ירושלים: שונאים, סיפור אהבה, או להיפך
אספנו לקט נבחר של מרואייני המדור הירושלמי "בגובה העיניים", וקיבצנו את מה שהיה להם להגיד על ירושלים. כמעט כולם מעידים על יחסי אהבה-שנאה מובהקים. 12,345 מילים על ירושלים, העיר שמנעד הרגשות כלפיה הוא הכי קיצוני בעולם
יצחק נבון
"זה צליל הבא ממרחקים. ירושלים ידעה 36 מלחמות. יש ערים אחרות ששומעים בהן רעש, פה שומעים קולות; בערים אחרות יש שטח, פה יש עומק; במקומות אחרים יש הווה, פה יש עבר חי, כאילו הוא מתרחש עכשיו. זו עיר יפהפייה ומורכבת ואני דווקא נהנה מזה שהיא קדושה לדתות אחרות. בפירוש כתוב: 'ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים', תמיד היה חזון שמפה תצא קריאה, זה מסר חינוכי אידיאליסטי לעולם, בתקווה שזה יהיה ככה".
דוד קרויאנקר
"עיר בעייתית, קשה ומסוכסכת. קל לאהוב אותה ובאותה עת לעתים גם לשנוא אותה, לצערי הגדול".
אייל שני
"אבן הרוחות שעומדים סביבה אנשים ומתייפחים. בכנסיית גת שמנים יש שם את אבן הרוח, ויש שם את קברה של מרים הקדושה, אמא של ישו, ובחדר הזה עומדים אנשים ופשוט ממררים בבכי, אם תגיעי לשם, את גם תבכי. יש אור זהב שפושט על העיר בשעה 17:00 אחרי הצהריים. יש לי את זיכרון המלחמה, החומה בשער יפו לפני 1967 הייתה מוקפת בברושים, וביום השני למלחמה ברחתי מהמקלט לגג וראיתי מטוסי מיראז' מגיעים ומפילים פצצות על העצים האלה, והכול עלה בלהבות. כששככו הלהבות נגלתה החומה, פעם ראשונה בחיים שלי שראיתי אותה.
"העיר הזו נעזבה מאוהביה וזה הדבר הכי גרוע בעולם, זה מקום שאין מי שאוהב אותו יותר, יום אחד גם אני עזבתי. היא ריסקה אותי כלכלית, אין לי משהו אליה, אני לא קשור אליה, כשעזבתי אותה היא הייתה ריקה, עזבתי אותה לפני עשר שנים. ירושלים היא
"בירושלים הייתי מסתכל לשמים והייתי יכול לפענח איזה יום יהיה לי היום, זה הכול יורד שם מהשמים לארץ, בלתי נשלט. יש בה הרבה דם באדמה ואי אפשר לדמיין כמה אנשים מתו על האדמה שלה, זה סיפור נורא עצוב האדמה הזו, ובטח שזה משפיע. היא יותר מדיי נכלמת, מעט ממומשת מול החלום הזה, יותר מדיי אנשים הקריבו את עצמם, נקברו חללים בעיר הזו, היא עיר מקסימה ועצובה. מעט מדיי נעשה כדי לחיות עם שכנינו הערבים, אני זוכר תקופות שהיה נדמה לרגע שזה מתחבר".
אמנון בירמן
"ברדק. אני פשוט מזדעזע היום. כשאני נוסע בקו 18 במשעול העזים שהעירייה הואילה להשאיר ברחוב יפו, אני מסתכל סביב וזה נראה כמו אחרי הפצצה אווירית, ואני לא רואה שום פועל עובד".
אמנון דנקנר
"העיר בה חוברתי יחדיו. מחוז געגועים תמידי. המקום שעשה אותי ושמשמש לי עד היום סלע קיומי. יש לי אהבה מאוד גדולה לאבן הירושלמית. כל פעם שאני נמצא בירושלים אנשים מסתכלים עליי באופן מוזר כי אני הולך ברחוב כשידי האחת מלטפת את האבנים".
שמעון פרנס
"בשבילי היא לא רק עיר ילדותי, שבה נולדתי וגידלתי משפחה. זו עיר עם שורשים שהולכים 400 שנה אחורה. משפחת פרנס נמצאת בירושלים מזה 400 שנה, אנחנו דור 20 לפי המניין. לא הצלחתי להתנתק מהעיר, והכי רחוק שהצלחתי להגיע זה עד הר אדר. צריך את האוויר, הנופים וההרים. יש לי איתה יחסי אהבה-דחייה, מצד אחד אני מאוד אוהב אותה וקשור אליה, ומצד שני היא המאיסה את עצמה עליי. היא מאוד קשה, יושבת עלייך עם כל כובד האבנים שלה. מירושלים הקטנה של פעם, של לפני ששת הימים, היא הפכה לעיר אפורה, חשוכה ודיכאונית, עיר של ניגודים, של פילוגים, של סגפנות, עיר ענייה, מאוד קשה לאוהביה. יחד עם זאת, אי אפשר להתנתק ממנה. ירושלים היא כמו אמא".
שרי אנסקי
"המקום שלי. המקום שאני שייכת אליו, המקום שהכי מזוהה איתי, שעשה אותי מה שאני. גם אם אני כועסת עליה וגם אם היא מעצבנת אותי ברוע שלה, אני מתפייסת איתה. בעיניי זה כבוד גדול להיות בת ירושלים. זה לא כמו להיות בן של עיר בכל מקום אחר בארץ או בעולם, זה שונה. יש בעיר הזאת משהו שמעמיד אותך במקום שמחובר מאוד לעבר. עיר שמנהלת כל הזמן דו-שיח עם אנשים שמתו. אנשים שמתו בה משפיעים לא פחות מהאנשים שחיים בה. זו בשבילי ירושלים.
"רגש חזק מאוד, לפעמים כבד. אבל בהחלט לא הייתי יכולה לחיות בה מבלי שיש לי מפתח לבית בעיר אחרת. היא חונקת וקשה, מעין סיר לחץ כזה, אין בה רחמים, אין גדלות נפש אצל האנשים שמנהלים אותה, יש בה קרתנות כזו. כמו הכניסה אליה, שהיא כל כך מכוערת. ירושלים כל הזמן עטופה וכל הזמן מתגלה ומתנערת והופכת להיות כל כך ענקית ויפה, גדולה ונצחית".
יונתן גר
"המקום שבו אני רוצה שהבן שלי יגדל. עיר מסובכת, פסיכית, והעיר הכי מרתקת בעולם. היא מקדשת את ההטרוגניות, את הזהות האינדיבידואלית, ומבקשת מכולם לחיות אחד עם השני. אני חי פה מגיל חצי שנה ועדיין מרגיש שפספסתי משהו".
צגה מלק
"לפני העלייה, ירושלים מבחינתי הייתה מקום לצדיקים ביותר. בית כנסת, מתפללים. ירושלים מבחינתי הייתה מעל לכדור הארץ, גן עדן. היום, ירושלים היא כמו כל עיר בעולם. עיר מסובכת, עיר שקיימת מסכסוכים בין הדתות, עיר שאף פעם אין בה שקט".
זהבה גלאון
"וילנה נקראה ירושלים. יש לי יחס מאוד מיוחד לירושלים, זה יחס מיוחד ומורכב. אני חושבת שהיא יפהפייה. הייתי נוסעת לעיר במשך שנים, גם בזמן כהונתי כחברת כנסת וגם קודם לכן, כמנכ"ל 'בצלם', וכל פעם מחדש בעלייה לירושלים או ביציאה, כשהעיר מוארת, ליוותה אותי תחושה של התכווצות בלב. זו עיר מדהימה, אבל לא הייתי רוצה לגור בה ולו יום אחד. כל הקונפליקטים – הדתי, המדיני, המוניציפלי - באים לידי ביטוי בעיר הזו. תמיד אני חושבת שיש איזה יחס מטפיזי לירושלים, יש תחושה של ירושלים של מעלה והמציאות בשטח היא הרבה יותר קשה, מורכבת ונפיצה. עד שלא יהיה הסדר בירושלים, והיא תהיה בירתן של שתי מדינות, זו תמשיך להיות התחושה שלי".
אורי גלר
"ירושלים היא עיר הקודש של כל העולם. כל הדתות התחילו שם, ישו הלך שם. לפי דעתי השלום יתחיל בירושלים. עם ירושלים קשה לי לדבר על אנרגיות כי נלחמתי ליד ירושלים בששת הימים, נפצעתי ליד ירושלים, הרגתי חייל ירדני ליד ירושלים, שזה דבר שמזעזע אותי עד היום. אני מאמין שאותו חייל הוא עכשיו בתוכי כאח שלי. בסך הכול כשאני מעלה אנרגיות על ירושלים אז תמיד, לצערי, אני נזכר במלחמה".
אורי אורלב
"עיר הקודש. אני גר בירושלים, אוהב את ההיסטוריה שלה, את האנשים שבאים מכל מיני מקומות בעולם מכל הדתות, יש פה מקומות קדושים לכולם. וכמובן הכותל - אני ראיתי יהודים נרצחים בגטו ועכשיו הם פה, חיים ומתפללים".
הרב שמואל רבינוביץ'
"עיר הקודש והמקדש, לבו של העם היהודי. העיר שחוברה לה יחדיו ומחברת בין כל חלקי העם היהודי ובין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה".
אלי לוי
"כולם אומרים שהיא ירושלים של זהב, אני אומר שהיא יותר מזהב, היא מיוחדת. ירושלים היא שלנו, אנחנו אוהבים אותה. מי שאוהב אותה לא יעזוב אותה, אין לה תחליף. מי שנכנס לירושלים מרגיש כבר בכניסה לעיר תחושה מיוחדת. אני אישית מסתובב הרבה בירושלים, במיוחד בשכונה שלנו נחלאות, שם גדלנו. אני חי את זה, זה עושה לי טוב".
דני זקן
"מולדתי, מכורתי. העיר כמעט הכי יפה בעולם, העיר הכי מעניינת בעולם בטוח, בטח לעיתונאים. עיתונאי זר הגדיר את זה פעם: 'זה גן עדן וגיהינום לעיתונאים'. 40 אחוז מהאוכלוסייה הם אלה שמשלמים ארנונה, על כתף אחת הם נושאים חרדי ועל הכתף השנייה הם נושאים ערבי, זה דימוי שמבחינה כלכלית הוא בוודאי נכון. אפשר למצוא בה הכול חוץ מים".
ניר ברעם
"העיר שבה נולדתי וגדלתי. עזבתי ברגשות מעורבים, תמיד ראיתי את עצמי כירושלמי, הייתי קשור לא רק לשכונה שלי, בית הכרם, אלא גם למרכז העיר, שם היה הבית של סבא שלי, וליד השוק גרה סבתא שלי. עיר שהייתה יקרה לי ושהכרתי אותה טוב מאוד, אבל אחרי הצבא ראיתי שקשה לי למצוא בה מקום, גם מבחינת עבודה, מבחינת התקדמות מקצועית, וגם כל החברים שלי עזבו אותה. זה קצת עצוב לי שכל האנשים שאני מכיר, כל שכבת הגיל שלי, עזבו את ירושלים, ובמובן מסוים השאירו אותה בלי שכבות גיל שלמות שגדלו בה ואהבו אותה ונשמו בה".
חנין זועבי
"שם אני רואה את עצמי חיה, יותר מאשר בכל עיר אחרת, בגלל הפרויקט הזה של ייהוד המולדת שלי. שם יש הוכחה שלא רק שהיהודים רוצים מדינה, אלא יותר מכך הם רוצים את היעדרותם של הערבים, הם לא רוצים לראות ערבים. הפרויקט של היהודים בפיתוח והקמת מדינה היה יכול להתקיים גם עם נוכחותם של ערבים. היינו יכולים לחשוב על מדינה של כל אזרחיה, אבל בירושלים רואים כל הזמן פרויקטים של הריסת בתים של פלסטינים. רק לפני כמה שבועות היה גירוש של פלסטינים מסילוואן. ירושלים זו עיר שאני מרגישה בה שאני הכי חלשה. הפרויקט הציוני יותר מדיי גלוי בעיר ומשמעותו - גירושם של פלסטינים".
יצחק (טוקה) אילון
"אומרים עליה שהיא העיר שחוברה לה יחדיו; איך שאני רואה אותה, זו היום העיר שחורבה לה יחדיו, הרבה פחות מחוברת. ירושלים היא קודם כול הבית, נולדתי פה. מעבר לכך, החיבור לעיר, ונראה לי שאצל כל ירושלמי זה כך, הוא הרבה מעבר לפיזי, זה חיבור יותר עמוק. יש משהו בעיר הזאת שמשאיר אותך אוהב אותה ונאמן לה גם אם אתה עוזב. היא תמיד מספקת לך תחושה של בית. העיר לדעתי נראית היום ללא עתיד, עם כל זה שאני נשאר פה ולא מתכנן לעזוב.
"יכול להיות שאם הייתי צעיר בכמה שנים או במקום אחר בחיים, הייתי חושב על זה שוב. האופציות פה הן מועטות והעיר מתעסקת בפוליטיקה במקום להתעסק בתושבים. עם כל ההתרחבות שלה, היא לא פורחת ומתרוממת, וזה בא ממקום פוליטי וטריטוריאלי, לא מפתחים את התושבים. ביום שירושלים תפסיק להיות מקום פוליטי ותנפק פחות כותרות כמו 'הבירה הנצחית', היא אולי תהיה מקום שיהיה קל לחיות בו, עם אופציה להתפתח".
יעל לבנטל
"דכדוך לצד יופי. אבא, אמא, פשטות, צניעות. כשאני חושבת על ירושלים יש לי תמונה של עננים אפורים וילדה שקר לה. תמיד היה לי קר, ונשארה לי תמונה כזו בלב, קצת אפורה, של העיר. אני אוהבת אותה מאוד, תמיד חשבתי שאחזור אליה מתל אביב, ואגדל בה את הילדים שלי. אז לא נראה לי אפשרי לגדל בה ילדים, אבל כמו שכולם אומרים ואמרו לי לפני כן, לא חוזרים מתל אביב לירושלים".
רבקה מיכאלי
"נולדתי בירושלים וגם הוריי, מצד אמי אנחנו דור שמיני או תשיעי בארץ. ירושלים עשתה אותי ירחמיאלית במובן מסוים, קצת נעבעכית. אני אולי יותר רכרוכית מאחרים במקצוע הזה. מצד שני ירושלים של אז בהחלט נתנה לי להתייחס באופן טבעי לגמרי לחיים, למוות, לזקנה, לאוכל שהיה, לאוכל שלא היה. הכול בשאנטי, בלי התלהמות".
יונה מצגר
"עיר הקדש והמקדש, אנו נושאים אליה את לבנו ועינינו בתפילות למען איחודה וביטחונה. זו בירת הנצח של ישראל, הכותל המערבי, עיר שבהליכה בין סמטאותיה בכל עת קיימת בי התרגשות ותחושת זכות על כך שאני חי בדור שבו 'הכותל בידינו', ואין צורך לבקש רשות מהשלטון להתפלל בו".
איתן פוקס
"עיר ילדותי, מקום שחשוב לי מאוד. עמק המצלבה, הפעולות בצופים, שבט העומר, ללכת לאכול חצי מנה פלאפל במפגש הפלמ"ח אחרי הפעולה, הגירושים של ההורים שלי, ואולי יותר מכל דבר אחר בית ספר רנה קסין. בעיקר הרבה אנשים מאוד אהובים והמשפחה שלי. הייתה לי ילדות מקסימה בירושלים.
"בבגרותי אני פוגש הרבה אנשים שקשה להם עם ירושלים, עם הימניות והשמרנות שלה. הם מתקשים לדמיין שמישהו יכול לגדול בכיף בירושלים, ואני נורא מנסה לתאר את ילדותי בעיר כחוויה נפלאה. היינו חבורה של אנשים נפלאים, עד היום אנחנו בקשר. חברתי הטובה מהתיכון נינה מגיעה לארץ וכל החברים מהתיכון הולכים לאסוף אותה משדה התעופה, ונהיה הרבה בירושלים. כולנו נתכנס יחד ונעלה את ירושלים על ראש שמחתנו".
מתן וילנאי
"זו לא חוכמה, כי זה מרכז חיי. נולדתי בירושלים ואני חי בירושלים; על אף שאני גר במושב מחוצה לה, מרכז חיי בירושלים. אני כרגע מדבר איתך בירושלים, ואני מוביל הדרכה של טיול ביום שני הקרוב לקבוצת צעירים שרוצים לטייל בירושלים, בעקבות אבא שלי. זה סיור של סובו ציון והקיפוה, בדרך כלל עושים את זה באחד הרגלים, אבל בתאריכים שלי זה מה שהסתדר. כשאני בירושלים ואני נוסע מנקודה לנקודה, אני לא נוסע אלא צף בעיר. אומרים לי 'למה אתה נוסע בדרך הזו, היא יותר ארוכה'; ואני אומר: 'מעולם לא אמר אדם צר לי המקום' בירושלים. אני צף בירושלים, וזאת ירושלים שלי".
איתמר בן גביר
"יפה נוף, משוש כל הארץ, המהות. שם נמצא בית המקדש, קודש הקודשים של עם ישראל. עיר נפלאה שיש בה מנטאליות מיוחדת, קדושה ואתרים היסטוריים. אתה צועד בה ומרגיש שזה העבר שלנו, זה ההווה שלנו וזה העתיד שלנו".
חגית עופרן
"עיר נפלאה. אני לא מבינה איך זה שצעירים עוזבים אותה. יש כאן כל כך הרבה אנשים מכל מיני סוגים: דתיים ולא דתיים, דתיים מסוג כזה ומסוג אחר ובעלי עמדות כאלה ואחרות, חילונים וערבים. לילדים שגדלים בירושלים זה לא מוזר לראות אדם חרדי ולא מוזר לראות ערבי. גם לא מוזר להם לראות תיירים מחוץ לארץ, אנשים בצבעים שונים. זה פוטנציאל אדיר של העיר שלנו, ובמובנים מסוימים היא מממשת אותו.
"מה שכואב בירושלים זה הסכסוך הלאומי, שצובע את כל מה שקורה בירושלים. אי אפשר לנתק אותה מהסכסוך ומהעובדה שהרחבנו אותה כדי שתכלול גם עשרות שכונות פלסטיניות, בלי כוונה אמיתית להפוך אותן לחלק מהעיר. זה יוצר מצב שהפיתוח של ירושלים מונע לא רק מצרכים עירוניים, אלא גם מניסיון לשמר מאזן דמוגרפי ולהביא כמה שיותר יהודים לגור בה, בלי לחשוב על הצרכים האמיתיים של העיר הזאת. זה פוגע בהרבה מאוד מהחלקות הטובות הקיימות בירושלים".
פרופ' ישראל אומן
"בתפילות אנחנו מזכירים את ירושלים לפחות תריסר פעמים בכל יום וזה מופיע בתפילות ובתנ"ך ובתלמוד ובמדרש ואין משהו יותר מרכזי מזה, לא רק בדת, אלא בתרבות היהודית כולה. הרי אני אומר את התפילות ואני חי את הדברים האלה וזה חלק ממני - עברתי לירושלים, אני חי בירושלים. הסיבה העיקרית שאני חי בה היא שהיא היוותה חלק ממני עוד לפני שהגעתי אליה.
"לפני מלחמת ששת הימים הייתה תקופת המתנה, משבר מאוד קשה לאחר שהמצרים סגרו את מיצרי טירן ולא אפשרו לספינות ישראלית לעבור לאילת. הביאו אז הרבה מאוד חיילים לגבול ישראל-סיני. אזרחי מדינת ישראל היו מאוד מודאגים ובקריית שמואל העלינו שקי חול ושמנו בכל מקום אפשרי כדי להגן על הבתים מפגזים. זו הייתה תקופה קשה ומאיימת מאוד, ופחדתי שאני וכל המשפחה לא נהיה, שיבואו ויישחטו אותנו וזה יהיה סוף הסיפור. לכל המשפחה יש ניירות אמריקאיים ולכולנו הייתה אפשרות לעלות על מטוס, לצאת מכאן - לחיות ולא למות. אמרתי לעצמי, 'ישראל, אל תעשה את השגיאה שאבא שלך עשה כשיצא בדקה התשעים. תראה את הנולד, הולכים לשחוט אותך ואת המשפחה שלך - תהיה שמח שיש לך ניירות אמריקאיים, קח את האישה והילדים ועוף מכאן'.
"בסופו של דבר החלטתי לא לעשות את זה, להישאר ולומר שלוש פעמים, 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב' - זה חלק מתפילת שמונה עשרה. קולגה שלי מארצות הברית ביקר אותי לפני שהתחיל המשבר ולקחתי אותו לראות את המקומות המעניינים בעיר. לקחתי אותו לתלפיות, שממנה לא ניתן היה לראות את הכותל, רק את כיפת הסלע, אבל לפני הכותל היו שני ברושים שבהם אפשר היה להבחין. הצבעתי על הברושים - זה היה בתקופת מעבורת 'אפולו' - ואמרתי לו, 'אתה רואה את המקום הזה שנמצא 300 מ' מאיתנו? יש פחות סיכוי שאי פעם אהיה שם מאשר שאהיה על הירח'.
"כעבור שלושה שבועות עמדתי שם בחג השבועות - כמה ימים אחרי מלחמת ששת הימים הרשו ליהודים להגיע לכותל. היום קשה להבין ולהרגיש את זה, זה היה לגמרי לא בר השגה לעבור מירושלים לירדן וליהודה ושומרון. כל המקומות האלה היו חלום, לא משהו מעשי, במיוחד בשבילי, כי הגעתי לארץ ב-1956 ולא חוויתי את ירושלים של לפני 1948. באחד מימי המלחמה התהלכתי ברחוב ליד ימין משה וראיתי את דגל ישראל מתנוסס מעל לפינה המערבית-דרומית של העיר העתיקה, במקום שבו נמצא היום שער ציון. זה עשה לי משהו, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, מאוד עמוקה, לראות את דגל ישראל מתנוסס שם כשזה היה ממש בלתי אפשרי להשיג את המקום הזה, מהפך כזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם