ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

כוכבת "משפחה לא בוחרים" מאוד רוצה שתזהו אותה ברחוב

נועה קולר (31), כוכבת "משפחה לא בוחרים", עשתה את כל הדרך מהתאטרון לפריים טיים של ערוץ 2 כדי לגלות שזה לא מה שהבטיחו לה: על הביקורות ("בכיתי"), על החשיפה ("לא רצים אחריי ברחוב") ובכלל, על החיים ("זה לא מי יודע מה")

נפתח בגילוי נאות, הח"מ מכיר את השחקנית נועה קולר כבר כמעט עשר שנים, ובמהלכן הוא חשב תמיד שהיא מהממת בכל הרמות. אי לכך ובהתאם לזאת וכיאה לכתבה במקומון תל-אביבי השיחה עם נועה קולר נפתחת בסקירה מהירה של כל האנשים, אקסים ואקסיות ושאר ירקות המוכרים לשנינו, הגעה למסקנה שכולם אומללים ותובנה של המהגרת לתל אביב, קולר, לגבי הקשר בין אומללות כמצב קיומי ללגדול בתל אביב.

"למרות שזו כמובן הכללה פושעת", פותחת קולר, "ילדים שהם כבר מתל אביב נוטים לדעתי להיות ילדים ברנז'איסטים כאלה. הם כבר מתל אביב, אתה מבין? הם לא צריכים להגיע לתל אביב, אין להם את השאיפה הזאת. להגיע לתל אביב ולהתבסס בתל אביב זה כאילו משהו נורא גדול שיש לילדים כמוני שגדלו נניח בפתח תקווה. זה היה הפייט שלנו, וברגע שהצלחת אתה יכול לנוח.

"לילד תל-אביבי כבר יש את זה מראש, אז יש משהו קצת פחות

מאושר, הייתי אומרת, בתפיסת ההצלחה שלו, יותר ציני. זה הכול נראה לו קצת מובן מאליו. אצלי לא הייתה מובנות מאליה בדבר הזה. הבית שלי היה מאוד תומך ומאוד רצו שאני אהיה שחקנית, אבל האווירה בבית ובעיר לא הייתה ברנז?אית. גם לא הייתי ילדה יפה במיוחד או שרה יפה, לא היה משהו שתגיד 'וואלה, כוכבת'. הייתי תמיד עם הליפה של התלתלים ועם נטייה קלה להשמנה מסתובבת כזה... הייתי צריכה להתעקש על זה".

אבא שלך עובד במינהל מקרקעי ישראל ואימא שלך מורה. העובדה שבאת מבית שאין בו שביב ברנז'אות השפיעה עלייך לדעתך?
"אם השפיע עליי זה שהם לא בברנז'ה? זה השפיע מן הסתם כי זה חלק מהאישיות שלי, אבל אני לא יודעת להגיד. למרות שמצד אימא שלי יש המון אהבה לתחום הזה, אני חושבת שאם כבר, כשחקנית, יותר השפיע עליי המיקום שלי במשפחה. אני ילדה שלישית אחרי שני בנים, וילד שלישי נולד תמיד לתוך מצב קיים. ההורים כבר לא מתלהבים מלהיות הורים, אז אתה צריך לעשות משהו כדי שישימו לב אליך.

"גם היה פער גדול בשנים ביני לבין האחים הגדולים שלי, אז עמדתי על שולחן ושרתי ואמרו שאני מעצבנת אבל התעקשתי. יש וידאו שלי שרה איזה שיר של אלתרמן בבר מצווה של אח שלי, שבעה בתים, ואני שרה נורא ואיום ורואים את אח שלי רוצה למות שם, אבל כנראה שזה היה צריך לקרות. באופן כללי אני לא מאמינה בפספוסי ענק, שאנשים היו אמורים להיות משהו והם משהו אחר".

אז איך את מסבירה את האומללות הרבה בעולם?
"אומללות? זו בחירה. קו מנחה".

בתור דיכאוני כרוני אני חייב להתנגד.
"אני חרדתית כרונית, רוויית התקפי חרדה, ולדעתי ציפרלקס צריך למוסס במים של ישראל. שכולם יודו, ניקח יחד, נגדיל מינונים ויאללה".

עכשיו כולם לוקחים אסטו כי זה בסל, וציפרלקס לא ועולה פי שלושה.
"באמת, זה עולה יותר? אני לא ממש שמה לב למה שאני מוציאה, בעיה קלה".

ותכונה מקסימה.
"כן, אבל בעלי לא מת על זה".

אז את יכולה לא למות על זה שהוא מוזיקאי רגאיי בישראל. לך תעבוד.
(צוחקת) "אבל הוא גם מורה! לנגרות".

יופי . בחרתם באמת במקצועות שמביאים פרנסה ויציבות.
"אנחנו מקווים שהבת שלנו תהיה מלצרית ותוכל לפרנס אותנו בזקנתנו. לפני כמה ימים תום בעלי אמר לי, 'תקשיבי, לעולם לא תהיה לנו דירה. תפנימי'. ואני אומרת, 'אולי אם נגיד אני אעשה עוד המון טלוויזיה, אז יהיה לנו בתוך כמה שנים סכום התחלתי'. ואז הוא אמר 'עזבי'. אבל אני אופטימית".

קולר עדיין לא מוכרת בכל בית, אבל זה לא אומר שלא מדובר בשחקנית מבריקה. היא בת 31, בוגרת הסטודיו של יורם לוינשטיין. מיד לאחר הלימודים היא מצאה את עצמה כשחקנית קבועה בתאטרון גשר, שם הספיקה להשתתף בהצגות "טרטיף", " הלילה ה-12", "יאקיש ופופצ'ה", "יונה ונער" ועוד.

במשך השנים היו לה הבלחות בטלוויזיה, בין היתר בעונה הראשונה של "סרוגים" ובתפקיד אורח ב"רמזור". עם זאת, הפריצה הגדולה שלה אמורה להתרחש ממש ברגעים אלה, עם התפקיד הראשי בגרסה הישראלית ל"כולם אוהבים את ריימונד" - "משפחה לא בוחרים", שמשודרת ב"רשת", (ערוץ 2 חמישי, 22:30).

קולר מגלמת את דמותה של נועה, דברה המקומית, רעייתו של ריימונד, שבגרסה הישראלית עונה לשם יובל (ומגלם אותו השחקן יובל ינאי). לצד קולר וינאי האנונימיים יחסית משחקים שלמה בראבא ורוזינה קמבוס בתפקיד הוריו המעצבנים של יובל.

לדברי קולר, המעבר מהתאטרון לטלוויזיה ובפרט לפריים טיים של ערוץ 2 לא היה כרוך בקשיים מיוחדים. "בעשייה עצמה", היא אומרת, "זה לא היה כל כך קשה. לא כי זה היה אותו דבר, אבל אני פשוט נורא נהניתי להצטלם. אני לא יודעת לגבי התוצאה, אבל נורא נהניתי לעשות את זה, ואז אחרי שצילמת, זהו, אין מה לעשות.

"עשינו חזרות יומיים וראן על כל פרק, זה לא היה כמו הסיפורים ששמעתי על טלוויזיה - שחייבים לעוף קדימה כל הזמן. היה קשה לעשות קומדיה בלי קהל כי אין פרספקטיבה אם זה עובד או לא, זה לא פשוט. מה שכן, זה קשה שהפדיחות שלך מתועדות ואין אפשרות לתקן, בניגוד לתאטרון שהקהל מתחלף".

הסדרה אמנם זוכה לרייטינג סביר, אך המבקרים, כצפוי, לא ממש נפלו מהכיסאות. "נכון שאף אחד לא יצא מגדרו, אבל זה היה חצי-חצי", אומרת קולר. "ניחשנו מראש שמבקרים לא יעופו על רימייק, אבל ביחס למתקפה הצפויה יצאנו חצי-חצי, כלומר היו ביקורות שאמרו 'זוועה, לא להתקרב' והיו שאמרו 'חמוד וחינני'".

ואיך זה משפיע עלייך?
"איך אני חיה עם ביקורות רעות? אני כל כך פעורה במדיום החדש הקרוי טלוויזיה, שאני לומדת כל הזמן לפתח עור עבה. אני רגישה ובכיתי כבר והייתי נאיבית יותר וחשבתי שאני אקבל חיבוק, ואז הבנתי שצריך לגדול במהירות הבזק. אני מבינה למה צריך ביקורת, אני מכירה בערך של זה, אבל חטפתי שטוזות מסוג של 'למה אומרים עליי את זה?'

"אמרו לדוגמה 'לשחק את הייצוג של הגבר הישראלי בחרו שחקן עם קרחת וכרס, והאישה הישראלית מיוצגת על ידי שחקנית עם אגן מתרחב בלי טיפת חן פיזי'. ואז את אומרת אוקי, קודם כול אמרו עלייך שאת מכוערת עם תחת ענק, אוקי, קחי אוויר לפני שאת מתפרקת. בוא נגיד שלא נעלבתי אישית, אבל מה זה 'לקחו לשחק את הדמות הישראלית?' מה רצו שייקחו לדמות הישראלית? נורדית בלונדינית שני מטר גובה? אז אחרי שגומרים להיעלב מגיעים למסקנה שמגיעים אליה רוב השחקנים - פשוט להניח לזה ולהמשיך לעבוד".

כן, אבל אפשר להבין את הביקורת, לא? לא עשו פה ממש עיבוד, אלא לקחו את הפרקים המקוריים ופשוט תרגמו אותם אחד לאחד.
"אני חושבת שאלה פשוט חומרים טובים. זה כמו לראות פרקים של 'חברים' אלף פעם, כשאתה יודע מה הולך להיות. הסיטואציות מצחיקות, זה עובד, אז למה לא? אני אוהבת המון דברים והמון סוגים של הומור ולהכול יש מקום, אז אני אוהבת גם את זה. אלה סיטואציות טובות, אנושיות ומצחיקות ויש מה לשחק".

היא ילידת פתח תקווה אך מתגוררת כיום בתל אביב, עם בעלה ובתה. לפני חצי שנה עברה ממרכז העיר לשכונת שפירא בדרום העיר. והתדמית השלילית של השכונה ממש לא מרתיעה אותה.

"אני גרה היום בדירה הרבה יותר מרווחת מאשר הדירה הזעירה שהייתה לי ברחוב מלצ'ט וזה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי", היא אומרת. "אני לא מרגישה צפיפות ודוחק פה, ואני גם לא מרגישה בעייתיות ללכת ברחוב בגלל האוכלוסייה או משהו כזה".

היא נשואה לתום וייסמן, סולן להקת רגאייסטן, ולשניים פעוטה בת שנתיים בשם זוהר. "אין ספק שהסיפור הגדול פה הוא ילד", היא אומרת. "יש לכם ילד יחד - זהו, אתם מחוברים יחד לכל החיים. מה זה הייאוש הזה... אז כן, הבטיחו משהו יותר טוב, אבל מצד שני, יש דברים נהדרים בנישואים שלא צפיתי. אני מאוד אוהבת להיות נשואה לתום, אבל גיליתי שבשלב מסוים בתוך הנישואים והשגרה המבאסת והמשעבדת פתאום אני רואה חן בהמון גברים שלא הייתי משתינה לכיוונם אם הייתי רווקה".

רגע , בגלל שאת נשואה גברים אחרים נראים לך יותר מושכים?
"כן".

וזה הכיף שלך?
"כן. לא! אוי. התחלתי לא טוב את התשובה".

כלומר , זה שהסטנדרטים שלך ירדו לרצפה, זה הגליק הגדול?
"אוי, זה נכון, אני נמשכת לכל הגברים בארץ... אוי , אלוהים, אני בריאיון לעיתון, תרחם עליי".

טוב , הבעיה תיפתר אחרי שבעלך יקרא את זה...
"או, זו הנקודה! תום יודע עליי הכול, זה היופי. הבנתי שזה שאני אתחתן לא ישנה את החרדה או העצב בשום אופן, אבל מצד שני יש לי עכשיו חבר שמחויב לישון איתי ולשאול אותי מה שלומי כל יום, וזה תפקידו כבעל וזה לכל החיים. זהו.

"אז נכון, אני רוצה עוד דברים ואני לפעמים לא מסופקת ולפעמים רבים, אבל יש לי אותו. תמיד. והיציבות הזאת היא סקסית בטירוף. אני מתה על זה שאני חוזרת הביתה ויש לי שם תום וייסמן שמקבל אותי לא מצחיקה, לא מגניבה, שמנמנה ולא מתאמצת. גם כשאני מעצבנת".

קולר מוכנה להישבע שהחשיפה בפריים טיים של ערוץ 2 לא שינתה מאומה בחייה. "לא קרה לי כלום מאז", היא אומרת בהשלמה. "שום דבר. לא רצים אחריי ואני דווקא מחכה לזה בקוצר רוח. אני רוצה להגיד לך שלא זיהו אותי פעם אחת ברחוב מאז שעלתה הסדרה.

"אמנם היו עד עכשיו רק שלושה פרקים, אבל אני בהמתנה, שידעו. כולם אומרים לי שזה מגיע ושיהיה מטורף ובינתיים לא מגיע כלום. אולי זה בגלל הפן שעשו לי בשיער. התחלתי לספר לעצמי סיפורים. לא יודעת".

אז הגשמת חלום? לפעמים כשמגיעים לנקודה שעליה חלמת, מגלים שרוב חיי השחקן מורכבים מנסיעה בוואן לקצה השני של הארץ כדי להיות על הבמה שעה וחצי ולחזור. הרי לא כל השחקנים הם איתי טיראן.
"אגב, איתי ואני גדלנו בית ליד בית בפתח תקווה והוא אף פעם לא בא לחוג דרמה. אני באתי וגם קובי פרג' בא, אבל איתי לא בא אף פעם. זיין אותנו... אתה אומר שזה נהיה פקידותי? כן, זו שאלה נהדרת.

"תיזהר מהחלומות שלך. הרבה פעמים בדרך להצגה בנס ציונה נגיד אני שואלת את יובל ינאי (שמשחק לצדה גם ב'יונה ונער', י.א),  'אתה מרגיש שאתה חי את החלום'? ואני לא מדברת על נס ציונה... אלא על הוואן, בא לי לבכות מזה. אף הצגה, לא משנה כמה התפקיד יהיה מדהים, לא ארצה לעשות 300 פעם, מספיק לי 30. וזה חלק מהסיפור עם תאטרון, שהוא באמת בעייתי.

"אבל מה שאני מנסה ללמד את עצמי זה להתאהב בחול של המקצוע כי אני זוכרת שמה שחלמתי עליו היה שגרה של שחקנית - חוץ מלהיות פופולרית ונערצת, רציתי פשוט חיים של שחקנית, שזה לא יהיה פנטזיה. אבל זה נכון, בחלומות שלי לא דמיינתי את נס ציונה. זה לפעמים משעמם, אבל כמו הורות או חיי נישואים, לפעמים זה גומר את התחת משיעמום ולפעמים זה מעיף אותך ויש רגע של אושר צרוף.
אבל נראה לי שכל החיים זה ככה. לא מי יודע מה... רק שזו לא תהיה הכותרת".

אז מה לגבי העתיד?
"אני רק רוצה שיזהו אותי. רק פעם אחת".

אל דאגה, אחרי הכתבה הזו...
"אז יזהו אותי"

אפילו לא אחד.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...