לשמוח כדי לשכוח: אצל הלטינים השתייה היא דרך חיים
הלטינים מוצצים כל חייהם מהצ'יצ'ה בתאוותנות של תינוקות שלעולם כבר לא יתבגרו. כל ניסיון לשנות את המצב נדון לכישלון כיוון שהשתייה חזקה לעתים גם מן הפחד מהכלא
לטינים רבים מאמינים שעל שני דברים העולם עומד – על הצ'יצ'ה (Chicha) ועל הצ'וצ'ה (Chucha). הצ'וצ'ה הוא שם הקוד הדיאלקטי לאיבר המין של האישה, הקוסם כל כך ללטיני הממוצע.
הוא מותיר אחריו שובל של עשרות נשים פגועות וילדים חסרי אב; ואילו הצ'יצ'ה הוא המשקה האלכוהולי המופק בעיקרו מן התירס. בעזרת הצ'יצ'ה הביסו בשעתו הספרדים את האינדיאנים (הם שילמו להם על עבודתם בצ'יצ'ה במקום בכסף) והפכו אותם למכורים לנקטר האלים המתעתע - משועבדים לו גם שנים רבות לאחר שהספרדים נוצחו ועזבו. ולא רק האינדיאנים שותים: גם הלבנים, בני התערובת והשחורים, שהיו בעצמם עבדי הספרדים ועוד יותר מכך עבדים של המשקה, ה"טארגו" (Trago).
הלטיני הממוצע צורך 8.7 ליטרים של אלכוהול בשנה, דהיינו כ-40 אחוז יותר מהממוצע העולמי העומד על 6.2 ליטר בשנה. אבל לפי התרשמותי, הלטיני הממוצע שותה בכל חודש בקבוק אחד או שניים לפחות של בירה, טארגו, העראק הדרום אמריקני, או של צ'יצ'ה, כך ששיעור השתיינות גבוה הרבה יותר, והוא כולל גם לא מעט נשים.
עבור הלטיני, השתייה היא דרך חיים. זה מתחיל בכוסית לחיים באחת הפייסטות המרובות, הלאומיות, המשפחתיות או החברתיות, וממשיך בחיסול בקבוק, ארגז שלם או בהתמכרות מסיבות כלכליות ונפשיות (בין השאר, מוות במשפחה או אהבה נכזבת).
ברחובות אפשר לראות צעירים ומבוגרים מנסים להתחבר לעצמם דרך הבקבוק. הם באים בחבורה קטנה, שותים וצוחקים, אבל לא פעם השתייה בחברותא מסתיימת במריבה אלימה. תישאר אחריהם תמיד ערימה של בקבוקים ריקים, שיחלוף זמן עד שפועלי הניקיון של העירייה יפנו, או גרוע מכך – בקבוקים מנותצים.
חוקי היובש שמחוקקות הממשלות הדרום אמריקניות – הנלחמות באלכוהול כגורם הפוגע בחיי המשפחה (גברים רבים מבזבזים את פרוטות המשכורת על המשקה שגוזל למעשה את לחמם של ילדיהם), כגורם משחית ועברייני (מגבילות את השתייה בסופי שבוע ובשעות הלילה, אוכפות מבצעי פתע על קנטינות המוכרות משקה בשעות לא חוקיות, שוללות רישיונות נהיגה ומשליכות את השתיינים למעצר) וכגורם הפוגע בבריאות (הטארגו מיוצר לעתים במבשלות שיכר לא חוקיות, והתרכובת ההרסנית עלולה לגרום לעיוורון, נכות ואף למוות) - לא תמיד מסייעים, כיוון שהשתייה חזקה לעתים גם מן
הממשלות לא תמיד מצליחות במאבקן, כי בדרום אמריקה לשתות זה חלק מתרבות של מאות בשנים הנספגת במחזור הדם, חלק מהנורמה, וקשה לעקור אותה מהשורש. הלטינים שותים כדי לשמוח וגם כדי לשכוח. כל שכבות החברה שותות, אולי למעט הדתיים באמת.
השתיין אינו חריג, אלא דווקא מי שאינו שותה. הלחץ החברתי לשתות הוא גדול. לא פעם נוכחתי בכך בעצמי, כשהוצע לי בחוגים שונים, תוך ציטוט של יצירות המדברות על חשיבות המשקה, להצטרף לחינגה של שתייה, ומשסירבתי, הביטו עליי כעל מי שלעולם לא יהיה אחד משלהם.
מצדי, כבר התעייפתי מלהסביר ללטינים ששיעור קורבנות האלכוהול בדרום אמריקה הוא לעיתים גדול יותר מקורבנות תאונות הדרכים או מחלות סופניות, ושהאלכוהול הוא אולי אחת הסיבות לכך שהמשק המקומי והמשק הפרטי באזור זה של העולם לא מפותח מספיק ולא פורץ קדימה. להערכתי, הם כבר לא ישתכנעו.
האלכוהול הוא אפוא עבור הלטינים בעת ובעונה אחת גם גורם מחייה וגם גורם ממית. בדרכים אפשר לעיתים לפגוש יותר אלכוהוליסטים מאשר וורקהוליקים, והנשק האישי הצמוד הוא הבקבוק, ממנו הם מוצצים כל חייהם בתאוותנות של תינוקות שלעולם כבר לא יתבגרו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם