גם שלום ירושלמי בדרך החוצה מירושלים
הטיעונים ששימשו אותי בוויכוח לטובת ירושלים הלכו והצטמצמו. העיר הפלורליסטית שמצאה בקרבה מקום לכולם שינתה את פניה. אני יודע שגם אני בדרך החוצה. עוד שנה, שנתיים או חמש, כאשר לא ארגיש חופשי ומאושר כמו פעם
שום דבר לא עזר. החבר הטוב שכר דירה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, התערה מהר בסצנת המועדונים שתפסה תאוצה מיוחדת בתחילת שנות התשעים והיה מבסוט, עד שגם העיר הזאת נמאסה עליו. היום הוא בוונקובר, עיר שסוגרת את שעריה מדי ערב הרבה לפני ירושלים.
אחרי רוני באו, או יותר נכון הלכו, רבים וטובים. הטיעונים ששימשו אותי בוויכוח המר עם רוני לטובת העיר הלכו והצטמצמו. המצב כאן הלך והידרדר, העיר הפלורליסטית והחביבה, שמצאה בקרבה מקום לכולם, הלכה ושינתה את פניה, הפכה כבדה מדיי, חדגונית וחד-כיוונית.
החברים המבוגרים עזבו, ומי שהתעקש להישאר הלך בסוף בעקבות ילדיו הצעירים שמשכו אותו למעמקי השפלה. משם בדרך כלל אתה שומע דיווחים שחוזרים פחות או יותר על עצמם. "איזה אידיוט הייתי", אומר הפזמון. "למה לא עזבתי הרבה שנים קודם?".
היום אני יודע שגם אני בדרך החוצה. עוד שנה, שנתיים או חמש, כאשר לא ארגיש חופשי ומאושר, כמו פעם. בינתיים אני כאן, לא מסוגל להיפרד מהאנשים, המקומות והאירועים שאני כל כך אוהב. איך אוכל לעזוב את אמי רחל, בת ה-86, שגרה לידי ברחוב החלוץ?
איך אוכל לנטוש את בית הכרם, אחרי שביליתי פה כמעט כל חיי? איך אסתדר בלי גן העשרים, מעלה הברושים, יער ירושלים ורחוב הגיא הנפלא, שם גרה אחותי היקרה מלי עם משפחתה. לסביבת מגוריי עדיין לא פלשו זרים. יש עוד זמן, אני מקווה.
מה חיי שווים בלי הפועל
איזה טעם יש לחיי בלי ביקור במסעדת "טעמי" פעם או פעמיים בשבוע; ובלי אצטדיון האוניברסיטה, שם אני רץ; ובלי החברים שנשארו בעיר: דוד ודודו ואלי ויאיר ואבי ושמוליק ואריה? רובם מלווים אותי מילדות, וראו איתי את העיר שמחליפה צורה, לטוב ולרע.
רובם מתלבטים כמוני על זכות הקיום שלנו כאן, ועדיין נותנים לעיר עוד צ'אנס, סובלים ונהנים כאחד מהמשיכה הבלתי מוסברת למקום הזה. איך הייתה אומרת לנו שרה ששון המנוחה, אמא של אבי, דור חמישי בירושלים? "אני נולדתי כאן ואני רוצה למות כאן. למה? ככה".
הנה, אני כבר מתמלא געגועים לירושלים ואנשיה שאני מתאר כאן, אבל עוד מעט, ב-16:00 אחר הצהריים, ניקח את הילד אביב וניסע לחוף מציצים שאנחנו כל כך אוהבים. נחיה חצי יום, בשבת, בעיר אחרת, חופשייה ואוורירית, פתוחה וידידותית, אנטיתזה של המדינה הסתגרנית הזאת, ציון שמה. נרחץ בים שאין כאן ונשחק מטקות וכדור-עף חופים, ובערב נלך לאכול דגים בנמל.
מה רע? מה טוב? למה בעצם אי אפשר לחבר את שתי הערים האלה לעיר אחת, וכך לשנות את הפרופורציות הדמוגרפיות שכל כך פוגעות בנו? שיהיו חרדים וחילונים, דתיים וערבים, צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים, חנונים וערסים, במספרים שווים. "אני רוצה לראות עוד אנשים כמוני", אומר המהגר הפוטנציאלי. בעיר המאוחדת שאני מפנטז עליה הוא יראה.
50 ומשהו שנים אני כאן, כאמור. רגל אחת בדרך לתל אביב, רגל שנייה נטועה בירושלים, בלי הרבה יכולת להשתחרר. למה? ככה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם