הירושה של דן בן אמוץ: 36 בקבוקי ויסקי
תנסו לחשוב כמה אנשים אתם מכירים שעל ערש דווי, ממש דקות לקראת המוות, דואגים להוריש לחבר 36 בקבוקי ויסקי
מאחר שלא נראיתי בדיוק כמו עורך ירחון מכובד, הגבר המיוזע הביט בי בפליאה ושאל אם אני בטוח שאני העורך. "נתן זהבי?", הוא שאל. ניסיתי להיות נחמד ונתתי לו תעודת זהות. "תחתום לי על המכתב שקיבלת ואני אלך להביא את הארגזים", אמר ויצא בצעדים מהירים אל מחוץ למשרד.
לא הספקתי לפתוח את המעטפה, והגבר חזר עם שלושה ארגזים והניח אותם לצדי. למען האמת, הייתי קצת מבולבל. לא היו לי יחסים מי יודע מה עם עורך הדין אלי זוהר, היו לי בעיות עם בעלת הירחון גליה אלבין, נפלה לי כתבה גדולה בגלל חוסר בתמונות, ופתאום נופל עליי אדון מיוזע עם מכתב מעורך דין ומניח במשרדי שלושה ארגזים שלא עמדתי על טיבם.
פתחתי את המכתב, כשהשליח מזרז אותי מחשש שיחטוף דוח תנועה. כשהתחלתי לקרוא פרץ ממני צחוק מתגלגל והשליח המסכן חשב שזה ממנו. חתמתי לו שקיבלתי את החבילות, נתתי לו שטר של חמישה דולר שהיה לי בכיס וקראתי בהנאה לא תתואר את הכתוב.
וכך נאמר במכתב:
"לכבוד עורך הירחון מוניטין פנטהאוז.
"הנידון: ביצוע הוראה בעיזבון המנוח דן בן אמוץ ז"ל
"כמנהל עיזבון המנוח דן בן אמוץ ז"ל הריני לפנות אליך כדלקמן:
"המנוח בצוואתו הורה, בסעיף 7.2, כדלקמן: 'אני מבקש ממנהל עיזבוני לדאוג לכך כי נתן זהבי יקבל במשך שלוש שנים, פעם בחודש, בקבוק ויסקי, אך לא בבת אחת אלא מדי חודש בחודשו'.
"צוואה זו הגיעה, לצערנו, למועד קיומה, ונודע לי כי בירחון 'מוניטין פנטהאוז' מועסק אותו נתן זהבי המוזכר בצוואתו של המנוח בפסקה הנ"ל. על כן החלטתי להפקיד בידיך הנאמנות שלושה ארגזים המכילים 36 בקבוקי ויסקי מהמשובחים.
"ההוראות הניתנות לך כנאמן הן: החל מיום ה~5.2.90 ובכל 5 לחודש לאחר מכן, תן בבקשה בידי מר נתן זהבי הנ"ל בקבוק אחד מתוך הבקבוקים המופקדים בידך. אני מצפה, אדוני העורך, כי בקשת המנוח תתמלא ככתבה, כרוחה, כלשונה
"בכבוד רב ובתודה, עורך דין אלי זהר".
גם לקראת מותו מסרטן ולמרות שכבר בקושי זז ודיבורו היה מינימלי, דן בן אמוץ שמר על ההומור הפסיכי שלו והכתיב בצוואתו את הקטע ההזוי הזה, שמולא בקפידה על ידי עורך הדין אלי זהר, שגם הוא ממזר לא קטן בענייני הומור. הקטע בו שלח את הבקבוקים לעורך (שזה אני), כדי שיקפיד על ביצוע הירושה ולא ייכנע ללחצים של נתן זהבי (שזה אני), גרמו לי לצחוק פרוע.
שלא כמו הברון רוטשילד שכונה "הנדיב הידוע", דן בן אמוץ כונה מאחורי גבו "הקמצן הידוע". העובדה שהוריש לי 36 בקבוקי ויסקי שיבאס ריגל הפתיעה אותי. הבקבוקים האלו היו הערכה לעובדה שחודשים רבים, כשסבל מהסרטן, סעדתי אותו והקלתי קצת על אשתו בתיה ועליו.
למען הדיוק ההיסטורי, יחסיי עם דן בן אמוץ היו בנתק מוחלט לאורך שנים ארוכות בגלל העובדה שבאיזה אירוע חברתי הוא עשה מחטף של הצעירה ע' מידידי הטוב ד"ז.
שנאתי את בן אמוץ והשמצתי אותו בכל מקום אפשרי. מעולם לא הייתי באותן שנים בביתו, אך הזעם והכעס שכחו כשהחל לעבוד בעיתון "חדשות" בו הייתי רכז כתבים ועורך יום. לאט לאט נוצר בינינו קשר ידידות חם. בן אמוץ היה מצחיק, שנון, נועז, מקורי כמו שרבים רצו להיות ולא כל כך הצליח להם.
ביליתי הרבה במחיצתו בעת שהמחלה כילתה אותו. ראיתי את האנשים הרעים שבאו לבקרו כדי שיוכלו לרוץ לספר לחבר'ה על מצבו ואיך הוא שוכב כמו סמרטוט במיטתו. ראיתי את הנצלנים והגזלנים והתחמנים שניסו להיכנס "רק להציץ" ודן היה מתחנן שלא אתן להם להיכנס, ביניהם סופר ידוע, שהרג אותו אחרי מותו פעם נוספת.
האמת, אני מתגעגע לדן בן אמוץ, לייבי, לאהרל'ה בכר, לשייקה בן פורת, לאורי ליפשיץ, עמוס קינן וחברים נוספים משולחן הרשעים של בית סוקולוב (בית העיתונאים) והספרייה בבית הסופר. לרבים השמות הללו לא יאמרו כלום, אבל תנסו לחשוב כמה אנשים אתם מכירים שעל ערש דווי, ממש דקות לקראת המוות, דואגים להוריש לחבר 36 בקבוקי ויסקי, אחד לכל חודש, במשך שלוש שנים.
אל תדאג, דן, בשלושת החודשים שהמשכתי לשמש כעורך "מוניטין פנטהאוז" מילאתי את הצוואה בדיוק כמו שהכתבת לאלי זהר. כשעזבתי, חיסלתי אותם בקצב רצחני כי לא חלה עליי מחויבות העורך להקפיד על המינון. מה שכן, בכל כוסית שלגמתי, בירכתי "לחיי המתים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם