בית גיל הזהב: האם בקיבוץ ניר דוד באמת לא מתים?
לפני חמש שנים נסע אייל לוי לקיבוץ ניר דוד לאחר ששמע שעשרות מתושביו חוצים בקלילות את גיל מאה. הגיע הזמן לבדוק האם סגולותיו של המקום החזיקו מעמד וכמה מהקשישים נותרו לפרש את אחת מהאגדות האורבניות המוזרות במדינה?
מה, גם הלמוט לסקר איננו? נדהמתי כשעמיחי גלר, מזכיר קיבוץ ניר דוד, המשיך לסמן על תמונת העיתון שהבאתי מי בחיים ומי כבר איננו איתנו. את לסקר פגשתי כשעבד במפעל בגיל 94. אוי ואבוי, אני זה שניחס אותם?
לפני חמש שנים, בעקבות מידע מודיעיני מהימן, יצאתי לקיבוץ שבבקעת בית שאן לבדוק אגדה כפרית שצברה תאוצה. סיפרו אז שאנשים מסרבים שם בתוקף למות. בגיל 90 הם עדיין מבקשים מההורים לראות את ערוץ הילדים. התברר אז שיש אמת בדבר. מתוך קבוצה של 277 חברים, 42 היו אז בגילי 99-88 ולא הותירו רושם של סוף.
ניסיתי להבין אז מהו סוד החיים. אולי זה נחל האסי, שזורם במרכז הקיבוץ. אולי זהו דווקא האבק שמפזרת עליהם המחצבה בבית אלפא, שבמקום להזיק, משפרת את איכות החיים באופן מסתורי. תשובה ברורה לא הייתה לי בסוף המחקר.
באוקטובר 2012, חול המועד סוכות, החלטתי לבדוק אם חיי הנצח הם אכן מרשם בדוק. אולי נעביר את בית מעריב לאזור ונצליח בכל זאת להחזיק את העיתון בחיים, עם כל הקשיים שבדרך.
"היום נשארו בערך 25 בגילים הממש מבוגרים", עדכן אותי גלר כשישבנו במשרדו על מצבת הקשישים. "אין ספק שהגילאים המבוגרים של ניר דוד הם משהו ייחודי, כי אנשים מתים פה בגילים 94-93 ומגיעים בקלות ל-98, אבל הקבוצה הזו גם הולכת ומתמעטת באופן טבעי. אם לפני חמש שנים היו קרוב ל-50, אז בתקופה שאני מזכיר, השנתיים האחרונות, נפטרו כ-14 וכולם בגילים שנושקים למאה. אני לא יודע מה הסגולה לחיים ארוכים. אני לא מתייחס ברצינות לכל השמועות שמסביב".
גלר לא דיכא את יצר הסקרנות שלי. אז נכון שאת שריג המיתולוגי לא פגשתי לצערי וגם לא את אשתו שושנה, שהלכה לעולמה כמה חודשים לפניו בגיל 95, אבל בחדר האוכל, בבית האבות, ישבו יעקב ארנר (95), רבקה דסלקר (93) ומלכה דודזון שבחודש הבא תחגוג את יום הולדתה ה-103, אחת ששברה כבר את כל שיאי היישוב.
היינו שמחים לבשר שדודזון רצה כל בוקר חצי מרתון ומסיימת 50 בריכות לפני השינה,
"מלכה תגלי את סוד החיים", אמרה לה בקול רם המטפלת שישבה לצדנו. "אולי גם אנחנו נחיה כל כך הרבה שנים. תספרי שאת שותה מים בבוקר על קיבה ריקה, ספרי לו את הסודות. ארוחת בוקר טובה, לא לוקחת ללב. ספרי מלכה, ספרי".
מלכה הניחה את המסרגות על השולחן, הרימה את העיניים ואמרה בקול איטי וברור. "באתי לקיבוץ מפולין. זה היה ב-1934, ואז היו חיים מאוד קשים. היה חום נוראי ותכף למחרת סידרו אותי לעבוד בחוץ כשבאמצע הייתי צריכה להפסיק למנוחה קלה. לא היה שום עץ ושום בית שיעזור נגד החום. גם עכשיו חם כאן, אבל לפחות התנאים יותר טובים. לא שולחים מישהו לעבוד בחום כזה. אז תדע שאין הרבה שמגיעים לגיל מאה. יש מעט אנשים ואין סודות. אחד הוא כזה והשני הוא אחר".
היה ברור שמלכה לא תחלוק את הסוד, ששמור רק לטובים והבריאים שבינינו. נכנסתי לדרך ללא מוצא. האפשרות הייתה למחזר את אותה כתבה ישנה ולמחוק עקבות עתיקים, אבל אז חלה תפנית דרמטית בעלילה כשיעל ברקוביץ' סימנה שהיא התפנתה לשיחה.
ברקוביץ' היא חברת קיבוץ שעוסקת שנים רבות ברפואה סינית. אמא שלה, הלה צינברג, תחגוג במרס הקרוב מאה שנים של פעילות. אבא של הלה נהרג עוד בימי מלחמת העולם הראשונה.
את ברקוביץ' ואמה פגשתי גם לפני חמש שנים. הלה התלוננה עוד ב-2007 שמספיק לה עם החיים האלה והנה היא עכשיו עדיין חיה ובועטת. מנויה בספריית העיוורים, הולכת לחוג לתנ"ך. צלולה מאי פעם.
"החיים יפים עד גיל מסוים", הסבירה כשישבנו בחדרה, בבית האבות. "אין לי טענות לאף אחד, אבל אני לא יכולה לחיות כמו פעם. ליהנות מקונצרט טוב או מהצגה. כשאתה מתחיל להיות זקוק לעזרה בדברים קטנים, זה מרגיז, לכן אין לי פחד מהמוות".
מה נאחל לך?
"לסיים בקרוב בלי סבל. זו הבקשה שלי".
יעל, בתה, דווקא סיימה את המפגש עם אמה בברכת בריאות טובה. כשישבנו בחוץ, לבד, יעל הזכירה איך לפני חמש שנים היא הפנתה אותי לגיאוביולוג, ריצ'רד בן-ישי, שייתן את התאוריה שלו לגבי חיי הנצח בניר דוד.
תפסתי אז את בן-ישי בשיחת טלפון מאבידג'אן שבחוף השנהב. הוא היה אז בעוד משימה שבסופה העולם אולי יהיה יותר טוב ויינצל מפני כוחות האופל, שמנסים בכוח לקצר את חיינו. בן-ישי, שהיה במשך שנים מהנדס אלקטרוניקה, צבר ניסיון רב, לדבריו, בטיהור סביבת המגורים. הוא עוסק בתחום ההילינג האנרגטי ומגלה עניין בתופעות על טבעיות. על פי האתר שלו, מחקרו בעניין מהווה את הבסיס לריפוי כדור הארץ ויצירת הרמוניה בין האדם וסביבתו.
ובכן מסתבר ששיחת הטלפון שלנו ב-2007 הייתה ראשיתו של מחקר שערך בנושא ניר דוד, כפי שאביא לכם ציטוט מלא מהאתר המעניין של בן-ישי.
"הסיבה בגינה התקשר", הוא מתכוון כמובן אלי. "הייתה כדי לשאול אותי שאלה: 'מדוע תושבי הקיבוץ ניר דוד מאריכים ימים?'. נראה כי בקיבוץ חיה קבוצה גדולה מאוד של קשישים בני 99-88 שנים. תשובתי המיידית הייתה: 'אולי אין זרימת מים תת קרקעית תחת אדמות הקיבוץ'. עמדתי, המבוססת על ניסיון אישי, היא שהפגיעה הגדולה ביותר בבריאותנו נובעת מההשפעה השלילית שיש לזרמי מים תת קרקעיים, בעיקר בשל השפעותיהן של קרני גמא. אותו עיתונאי הרחיב וכתב מאמר שלם תחת הכותרת: 'הקיבוץ שבו אנשים אינם מתים'. מששבתי לארץ, ערכתי מביתי שבכפר סבא, ניתוח (אנרגטי) של הקיבוץ".
בביתו שבשרון ישב ריצ'רד עם תצלום אוויר של הקיבוץ והחל למפות אותו. התברר לו שרמת הרטט במקום עומדת על 25 אלף יחידות בוביס, לא פחות ולא יותר, שזה בערך כמו בבית שבו עשה חסימת אנרגיות שליליות לזרמים התת קרקעיים.
כמו כן הוא איתר שלוש ארובות אנרגיה מרכזיות בתחומי היישוב. כל מה שהיה צריך זה לאסוף את ידידו גמה, שבין כישוריו נמצא תקשור עם חוצנים, כדי לפצח את תעלומת המקום. ב-25 ביוני 2008 השניים יצאו לדרך לפגישה עם יעל ברקוביץ'.
"אני וגמה כבר עובדים שלוש שנים, והוא מתקשר עם מה שאנחנו קוראים לו 'המשפחה'", בן-ישי הסביר לי את מורכבות העניין. "משפחה של חוצנים שאנחנו לא יודעים בדיוק מי הם וזה גם לא משנה. אני עושה את פעילות המערכת בארץ, והחוצנים עוזרים לנו בכל מיני הגדרות והסברים. נותנים לנו רמזים. עבודה משותפת".
בשבוע שעבר הדגימה לנו ברקוביץ' כיצד אותרו ארובות האנרגיה בקיבוץ על ידי בן-ישי. בחום הלוהט של בקעת בית שאן, 39 מעלות בצל, הלכנו על גדות נחל האסי. בידיה היו שני מוטות דאוזינג, מוטות נחושת שרגישים במיוחד לאנרגיה. כשהם ישרים, הכל נורמלי, כשהם נפתחים מדובר בוואחד ארובה.
ההדגמה עברה בהצלחה. יעל הלכה לאיטה על השביל בחלק הדרומי של הנחל ושם, ליד עץ התמר, המוטות שהיו ישרים נפתחו באופן משמעותי ואז נסגרו.
לאחר מכן יעל לקחה מטוטלת שהראתה לנו במדויק את גבולות הגזרה של הארובה האנרגטית. אחת הארובות, ואולי כאן טמון פתרון תעלומת החיים הארוכים, עוברת בדיוק בחדר הפיזיותרפיה של בית האבות בקיבוץ.
אני ניסיתי להתחכם ועמדתי במשך דקה ארוכה במרכז הארובה, אולי בכל זאת אני אחיה באושר ועושר עד גיל 120, אבל ברקוביץ' ציננה את ההתלהבות. אמרה שזה לא מומלץ, האנרגיה חזקה מדי.
"אם בן אדם יש לו לב סגור לדוגמה, יהיה לו מאוד קשה עם הארובות", בן-ישי הסביר. "הוא לא ירגיש טוב וירצה לצאת מיד מהמקום. בן אדם עם לב פתוח לא יפחד או ירגיש רע. מה שקורה הוא שהזקנים בקיבוץ, שגרים ממש בתוך הארובה, התרגלו למצב. הרמה האנרגטית הגבוהה עוזרת להם להילחם באופן טבעי בכל מיני מחלות או בעיות פיזיות".
גמה, שסיים לתקשר עם מקורותיו החוצניים, חזר עם תובנות חדשות. אמר שאם מחברים את כל נקודות האנרגיה ביישוב יוצרים את הספרה 8 שמסמלת את האינסוף.
כשסיירנו עם ברקוביץ' ביישוב הפסטורלי עברנו ליד ביתה. היא הוציאה את התרשימים שערך בן-ישי, אחד מקווי האנרגיה עובר ממש ליד הסלון שלה ואולי הוא גם הסיבה לכך שעץ הפפאיה שבסמוך צמח לממדים מפלצתיים.
אז היום יש אומנם אריכות ימים בניר דוד, אבל לא תמיד היא מלווה בבריאות טובה. אם יצליחו לאזן את האנרגיות במקום לא רק שתהיה אריכות ימים, סיפרו החוצנים לגמה, גם תתבצע עצירה של תהליך ההזדקנות באופן מוחלט. כל מה שצריך עכשיו זה לחזק את הקשר האנרגטי בין ניר דוד לגן הלאומי כורסי, שליד הכנרת, שזה בכלל מקום שהוא סוף הדרך מבחינת האנרגיות או החוצנים. כאן קצת איבדתי את בן-ישי.
"יש אנשים שממש חולים אצלנו, ובמחלות לא קלות, והם מחזיקים מעמד", מספרת ברקוביץ'. "אני מקבלת את הדבר הזה כמשהו שנמצא פה, ומה שמצחיק שדווקא עכשיו יש התעוררות בנושא".
יעל שלחה אותי לארז שטרסבורג, מורה דרך ותיק, בעל חברת הטיולים "אבני דרך", שמנסה לחשוף את ישראל לפי תחומי עניין. הססמה שלו קליטה "אמור לי מי אתה ואקח אותך לשם".
"הכתבה שלך הניעה אצלי תהליך", הוא הפתיע אפילו אותי. "חיפשתי תחליף למה שאני מקיא ממנו וזה טיולי הסליחות. חיפשתי טיולים שבהם אנשים יוכלו להרגיש את עצמם, ואז דפדפתי באינטרנט ומצאתי את האתר של ריצ'רד בן-ישי ומשם נולד 'אל פינות המסתורין'. טיול עתיר אנרגיה ולא עוד הכותל המערבי או קבר רחל. הבאתי חבר'ה שחלקם מטפלים וחלקם רוחניים. הגענו לניר דוד ואחר כך לכורסי ומשם לצפת. בעצם המטרה היא להפגיש קבוצות אנשים - בין אלה שיותר מחוברים לעולמות הספיריטואליים לאלה שפחות. אתה ראית את מוטות הדאוזינג האלה נפתחים? בשבילי זה היה קסם".
אתה מאמין?
"חד משמעית כן. אני אראה לך איך בחור אחד מהקבוצה שלנו הזיז את כולנו בכורסי כקבוצה בלי שהייתה לנו יכולת שליטה. לא צריך להאמין, זה קורה. אז יש מקום כמו ניר דוד ולא סתם אנשים חיים שם עד גיל מבוגר. לפי הפנג שואי, מקום שלכוד בין הר ונהר הוא בעל יכולות אנרגטיות טובות יותר".
לכו ספרו את זה לשלמה קלס, ילד בן 93, שלא מרגיש טוב כבר כמה חודשים. ד"ר לפילוסופיה והיסטוריה שמזמן הפסיק לחכות לביאת המשיח. "כנראה שבן אדם הוא בעל חיים כזה שהכל הוא רוצה, רק לא למות", אמר כשנפגשנו.
"זה בטבעו, ההישרדות. אם תשאל אותי צריך להיות חוק במדינה. כל מי שחותם, שייקחו אותו לתנור ויחזירו אותו בכד. אני הייתי חותם היום על טופס כזה. יש לי ילדים, נכדים, נינים. מה עוד אני צריך, שהנינה תתחתן ואני אהיה בחיים?".
אז מה הסוד שלכם?
"אנחנו לרוב עולי העיירות הקטנות. מה שנקרא פעם 'עצי האלון'. אנשים חזקים. יהודים בעלי מלאכה, רובם חקלאים, מעט מאוד עירוניים. אין לי ספק שהנתונים שעוזרים כאן גם קשורים לאקלים".
בעוד חמש שנים נגיע שוב לביקורת. לא ברור אם אנחנו נהיה בחיים, באיזה פורמט ייצא "מעריב", אם בכלל, אבל יש לי רושם שהלה תמשיך לבקר בחוג לתנ"ך, אולי תלך על התעמלות קרקע. אני בכל אופן לא מתכוון להתווכח עם בן-ישי, מתקן הארובות, וגמה, המתקשר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם