פרידה מהבעל האהוב שנפטר השנה
כתבתנו נגה רוזנברג נזכרת בתחנות המשמעותיות בחיי בעלה קובי, שנפטר לפני כחצי שנה. פרק מתוך פרויקט מיוחד שיפורסם בסוף השבוע ב"זמן השרון", ובו מפורסמים מהאזור פותחים את האלבום הפרטי וחוזרים לרגעים בלתי נשכחים
בסוף כתה ח' קובי כתב לי בספר הזיכרונות זיכרון באלו המילים: "נגה עכשיו, נגה תמיד. אפרים עכשיו (שם משפחתי בנעורי), רוזנברג בעתיד". ומאחורי הדף שאל "מתי סוף, סוף נהיה חברים?".
בתיכון דרכינו נפרדו. כל אחד למד בבית ספר אחר. קובי תמיד צחק ואמר "באחת הפעמים שצלצלתי להזמין אותך לצאת, ענית לטלפון ואמרת שאת אינך בבית". בסוף שביעית נפגשנו שוב, ובסוף שמינית התחתנו. כן צעירים, ממש ילדים.
קובי אמר שעד שהוא הצליח לתפוס אותי לא הסכים לתת לי לברוח. חיינו באושר והרבה אהבה במשך 33 שנה. כשמתחתנים ועוד בגיל כזה צעיר, אף פעם לא יודעים מה יצא, מה יתפתח. אנחנו משתנים כל הזמן.
עם הזמן אנחנו מגלים את האדם שלצדנו ושואלים תמיד "האם לזה פיללנו?". ובכן, אני זכיתי! זכיתי לאהוב ולהיות נאהבת עד כלות. את השמים קיבלתי כל יום מחדש. טבלתי
קובי איש מדהים, אהוב על כולם, בעל לב רחב וגדול.
לכל מקום שאליו פנה התקבצו אנשים סביבו, מעין מגנט אנושי וחם. הוא עזר, תמך, נתן תמיד בלב רחב. כמות החברים שהיו סביבו הייתה עצומה. לקובי הייתה יכולת להתחבר לכל אדם באשר הוא. לא משנה מיהו, מה משלוח ידו, מה תפקידו עם כולם, תמיד אהוד, אהוב ומוקף בחברים לרוב.
קובי ידע לחיות את החיים, ידע ליהנות, לבלות, לצחוק ולעזור כשצריך. היה לו חוש הומור כל פעם שמצב רוחנו היה ירוד תמיד ידע להצחיק, לעודד ובין רגע החיוך היה שב. לקראת גיל 50 רציתי לערוך לקובי מסיבה ולהזמין חברים. קובי התנגד בתוקף "שלא תעיזי. מה אם אשכח מישהו?". זה מה שמנע ממני לעשות מסיבה.
אך החיים לקחו אותנו למקומות אחרים. קובי נולד בערב ראש השנה, 15 בספטמבר. יומיים לפני יום הולדתו ה-50 הוא אושפז בדחיפות בבית החולים בעקבות בדיקות שערך. ו"המתנה" שקיבלנו הייתה: "מר רוזנברג, יש לך סרטן אלים במיוחד בלבלב וגרורות בכבד. נותר לך לחיות בין חצי שנה לשמונה חודשים". בקיצור, נכנס לבית החולים בריא ויצא גוסס. השמים נפלו.
הפכנו את כל העולם בחיפוש אחר תרופות, מזור, חידושים, רבנים. הפכנו כל אבן אך לשווא. האמנו שנצליח, שנתגבר, שנראה להם מה זה. מה פתאום למות? ועוד עכשיו? האמנו בכל הלב והנשמה, בכל הכוח. אמרנו או.קי, אם אי אפשר לנצח את הסרטן, נצטרך ללמוד לחיות ביחד.
עברה חצי שנה. עברו שמונה חודשים, שנה... התחלנו לשמוע מהרופאים "מה, אתה עדיין חי? כמה מחזורי טיפול עברת? אף אחד לא עבר כל כך הרבה מחזורי טיפול, כולם בקושי מסיימים סיבוב אחד".
ביקשנו תרופות שיעזרו לקובי לפחות לעמוד על הרגליים, ורופא אחד אמר "עכשיו נותר לך לחכות במיטה". קובי לא קיבל את הגזרה, המשיך ובחר בחיים, המשיך לעבוד, לאהוב, לחיות, לחייך, לצחוק, לבלות ולנסוע לחו"ל. חיינו כשנה וחצי עם הסרטן הארור. זה המסר של קובי. מהחיים אף אחד לא יוצא חי, צריך לחיות את החיים ולא את המחלה.
קובי נפטר בגיל 51 וחצי. הוא השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים: פאר בן 25, פז בת 23 יונתן בן 10, זוג הורים מקסימים ותומכים, אח, גיסים וחברים לרוב. כולם המומים, כואבים ומבכים את לכתו.
יהי זכרו ברוך.
הפרויקט יפורסם בסוף השבוע ב"זמן השרון" וב"זמן נתניה" בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם