הסיפור המפחיד על האחים ויקטור ואלברט מפריז
לכבוד יום הכיפורים חזרתי לכמה רגעים לימי ההוללות של תל אביב בשנות ה-70, ונזכרתי בסיפור שגרם לי לשקשק מפחד, אבל הסתיים בהרמת כוסית
המנהג נמשך קרוב לעשר שנים, והולכי רכיל במלון ידעו לספר ששני האחים שולטים בארגון פשע, שיש להם בתי הימורים, בתי זונות, שהם שולטים בעזרת גנגסטרים בחיי הלילה של כמה מהגדולות בערי אירופה. היה עליהם דיבור חם, שלזכותם, או לגנותם, תלוי בעיני המתבונן, יש רשימה של חיסולים שלא הייתה מביישת גם את גדולי המחסלים בימי אל קפונה.
בניגוד לתדמית של השניים, כפי שהתבטאה בלחש בשיחות עובדי המלון ובעלי העסקים בתל אביב אליהם הגיעו השניים לסעוד, לשתות ולבצע קניות, קשה היה לומר עליהם שהם נראים גנגסטרים גדולים ומאיימים. נהפוך הוא, ויקטור היה נמוך וקירח, גבר בשנות ה-40 המאוחרות לחייו, תמיד לבוש בחליפה אופנתית עם ממחטה תואמת לצבע העניבה בכיס ז'קט החליפה. מה שבלט אצל ויקטור היה שובל ריח חריף של אפטר שייב שהותיר אחריו, וחבריו סיפרו שיום אחד במועדון לילה יוקרתי בפריז מישהו העיר בקול רם מדי שרק אדם מסריח נזקק לכמות כזו של אפטר שייב. אותם חברים ידעו לספר שזו הייתה הפעם האחרונה שאותו בן אדם העיר הערה כלשהי למישהו כי דקות אחדות מאוחר יותר מצאו אותו בתא בשירותים של המועדון כשלשונו כרותה, ראשו בתוך האסלה ורגליו הושענו על קיר השירותים כמו עשה עמידת ראש באסלה. המנוח, אגב, היה בעל חנות בשמים באחד מקניוני הפאר של פריז.
האח אלברט היה צעיר מוויקטור בכמה שנים ושונה ממנו במראה לחלוטין. הייתה לו הליכה חתולית, הוא היה לבוש ספורטיבי-אלגנטי וניכר היה עליו שהוא עוסק בפיתוח גוף. אלברט בורך בשיער שחור וסמיך, אותו משך בבוכטה רצינית של ברילנטין, אותה משחה שמנונית שהייתה בשימוש של פרחחי שנות ה-60, ורק מתי מעט המשיכו להשתמש בה בעשורים שבאו לאחר מכן.
על פי השמועות, אלברט
בבית הכנסת של המלון היה שמור לאחים מקום של כבוד. הגבאי היה זוכה מהם לחבילת מזומנים שמנה כדי שישמור להם את המקום ביום כיפור. הנוכחים בתפילות ובבקשת הסליחות היו מוכנים להישבע ששני האחים התפללו בדבקות רבה ולפעמים אף הזילו דמעות בלהט התפילה. שניהם היו לבושים בבגדים לבנים בוהקים עם תגית של מיטב בתי האופנה ומי שנעץ מבטים באצבעות ידיהם של האחים, שאחזו בספר תפילה מהודר עטור זהב, יכול היה להבחין בטבעת זהה על הזרת של כל אחד מהם. היהלומנים שבין המתפללים מוכנים להישבע שכל אחת מהטבעות הזהות הייתה עם יהלום של שני קראט בלו וייס נקי, או בתרגום לשפת הרחוב - לכל אחד הייתה דירת שלושה חדרים על הזרת.
לפני כמה שנים ישבתי באחד הברים של תל אביב, כשיד במשקל כבד נחה לי על הכתף וקול במבטא צרפתי סופר-כבד שאל אותי אם אני ה"ז'ורנליסט" זהבי. עניתי בחיוב והבן אדם, שהזכיר לי קצת את השחקן האגדי לינו ונטורה, התיישב לידי והזמין שני רמי מרטין הכי משובח שיש והרים איתי לחיים. לא ידעתי על מה ולמה, אבל לבן אדם עם פרצוף כזה ויד כל כך כבדה זה לא חכם לסרב.
לקחו דקה או שתיים עד שהבן אדם, שהציג את עצמו בשם אמיל, אמר לי את המשפט הארוך הבא: "אתה זוכר שלפני כמה שנים היו באים לארץ האחים ויקטור ואלברט ליום כיפורים?" לפני שעניתי הוא המשיך, "אתה יודע שהקורסיקאים בפריז חיסלו אותם בבית קפה בסן ז'רמן דה פרה?" שתיתי ושתקתי מפחד. "כמה זמן לפני שירו בהם האחות הצעירה של ויקטור ואלברט הייתה בישראל והלכה לבלות עם חברה במועדון, שקראו לו 'בודגה'. אתה עבדת שם כברמן".
בראש התחילו לרוץ לי מחשבות במהירות של מטוס סילון, ויי-ויי במה הסתבכתי, עם מי התחלתי, איך זה נגמר... אמיל קטע לי את המחשבות. "שני בחורים התחילו איתן בלי כבוד ועשו הרבה לכלוך ואמרו לאחות של ויקטור ואלברט שהיא זונה צרפתייה, ואתה גירשת אותם מהבר ואחר כך לקחת אותה למונית".
האמת שלא זכרתי בבהירות אירוע כזה או דומה לו, אבל הבנתי שהסכנה מאמיל האיום חלפה. הנהנתי בראש משהו כמו זוכר בקושי והוקל לי. אמיל האיום הזמין עוד שני רמי מרטין משובח, אמר לי להביט לקצה של הבר לכיוון שולחן בו ישבה גברת מהודרת, שנראתה ממש טוב על אף המרחק. היא הרימה כוסית וחייכה. חייכתי והרמתי כוסית לחיים ופתאום נזכרתי. נזכרתי שהגברת הזו באמת ישבה בבר, אבל לבד, ואחרי שסיימתי לעבוד נסעתי איתה במונית לבית מלון בו גרה בסוויטה מפוארת.
איתה עשיתי את הג’קוזי הראשון בחיי והיא לימדה אותי את פלאי הטכניקות של האהבה ישר מהפקולטה למדעי השרמוטולוגיה בסורבון. אמיל הזמין אותי להצטרף לשולחן. הלכתי בפיק ברכיים והסברתי לאמיל שאני בדיוק עמדתי לצאת מהבר ולנסוע לאירוע כלשהו בענייני עבודה. אמיל התעקש "רק לחיים קטן ותלך". עשיתי עם הגברת ואמיל לחיים, האיש הגדול חייך חיוך חינני ואמר לי תוך שהוא מחבק ומנשק את הגברת המהודרת, "לפני שבוע התחתנו ועכשיו אנחנו בהאני מון במלון הילטון, תקפוץ לדרינק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם