ציוני נלהב מאבו גוש התגייס לקרבי והשתחרר בדמעות
עבדאללה עבדל רחמן הוא מוסלמי ציוני מאבו גוש שבסך הכול רצה להתגייס ליחידה קרבית ולהיות חלק מהחברה הישראלית. הוא שובץ למג"ב אך עבר מסכת ייסורים גם מצד החיילים והמפקדים וגם מצד חבריו לכפר
עבדאללה עבדל רחמן (22) גדל וחי את כל חייו בחברה היהודית. הוא מוסלמי מהכפר אבו גוש, כאמור, ונכדו של ראש מועצת הכפר, שמכהן גם כסגן יו"ר הרשות המקומית. עבדל רחמן למד בבית ספר יהודי בירושלים, בלבה הפועם של החברה היהודית. במהלך לימודיו הוא יצא למשלחת ממלכתית לפולין, נסיעה שהשפיעה מאוד על חייו והייתה השראה לסרט שביים.
"אחרי שעשיתי סרט על יום השואה, השתנו הרבה מאוד דברים", אומר עבדל רחמן. "המגזר הערבי חייב ללמוד על סבלו של העם היהודי ולהאמין שיש לו זכות לחיות פה, כמו שלעם הפלסטיני יש זכות לחיות את חייו באופן דמוקרטי, ולא לחיות חיים של טרור ופיגועים - מתוך הבנה שאם לעם היהודי הייתה מדינה משלו, לא היו נרצחים שישה מיליון יהודים בידי המרצחים הנאצים.
"כל חיי הגדרתי את עצמי כערבי-ישראלי, יש לי תחושת שייכות מלאה במדינה ואני גאה בה. אם האסלאם היה מה שחמאס או אל-קעאידה רואים בו, הייתי מסרב להיות מוסלמי. אני גדלתי כמוסלמי על ערכים של שלום, על כבוד האדם באשר הוא ועל פלורליזם. הדת האסלאמית מכילה בתוכה דברים נפלאים, אך יש שמפרשים אותה כמו שמעולם לא הכרתי אותה".
כשסיים את לימודיו בתיכון, בדומה לנערים רבים, הוא הרגיש מבולבל וחסר כיוון. מתוך ערכים ציוניים ומתוך רצון להיות חלק מהחברה הישראלית, הוא בחר להתגייס לצה"ל ולשרת שירות קרבי ומהותי. אביו וסבו תמכו בצעד זה ואף סייעו בתהליכי גיוסו, אך מנגד עמדו חבריו ותושבים רבים בכפר שלא ראו איתו עין בעין. יש מי שראו בלבישת המדים דבר פסול, וכך רוב חבריו ניתקו עמו קשר.
הוא ויתר על הרבה קשרים כדי להשלים את שירותו הצבאי. כשהתגייס ביקש לשרת במשטרה, אך בשל חוסר במקום הוא נשלח לשירות במג"ב, בבסיס בבית חורון.
שירותו במג"ב לווה בבדיחות של חיילים על מבטאו ועל שמו. אם לא די בכך, הוא סבל מהשפלות מצד מפקדו הישיר, לעיניי שאר החיילים ביחידה. חיילים תחקרו אודותיו באבו גוש, וכשבוע מאוחר יותר הגיע המ"פ ושאל מדוע מדברים עליו רעות בכפר. עבדל רחמן ענה כי בכפר לא אוהבים את העובדה שהוא משרת בצבא, והוסיף שאם לאחד מהם יש בעיה איתו, שיבוא לשרת במקומו.
עבדל רחמן שובץ לתורנויות מטבח רבות, והממונים עליו ניסו למנוע ממנו להגיע למטווחים ולאימונים כשאר החיילים. לאחר שבוע נוסף המפקד לימד אותו בחופזה כיצד להשתמש בנשק ושלח אותו למטווח, בתקווה שייכשל תחת עיניו הבוחנות של הקב"ן, אליו הופנה עבדל רחמן עוד קודם לכן.
"הקב"ן אמר לי שאני והמפקדים מדווחים דברים שונים, הוא אמר לי שאני אדם איכותי ובעל מוטיבציה, אבל המפקדים מספרים אחרת, והוסיף: 'אלה המפקדים, מה אני יכול לעשות?'", מספר עבדל רחמן.
הוא נשאר כחודשיים במאהל ולא עבר את אימוני הטירונות. נוסף לכך, סירבו לאפשר לו להשתתף בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, ואפילו בטקס יום השואה. אז החליט עבדל רחמן להתנגד לפקודת מפקדיו, ובעצת המ"פ השתתף בכל זאת, אך לא עמד עם יחידתו בטקס. כמו כן, נגרמו לו צער ואכזבה כשסירבו לשתפו בטקס ההשבעה, שנערך ביום הולדתו.
אחרי הייסורים שעבר בבסיס מג"ב בבית חורון עבדל רחמן הועבר לבסיס זיקים, שם אמור היה לשרת ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. כשהגיע לבסיס גילה להפתעתו כי בתיקו האישי הופיע סעיף "קשיי הסתגלות", אותו ניתן להסיר, לדברי קב"נית בזיקים, בביצוע שמירות במשך שבועיים ובהסתגלות ליחידה החדשה.
במשך שלושה חודשים שימש המוסלמי הציוני מש"ק עיתונים – הוא חילק את עיתוני הבוקר למפקדי הבסיס - אך לא זכה לשמור, וכך נמוגה האפשרות למחוק מתיקו האישי את הסעיף הבעייתי. עבדל רחמן ניסה לדבר עם מפקדיו, אך כולם הפנו לו עורף. כשהמשיך להתעקש וניסה להיכנס למשרדו של המפקד, שם נהגו החיילים לשבת ולצחוק עמו, היו מסלקים אותו בצמד מילים קבוע: ''לך לשק"ם''.
אם לא די בכך, עבדל רחמן נאלץ להתמודד עם קללות כגון "ערבי מסריח" באופן יום~יומי והוקנט שהוא משתף פעולה של חמאס. "כולם היו מתנערים ממני תמיד, ואני לא פגעתי באף אחד, אני נשבע", הוא אומר בכאב רב. "תמיד ניסיתי להיות בסדר אבל אף אחד לא רצה אפילו לדבר איתי".
המצב החריף אף יותר כשנפלו קסאמים בסמוך לבסיס הדרומי. "כשקסאם עף מעל הראש שלי והידיים שלי היו רועדות על הלב, הם הוסיפו שמן למדורה", הוא מספר. "היו באים חיילים ואומרים לי שאני מחבל. צה"ל נלחם נגד כל אדם שמרים נשק שלא כחוק ויורה על אזרחים. מי שהולך להתפוצץ על חפים מפשע הוא טרוריסט, וחשוב לזכור שאנחנו נלחמים נגד טרוריסטים ולא נגד מוסלמים או ערבים. אנשים שם שכחו את זה, הייתי מטרה קלה".
"הכרתי אותו בכפר, הייתי אוכל ומבלה שם עם חברים, ושם הכרתי אותו", אומר קצין צה"ל יהודי שמכיר היטב את סיפורו של עבדל רחמן. "לפני כשנתיים הוא סיפר לי שהוא רוצה להתגייס לצה"ל ולהיות לוחם, מהמניעים הכי ציוניים שיש. הוא רצה לתת למדינה את מה שהיא נתנה לו.
"הוא התגייס למג"ב וסבל מהרבה מאוד הערות גזעניות פוגעות, קראו לו 'ערבי' וצחקו על המבטא שלו, עליו, ועל העברית הקלוקלת שלו. פגעו בו. אני זוכר מקרה שאחד המפקדים שלו העליב אותו מול כל שאר הצוות. העבירו אותו מהיחידה הזאת בגלל אי התאמה, ואני חושב שהיו צריכים להעביר את היחידה למקום אחר בגלל אי התאמה, ולא להפך".
הקצין מספר שבזיקים המצב רק הלך והחמיר: "הוא היה מתקשר אליי בלילות עם דמעות בעיניים ומספר לי כמה רע וקשה לו. הם נהגו לומר לו: 'לך תמות יא מחבל מתאבד', אמרו לו שאבא שלו זורק עליהם טילים עכשיו מעזה, עלבונות פרי יצירתם של החיילים שרק החריפו כשהייתה הסלמה בדרום. יום אחד הוא דיבר איתי בטלפון מהבסיס ופתאום עברה חיילת והחלה לקרוא לעברו קריאות גנאי נוראיות.
"אמרתי לו שייתן לי לדבר איתה, רציתי לשאול אותה מדוע הגישה שלה שלילית, והיא פשוט צעקה גם עליי וקיללה גם אותי. זה עצבן אותי מאוד. יצרתי קשר עם המפקדים שלה ודיברתי עם השלישה שלה, שאמרה לי שאני צודק ושזו חיילת בעייתית, והיא תדאג שהיא תיענש. באותה נשימה ביקשתי לדבר גם על עבדאללה, והיא ניסתה למרוח אותי ולמכור לי שהבעיה אצלו, שהוא בחור שלא מתאים למערכת, שהוא מדבר יותר מדיי.
"אף אחד לא ניסה לעזור לו, הוא פנה כל כך הרבה פעמים למ"פ שלו וניסה כל כך הרבה פעמים לקבוע פגישות עם מפקד הבסיס, ודחו אותו, זה היה כל כך פתטי ואבסורדי. מה שעוללו לו היה מגעיל בצורה הנמוכה ביותר. אני לא יודע איך תמיד היו נותנים לו תירוצים ולוקשים חסרי שחר, תמיד הציגו אותו כגורם הבעייתי ושלחו אותו חזרה למאהל בבושת פנים עם הזנב בין הרגליים".
למרות היחס המחפיר, עבדל רחמן ביקש לעשות טירונות קרבית. המפקד שלו הסכים אך אמר לו שיוכל להתחיל אותה רק שנה אחרי יום הבקשה. "שלחו אותי לאפסנאות, ולא עשיתי שם כלום", הוא מספר, אחרי שסירב לחכות שנה לטירונות המיוחלת. "כשהיו נופלים קסאמים חיילים היו באים אליי ואומרים לי לדבר עם חברים שלי שיפסיקו לירות את הקסאמים. אחד שאל אותי איפה הייתי כשנזרק הקסאם. המ"פ לא רצה לדבר איתי ולא רצה לשמוע מה עובר עליי, הוא היה אומר לי: 'עזוב אותי יא חי בסרט'".
אחרי תקופה באפסנאות הוא נשלח לבסיס מחווה אלון, שם היה אמור להתחיל בתפקיד של צלם פיקוד העורף, אך נאמר לו שלא יוכל להתחיל קורס הכשרה מפני שלא עבר סיווג ביטחוני. חודש עבר עד שהוא זומן לשיחה עם המפקדת, בה נאמר לו שאין לו ידע בצילום, מכיוון שפספס את ההכשרה, אליה לא התקבל ללא הסיווג הביטחוני. היא הוסיפה שהשתתפותו בהכשרה לא קשורה לבידוק הביטחוני.
מש"קית הת"ש גילתה לו שהסיבה האמיתית הייתה שהוא הוגדר כהיפר אקטיבי, מה שמעולם לא נבדק בידי איש מקצוע. בפעולה של ייאוש הוא דרש ממפקד הבסיס שייקח ממנו את נשקו ויעמידו למשפט. מפקד הבסיס שמע את סיפורו, קרא את הדוחות וכעס על היחס שקיבל עבדל רחמן.
"כבר לא היה לי חשק ללבוש את המדים, עם כל הרצון והמוטיבציה העזים שהיו לי", מספר עבדל רחמן על ייסוריו. "במגזר הערבי נתפסתי כמשת"פ וכבוגד, ומנגד אצל היהודים נתפסתי כערבי מסריח וכמשת"פ של הצד השני. אני ראיתי את הגזענות הבלתי נסבלת והבנתי שגם במגזר היהודי אין סובלנות - את מי אני משרת? את האנשים האלה? אני לא רוצה לשרת יותר. אני לא רוצה, נשברתי".
עבדל רחמן החליט להשתחרר מהצבא. הוא הועבר לוועדה שאישרה את שחרורו בכבוד (ולא בשל סעיף אי התאמה) וקבעה שיקבל את הזכויות שמגיעות לו. "הגעתי לבקו"ם וראיתי בטופס השחרור 'אי התאמה לשירות ביטחון'. באותה תקופה רציתי לעזוב את הארץ, לנסוע לאירופה, לא רציתי לעמוד על אדמת המזרח התיכון, הצטערתי על היום שהחלטתי ללבוש מדים.
"איך אני אמור להתמודד עם זה שנתפסתי בשני הצדדים כלא בסדר, ואיך אני אמור לענות לנער ששואל אותי האם להתגייס. כולם עשו ממני צחוק, אנשים שלא מתאימים לצבא או ליחידות קרביות, תומכים בהם ועושים מהם חיילים. בסך הכול רציתי להיות חלק מהחברה. אני נדפקתי מהצבא בגלל שרציתי לשרת בו. רציתי להרגיש פעם אחת שייך למדינה ולכן התגייסתי. בסופו של דבר זה גרם לי רק צער".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "החייל המדובר שובץ בפיקוד העורף במאי 2011. במהלך שירותו הצבאי נעשו מירב המאמצים בידי הגורמים המקצועיים כדי לאפשר לו לקיים שירות משמעותי בצה"ל, והוא עבר כמה תפקידים. בהמשך החייל נמצא לא מתאים לשירות צבאי ולפיכך הוחלט לשחררו מצה"ל. יש להדגיש כי טענות החייל תוחקרו ונבדקו לעומק, והתגלה כי לא התקיים יחס בלתי ראוי כלפי החייל".
ממג"ב נמסר בתגובה כי "משמר הגבול הינו חיל שחרט על דגלו שילוב ועידוד גיוס של בני דתות ומגזרים שונים. למעלה מ~20 אחוז מהמשרתים בחיל נמנים על בני דתות ומגזרים שונים שמבצעים תפקידים רגישים וחשובים לביטחון מדינת ישראל. החיל מהווה כור היתוך וחלון ראווה של החברה הישראלית. אין זה ראוי לפרט על גבי העיתון את סיבת אי הסתגלותו של השוטר וזאת מטעמים של סודיות רפואית ומסיבות אחרות. ראוי לציין כי החיל מאפשר שוויון הזדמנויות מלא למשרתים בו ללא הבדלי דת, גזע ומין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם