"לא רוצה לזמביה": עופר אקרלינג לא מתכוון לחזור
עופר אקרלינג, היוצר של "לא רוצה לזמביה", כבר בן 51. עכשיו הוא מתפנה לסכם את הקריירה ומכריז: "אני מסתכל על החיים שלי ונדהם כל פעם מחדש". פרק נוסף בפרויקט החגיגי של "זמן חיפה" על הכוכבים שכבו אחרי להיט אחד
יום אחד ירדה בבוקר עם הכלב, שקית זבל ביד ובלבוש לא מחייב. על המדרכה ממול הלך שמוליק צ'יזיק, כשעליו נשען בחור ושניהם מתקדמים אליה - תוך כדי שזה מזמזם מנגינה מוזרה, וכלבה לא מפסיק לנבוח. הזמזום הזה הביא לה את השורה הראשונה בקריירה הפזמונאית שלה: "לא רוצה לזמביה". וזמביה, אם תהיתם, היא כמובן תל אביב ("שם לא מצילים כל טובע" ו"צבע שיער והגיל - זה מה שקובע").
ואיפה בכל זה היה עופר אקרלינג, שהלחין ונתן את קולו לשיר? "באותה התקופה, שמוליק ציז'יק - אותו הכרתי דרך אריאל זילבר שהיה שכן שלי, שרץ אצלי מדי פעם", משחזר אקרלינג. "את חנה יצא לי לפגוש במועדונים של תל אביב, שאז הייתה עיר קטנה בה כולם הכירו את כולם, ורק בהמשך התברר לי שהיא כבר הוציאה שני ספרי שירה וזכתה לחשיפה בעיתונות הפרוזה הממוסדת. התפתחה בינינו חברות וידידות, שהביאה לא מעט טקסטים לאלבומים שלי, ובהמשך הזמן גם חיברתי בין שניהם".
ומה בנוגע לטקסט של "זמביה"? איך הוא מצא את דרכו אליך?
"זה לא היה טקסט בהזמנה. במובנים מסוימים זו הייתה כתיבה משותפת, שהתבשלה יחד וצמחה מתוך תהליך של לעשות דרך חיים יחד. אפילו אפשר לומר מתוך קליקה חברתית תל אביבית. למשל, בהתחלה אמרתי 'אמסטרדם', היא אמרה 'ברזיל' - וצ'יזיק בכלל הציע את הונדורס.
"בסוף התעקשתי על זמביה. למה? עניין של הרגשה. קצת קשה להסביר את זה, מכיוון שכל אחד חווה אחרת את הדברים. אפשר להגיד שלכל אחד יש את ה'זמביה' שלו. היו כאלה בכלל ששמעו את זה בהתחלה כ'גרמניה'".
עד אשר קרם השיר "לא רוצה לזמביה" עור וגידים ב-1982, עבר אקרלינג גלגולים רבים. "הייתה, מה שנקרא, תקופת 'פרה-זמביה'. השיר הזה הוא לא משהו שנוצר ברגע, אלא היו שלוש שנים שקדמו לו", אומר אקרלינג.
"זה התחיל בגיל 15, כשהגיעה הדודה מוינה עם האמצעים, לבקר את הסבים, ושאלה מה אני רוצה כמתנה. החלום שלי היה לקבל גיטרת פנדר-סטרטוקסטר. זה היה בשבילי כמו 'פסל החירות', או כמו שברולט קורבט. עד אז נאלצתי להסתפק בגיטרה איטלקית כחולה ונוצצת, משוק הפשפשים".
המציאות האירה פנים לאקרלינג, כאשר שכנו אריאל זילבר הזמין אותו עם חבריו להופעות של "תמוז" ב"צוותא" תל אביב ("מה שנתן לי את פס הכניסה ליציע הכבוד בגיל 15- תרם ללא מעט אדרנלין, ולתחושת שייכות כלשהי לסצנה המוזיקלית בתל אביב"), או הרכיב אותו על האופניים כל הדרך לאולפני "קולינור" המיתולוגיים.
"פעם להגיע למקום הזה היה אירוע, לא כמו היום שכל מי שרוצה - יכול להקים אולפן ביתי", אומר אקרלינג, ומוסיף: "בזמנו אריאל הקליט שם את 'רוצי שמוליק', ומאז נשארתי למעשה באולפן".
בשעות המתות באולפן, התנסה אקרלינג לראשונה בעבודה על שירים מקוריים משלו - וכך הקים או הכיר מספר להקות מקומיות: "סמארק", "סקופ" (עם שמעון הולי החיפאי בגיטרה) ו"ליפסטיק" (שם ניגן בתקופת שירותו כטכנאי בגלי צה"ל, ולכן נאלץ להסתתר תחת הפסבדונים "מילטון גטקס").
אמנם לא כולן הבשילו להקלטת אלבום שלם, אבל הן כן הקליטו קצת ועלו על במות כמו "הפינגווין", "הליקוויד" ו"מועדון התיאטרון". "ליפסטיק" הייתה התחנה האחרונה רגע לפני "זמביה", איתה אגב הקליט גרסה מוקדמת ל"חברה להגנת הטבע", אשר לא קיבלה לבסוף את ברכת הדרך של זילבר - כיוון שהוא רצה את הטקסט הזה להלחנה עבור אלבומו.
"כמנהיג הלהקה החלטתי להכניס את השיר למגירה, אבל עשיתי את זה גם כי די היה לי ברור שאני הולך לאלבום משלי - בעיקר אחרי חילוקי דעות לגבי רפרטואר השירים של הלהקה", מספר אקרלינג, אשר מצא את עצמו מסתובב במועדונים תל אביביים ומתחבר לקבוצה מוכשרת של נגנים בתחילת דרכם. בין הנגנים אפשר למצוא את יוסי פיין וטל ברגמן. בהפקתו המוזיקלית של חיים רומנו, הוא הוציא את השיר הכי מדובר שלו - עד היום.
"כדי שאוכל להמשיך וליצור, מכיוון שלא היה לי כסף אז, בטח שלא מהופעות - מכרתי את הפנדר שלי. ב-200 שקלים קניתי גיטרה ספרדית, ואת היתר השקעתי באלבום. צירפתי אליי את אלירם לינאדו, שהיה אז נער, והוא עשה נפלאות בכל מה שקשור להבאת חוזה מחברת תקליטים בפרט, ולארגון עניינים בכלל".
יש שלקחו על עצמם את הקביעה, שהלחנת את השיר על פי "אפריקה" של נינה האגן.
"טענו שהפזמון הזה, שמכיל שתי תיבות המזכירות מאוד את השיר הזה - הן חיקוי. לא הייתה לי בעיה שיגידו כך - מה גם שזה עזר לנו המון ביחסי הציבור. מצד שני, עשור אחר כך - פתאום כל העולם יחד עם אחותו הצעירה והמבוגרת, הלכו לכיוון של סמפולים. זה נהיה ה-דבר בעולם, והוביל גם לרעש של בתי משפט בעניין הזה.
"בסופו של דבר גופים ממוסדים לקחו החלטה של כמה נחשב גניבה, וכמה מותר לקחת ברמת הטעימה. אז כן - נכון שיש משהו שמזכיר את השיר הזה של נינה האגן ב'זמביה', אבל להפוך שתי תיבות לגניבה, כשהיו מותר על פי חוק לשתול הרבה יותר תיבות בשיר אחר - זה מצחיק. אגב, יש לי חברים שקראו ל'זמביה': 'הסימפול הראשון בישראל'".
כאשר הושג החוזה המיוחל, צוותו ל'נבחרת' של אקרלינג גם ז'אן פול זימבריס, משה לוי ומוטי דיכנה - שכל אחד מהם הפך בהמשך לגלדיאטור מוזיקלי בפני עצמו. זמן קצר אחרי הוצאת אלבומו הראשון, שהכיל לא מעט שירים טובים - שלא ממש זכו לקבל לאורך השנים קמצוץ השמעה (בוודאי לא כמו שיר הנושא), הקים אקלינג יחד עם פיין את "ילדי הטלוויזיה", כאשר בהופעות ניגנו גם ירון בכר וברגמן.
"הוצאנו כמה סינגלים מדהימים, בסטנדרטים בלתי ניתנים להבנה בזמנו. בכלל, תמיד הרגשתי שהיצירה שלי חופשית ונטולת השלכות - מה שכמובן נתפס תמיד כדבר המקדים את זמנו. הרי מה סוד הקסם במוזיקה? למצוא ולתעד את מי שאתה, ולא לחפש להיות 'וונאבי'. היום כשאני מפיק מוזיקלי, פונים אליי זמרים שרוצים שאפיק אותם בסגנון מסוים - שלעיתים מוכתב על ידי התקשורת. הם לא מבינים שליצירה אמיתית מובילה דרך, הנקנית בקשיים".
אחרי "זמביה" היו ניסיונות שהובילו לשירים נוספים, כשבמקביל גם עבד עם אחרים כמו עם רמי קליינשטיין וריטה. בסוף שנות השמונים החליט אקרלינג שוב לאסוף סביבו חבורת נגנים אלמונית, ובה: עופר מאירי, טל הרצברג ז"ל (שבהמשך אף זכה בפרס "הגראמי" על אלבומה של ליידי גאגא, אך נפטר בפתאומיות ב-2011), גיא לנדאו (שהפך לקלידן הראשי של "הנטאשות") ואפילו דני סידס, לזמן קצר.
"חברות התקליטים חשבו שמדובר בשירים הזויים, שלא ראויים לצאת במובנים מסחריים ואחרים", נזכר אקרלינג. "זה היה למעשה האלבום השני שלי, שהפך ל'אלבום הגנוז'. אחרי התגובות האלה אמרתי שאין לי מה לעשות נגד זה - כי זה אני. את ה'זמביות' שהיו באלבום הזה, היה קשה לאותם אנשים לזהות. לכן עברתי להתעסק ממש בפן המקצועי - באולפנים".
אקרלינג עזב את הארץ לטובת ארצות הברית, ממנה חזר ב-1997 עם אולפן הקלטות, ובו הציודים המתקדמים והנחשקים ביותר - "אינדי", אשר מקום מושבו נקבע במתחם "נוגה" ביפו. אז החלה אליו נהירה של אמנים כמו "רוקפור", מיקה קרני, ברי סחרוף, ירמי קפלן, אסף אמדורסקי, ארקדי דוכין ואפילו "שוטי הנבואה" ומוש בן ארי.
"בתודעה הקולקטיבית 'זמביה' כמובן מזוהה איתי, ואני איתו, אבל מבחינת מה שאני - יצא לי לגעת בהמון המון שירים ואלבומים של אחרים לאורך השנים, ולהשתתף בתהליך היצירה שלם. זאת זכות גדולה מאוד, ואני משוכנע שלבאזז הגדול שהיה איתי בהתחלה היה חלק לא מבוטל, מבחינת היכולת שלי לקחת חלק במספר רב של הפקות".
הבמה לא חסרה לך?
"הבנתי בגיל צעיר, שהתהליך הזה שמוביל לשעה של הופעה, כשאתה עולה על הבמה ועסוק בצורך של לתת ולקבל אהבה - זה דבר מקסים, אבל הדרך לשם כוללת פרסום נכון, דאגה למספר הכרטיסים שנמכרו, ועניינים טכניים מטורפים - וכל זה בשביל שעה אחת. החלטתי שעם כל הכבוד וההערכה שיש לי לקהל, שכל מה שאני עושה במוזיקה מכוון אליו כמובן - אני יכול לקבל את האהבה הזאת גם משני ילדיי ומאשתי. ההעדפה שלי היא להיות באולפן, וליצור בסביבה בה אני שוחה כמו דג במים".
ובכל זאת, ולמרות הכל, הוציא אקרלינג ב-1999 את האלבום הסקסי "טיסת לילה" (כשחנה גולדברג כותבת לו את שיר הנושא, יחד עם צמד שירים, והוא עצמו כותב שירים כמו "ציפור" ו"אוהב את זה חם"). שנה לאחר מכן הקים את "חתולי מתחם נוגה", עם ז'אן פול זימבריס.
הקלטות ההרכב יצאו לקהל הרחב רק בשנת 2003, במסגרת פרויקט מיוחד שכלל חמישה מאלבומיו (שיצאו במרווחים של שבועות עד חודשים - מה שכמובן לא היה רגיל באותם הימים), אשר נוצרו לאורך השנים. חלקם לא ראו אור מעולם, וחלקם עבודה חדשה לגמרי - למשל "אחד מתוך חמש", ובו גרסה ל"משחק מכור" אשר כתב לריטה, ו"חמש מתוך חמש" הנקרא גם "מר לינג", ובו ציוות אליו את חגית נרדי ולי טריפון, סולנית "אטליז" לשעבר).
מטבע הדברים, הייתה גם גרסה מחודשת לאלבום "לא רוצה לזמביה", עם תוספות של "ג'וזפין" בביצוע "ליפסטיק" והקטע "הליקון": שיחת טלפון פיקטיבית עם מנכ"ל חברת "הליקון" רוני בראון (בהשראת וייקלף ז'אן), בו אקרלינג מעדכן את זה האחרון כי יצא לו אלבום חדש - ונענה בצעקות "תביא לי עוד זמביה!". הפרויקט יצא במהדורה מוגבלת, שנמכרה כולה תוך ימים ספורים בחנות "האוזן השלישית" בתל אביב.
נדמה כי שני ילדיו של אקרלינג, עונג ושוני, הולכים בדרכו: עונג (18) סיים בית ספר ייחודי לאומנויות בתל אביב - שם למד נגינה על סקסופון, גיטרה ותופים, ובמסגרתו כבר בגיל 16 הופיע בפני קהילות יהודיות באירופה. שוני (11), עליו מספר אקרלינג כי: "הוא בחר לשיר, עוד לפני שהסכים לדבר", דווקא בחר ללכת לכיוון האולפני, ועובד יחד עם אביו על מנת לגבש שני שירים משלו. "באופן עקרוני, אני לא דוחף את הילדים שלי למוזיקה או לכל דבר אחר, אלא נותן להם להתפתח לאן שהם רוצים".
היום אתה עובד ללא הפסקה על הפקות עבור אחרים- ועם הידע שיש לך אתה אף משמש כיועץ ויבואן אישי של ציודים אנלוגיים ואקזוטיים מחו"ל עבור אולפנים ומפיקים מוזיקליים בארץ. יש סיכוי שנראה אותך על הבמה שוב?
"הקולגות שלי מאוד מפרגנים לי בנושא הזה, ולמשל מאור כהן שכנע אותי לפני כמה שנים להופיע איתו. בשנתיים האחרונות, ועל פי בקשה, הופעתי פה ושם עם יוצרים שעבדתי איתם באולפן, אבל מעבר לכיף הזה לא נראה לי מעשי לחזור להופעות משלי".
אתה בן 51 כיום. כשאתה מסתכל אחורה - מה אתה רואה?
"אני מסתכל על החיים שלי, שרוב רובם התעסקתי במוזיקה, ואין מה להגיד - אני נדהם בכל פעם מחדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם