שר שירים ואני באמצע אחראי על הטקסטים, קטעי קישור וקצת סטנדאפ בעברית ויידיש. ועזר אלוהי היידיש וזה תפס מצוין.
"חוץ מזה, פרויקט נוסף מתחיל החודש בצוותא בתל אביב שנקרא ’קבלת שבת.‘ זה פרויקט שהוא בעצם בהשראת משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק. במשך שנים התקיימה בתל אביב הקטנה של תחילת המאה הקודמת מסורת של מסיבות עונג שבת, אותן הנהיגו ביאליק ואחדים מעמיתיו אנשי התרבות. זו הייתה תקופה שבה הממד היהודי היה חלק אינטגרלי ועיקרי מחבילת התרבות המתחדשת, למרות היות רוב רובם של המארגנים אנשים חילונים.
"ביאליק בעצם בנה לעצמו אורח חיים דתי יהודי אחר מהמסגרת הדתית של תקופתו כי עם כל דיבורי הציונות שלו הוא לא הצליח אף פעם באמת להשתחרר מהמסורת היהודית שלו. אז משהו ברוח הזו אני מנסה לייצר שם. זה היה מוסד תל-אביבי, אלטרנטיבי, שם נזרע הזרע של לקחת תרבות יהודית ולבנות עליה משהו חדש. זה באמת דבר יפה בעיניי. אני מעריץ את ביאליק כמשורר, ואולי זה יישמע יומרני, אבל אני מרגיש שאני מבין אותו, את נקודת המבט שלו שמסתכלת על התרבות החילונית מהצד. איזו זרות שיש אצלו.“
בתפריט קבלות השבת אריאלי יספר סיפורים וקצת חוכמעס, כמו שהוא קורא להן, אבל גם יארח אנשי רוח ותרבות שונים, מוזיקאים שיעשו קצת שמח וברקע כמובן איזו כוסית וקצת קיגל חינם בפואייה של התאטרון. "זה לא כל חיי,“ הוא מחייך, "אבל זה עוד כיבוש של מחוז תל-אביבי קטן.“
כיבוש מחוז תל-אביבי? עדיין? תחושת הזרות שלך והצורך לכבוש את תל אביב עוד נשארו לך אחרי כל כך הרבה שנים בתקשורת הישראלית?
"שאלה טובה. זה לא המנוע אולי, אבל כשאני שם בפנים זה עוד עושה לי את זה להיות שם בצוותא. הכיבוש נעשה מזמן. ברגע שיש לי ביטחון לשבת כאן איתך במרכז השדרה ולהביט מלמעלה על הסצנה זה ניצחון גדול, אבל כשאני משתחווה בצוותא זה ניצחון קטן. לפני 20 שנה לא הייתי יכול ללכת פה. רגשי נחיתות איומים.“
מעניין, תמיד אומרים שהחרדים מרגישים נעלים על החילונים. להם יש תורה וערכים, לנו יש מסיבות וריקנות, אנחנו תינוקות שנשבו וכדומה.
"נכון מאוד, אבל זה מפני שהשיח בין הצדדים הוא שיח חרשים לגמרי. כל צד מייחס לשני מערכת רגשות שלמה שבכלל לא קיימת. חרדים מצד אחד מתנשאים על החילונים, ומצד שני חיים ברגשי נחיתות איומים. עם זאת, חילונים מתנשאים על חרדים ומצד שני פוחדים מהם פחד מוות. ואף אחד מהצדדים לא מודע לצד הזה אצל השני. עזוב, אין כוח לעסוק בזה.“
חכה, יש עוד שאלות על חגי ישראל וכאלה.
"מה, שאלון ’פנאי פלוס‘ שכזה? איזה ספר יש לך ליד המיטה“?
בדיוק.
"טוב, לך על זה, נעשה מהר ונגמור.“
אוקי. איזה ספר יש לך ליד המיטה?
"התנ“ך ואודיסאה. שנים אני עונה את זה. תבדוק.“
למי לא תסלח לעולם?
"הסכמי אוסלו. הלאה. סתם, לא, אני צוחק, זה לא נכון. יש לי תשובה האמת, אפילו שזה שטויות ואני סולח 80 פעם, אבל בכל זאת סיפור: פעם הגשתי תוכנית בוקר בערוץ עשר ועשיתי את זה לא רע. זה הוציא אותי מהגטו של המגיש הדתי, והפכתי למגיש לגיטימי.
"ואז נכנס לערוץ עשר מנהל בשם אבי ברזילי, שניהל את חדשות עשר איזה דקה וחצי, ופיטר אותי אולי כי היה לי פחות רייטינג מלתוכנית הבוקר של ערוץ .2 זה לא שאני מסתובב עם איזו מרירות, אבל אני חושב שהוא לא היה צריך לפטר אותי.“
מי לא יסלח לך?
"פעם אמרתי בדיחה איומה ב‘משחק מכור‘ על השר גנדי אחרי שירו בו. אמרתי משהו על זה שאשתו זיהתה אותו לפי הדסקית. בדיחה נוראית, דלוחה ומגעילה, רק שבאמת לא האמנתי שזה ייכנס. רק מה, שכחתי שגנדי הוא שר ימני ועם שרים ימניים אין גבולות.
"בדיחה דומה על רבין בחיים לא הייתה נכנסת. אז נכנס, שודר בפריים טיים, שש בבוקר מתקשרת אליי יעל, אלמנתו של רחבעם זאבי, נחנקת לי מדמעות בטלפון ואני רק יכולתי לבכות איתה ולהגיד שלא האמנתי שייכנס. אז נראה לי שהיא לא סולחת לי.“
יום כיפור בשבילך הוא?
"לא תאמין, צום. אסור לאכול ולשתות. הרי יום כיפור סוחב עליו מיליון דברים - ההתחדשות, קשר עם אלוהים, קדושה ועניינים. וכל זה לא היה שורד אם לא היה צום. התורה ידעה שאם לא יעבדו מהקיבה שלנו כעם אז לא יעבוד. אז בשבילי קודם כול צום. התפילות, החוויה, זה עושה לי משהו, זה נחמד, אבל הדבר העיקרי זה הצום. היה נחמד לו היה אפשר לשתות משהו תוך כדי.“
אלכוהול?
"לא, איזה אלכוהול. תן איזה ספרייט משהו.“
בסופו של דבר, קובי אריאלי, אתה אדם ציני?
"כן, וקצת שונא אדם, בדרכי שלי כזה. החביבות והצחוקים? אני עובד בזה. זה נשמע יומרני, אבל הומור אצל רוב האנשים זה כלי או שפה, אצלי זה הכול, כל ההסתכלות על העולם. כשבא מישהו מולי אני קודם רואה מה מגוחך בו, ורק אחר כך אותו. אני מגיע עד רמת רצינות מסוימת בלבד, ואחרי זה הכול נראה לי שטויות ומצחיק. לא יודע אם זה טוב או לא. מצד אחד אני חי יותר קל מאחרים, מצד שני אני לא חי. לפעמים אני מקנא בחסרי ההומור. אלה שחיים הכול עד הסוף, לא הייתי שם אף פעם.“
מגננה?
"כנראה. פסיכולוג היה כנראה מפרש את זה ככה, אפשר להיכנס לזה, אבל עזוב. משעמם. לא מכיר את עצמי אחרת וזהו. אני חייב ללכת. אם יחסר לך משהו לכתבה תתקשר. חמש דקות אני נותן לך 20 שורות מצחיקות, יהדות ויידיש וכאלה. הכי פשוט.“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם