יו"ר ועד מעריב הכי רוצה לחזור לראיין ולכתוב
בין אספת עובדים להפגנה לעוד לילה בלי שינה, אני נזכר כמה אני מתגעגע לעבודה שלי וחושב על מה שהכי חסר לי בימי המאבק להצלת מעריב: להביא ידיעות, לראיין, לכתוב
זה אולי סוג הכתבות שאני הכי אוהב לכתוב: סיפורים של אנשים שלרוב נעדרים מהשיח, נשכחים בשולי הדרך הן של ההתפתחות העירונית והן של רוב הסיקור התקשורתי, שנאבקים בכל הכוח, ולפעמים מגיעים להישגים מדהימים.הבעיה היחידה היא שאני לא מצליח להתרכז בראיונות.
הטלפון לא מפסיק לצלצל. על הצג מופיעים לסירוגין השמות של ניר חפץ, העורך הראשי של מעריב, ושל דני יעקובי, יו"ר דירקטוריון מעריב. בין לבין מופיעים מספרי הטלפון של כתבים מכלי תקשורת אחרים שרוצים לראיין אותי, עורכי דין, חברי הוועד ופעילי ההסתדרות שצריך לתאם איתם פגישות, ועוד ועוד עובדים עם שאלות לגבי עתיד העיתון.
את חלק מהאנשים אני נאלץ לסנן, לחלק אני חייב לענות מיד, ולקטוע את התושבים שוב ושוב, למרות סערת הנפש שלהם, אף שהם כל כך רוצים לספר ואני כל כך רוצה לשמוע. אין בררה – המאבק על עתידו של מעריב ועל זכויותיהם של 2,000 עובדיו נמצא על הכף.הימים עוברים והמצב לא משתפר. להפך. למחרת אני מתכנן להגיע לישיבת מועצת העיר, כהרגלי בקודש זה ארבע שנים, ולסקר אותה בשביל העיתון, אבל אז נקבעת באותו הזמן פגישה עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני.
יומיים לאחר מכן, תוך כדי כתיבה של ידיעה, אני מקבל טלפון מעופר נמרודי, לקראת הפגנה שאנחנו מתכננים מול ביתו, ויום לאחר מכן אני לוקח הפסקת צהריים מכל ההתרוצצויות ובאמצע החומוס נוחי דנקנר על הקו, בעקבות ההודעה שאנחנו נערכים להפגין מול ביתו.
הימים חולפים ואני פחות ופחות מצליח לעבוד, מפסיק כמעט לגמרי לעשות את מה שאני כל כך אוהב וזונח בצער את הזירה המוניציפלית שאני מסקר כבר כמעט חמש שנים, מהן שנתיים ב"זמן תל אביב", לטובת מאבק עובדים מתוקשר.
הפעם אנחנו, העיתונאים ושאר עובדי העיתון, הם מי שסובלים מהתעמרות,
כשיש רגע לעצור מהמאבק, בין פגישה להפגנה לאספת עובדים לעוד לילה בלי שינה, אני נזכר כמה שאני מתגעגע לעבודה שלי ועצוב לחשוב שאולי אאבד אותה. עצוב לא רק מפני שזה מקור פרנסתי, אלא כי בשנים האלה למדתי להכיר ולאהוב את העיר כמו שרק מערכת יחסים ארוכה יכולה לאפשר.
אני מסתובב ברחובות ומרגיש שהם מדברים אליי: מאחורי כל בניין יש היסטוריה, כל גרפיטי מתקשר לאמן שעמו דיברתי מתישהו, כל מפגע או עץ או ספסל הוא סיפור פוטנציאלי, לכל שכונה יש את המאבקים המצוקות, האנשים שמנסים ליצור שינוי וכל אחד מהתושבים יכול בן רגע להפוך למרואיין שיחשוף עוד רובד לא מוכר בסיפור שהוא תל אביב ויפו.
עכשיו, במקום לדבר עם האנשים ברחוב וחברי מועצה ופעילים חברתיים, אני מוצא את עצמי בקומה ה־44 של המגדל המשולש בעזריאלי בישיבות עם נוחי דנקנר, או שוקל מילים מול בעל הבית החדש בפוטנציה שלמה בן צבי, או מתכנן אסטרטגיה עם עופר עיני.
כמה מוזר. כיום, כשאני ככל הנראה אחד מוותיקי הכתבים המוניציפלים במקומוני העיר, אני מפחד שהידע הנצבר, שאני מנסה לתת לו ביטוי בכתבות שלי יהפוך מיותר, לא יוכל לשרת את התושבים, ולצערי יפסיק להתעדכן.
אני חושב על זה, ומבין שגם על זה אני נלחם. לא רק על המשכורת או הפיצויים, לא רק על זה שיהיה לי מקום עבודה ופרנסה בעוד שבועיים או חודשיים. אני נלחם עכשיו, על חשבון העבודה, למען הדבר הזה שאני אוהב: כדי שגם בעוד שנה אוכל לשבת עם תושבים באיזו פינה לא מוכרת בעיר, לשמוע את הסיפורים שלהם, להעביר אותם הלאה, ואולי לתרום ולו במעט לשיפור מצבם. אולי אז אוכל גם לכבות את הטלפון ופשוט לכתוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם