סרט חדש מצדיע לשמחה הולצברג, "אבי הפצועים"
שמחה הולצברג, מי שזכה לכינוי "אבי הפצועים", היה מוכר בזכות דאגתו האינסופית לחיילי צה"ל שנפגעו במלחמות ישראל. סרט תיעודי שיוצג בפסטיבל "עין יהודית" חושף את עברו של האיש שמצא את ייעודו בין מחלקות בתי החולים, ומתאר איך הפך מנער שכונה בגטו "החסיד" לאדם שדמותו היוותה השראה לרבים
חולף זמן מה עד שהפצוע ההמום, שאיבד שתי רגליים, יד ועין, מבין מה הכוונה. "אה, כן. די בסדר. למרות שחדר לשם רסיס". האורח מחייך בסיפוק ומשיב: "נו טוב, את זה הבנות יאהבו. עכשיו בוא נשתה לחיים".
כך החל הקשר הלא רגיל בין שמחה הולצברג, שהיה מוכר לכל כ"אבי הפצועים", לבין הצנחן מעוזיה סגל, שנפגע אנושות במובלעת הסורית בהתשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
סיפור המפגש בין השניים הוא אחד מיני רבים המרכיבים את דמותו של הולצברג, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט "לתת" של הבמאי ילון גורביץ שיוצג בפסטיבל "עין יהודית" לסרטים יהודיים באשקלון ביום שישי 19 באוקטובר.
ילון גורביץ (52) ספג פגיעה קשה ברגליו כלוחם בסיירת גולני בקרב שהתרחש למרגלות הבופור קצת לפני מלחמת לבנון הראשונה. "כששמחה הגיע אליי בפעם הראשונה שכבתי במיטה מגובס מהמותניים ומטה", הוא נזכר. "הרופאים לא האמינו שאוכל ללכת שוב וטעו. מאז, ולאורך כל שנת השיקום ברמב"ם ובתל השומר, הוא היה מתייצב בכל יום רביעי בחדר שחלקתי עם אורי בר לב קטוע הרגל (לימים ניצב במשטרה).
"שמחה היה מבריח אותנו יחד עם פצועים אחרים לבילוי לילי בברים של תל אביב, ולפנות בוקר היינו מתגנבים חזרה למחלקה". "שמחה הפך את השיקום לשמח. אני לא זוכר מישהו שסבל מדיכאון כשהוא היה. אהבתי אותו", מספר בעצב סורין הרשקו, שנפצע במהלך מבצע אנטבה ונותר משותק.
הולצברג, האיש והאגדה, חגג בר מצווה בתקופה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה. "הוא היה יוצא מגבולות הגטו ועובר לצד הארי למכור סיגריות ועוד סחורות. את הכסף נתן למשפחתו וליהודי גטו ורשה", מתאר מעוזיה סגל. "כשיהודי לא יכול היה לעמוד בעבודת הפרך שאליה נשלח, שמחה היה הולך לעבוד במקומו. בגטו כינו אותו'שמחה חוסיד', כלומר שמחה החסיד".
ב-1941, בדיוק בתשעה
עוד כשהיה בגרמניה, ובהמשך גם בישראל, הולצברג השקיע את זמנו בטיפול בניצולי שואה שנותרו פגועי נפש. רק לאחר מלחמת ששת הימים מצא את ייעודו כ"אבי הפצועים". "באחד הימים, כשביקר ניצולי שואה בבית החולים, פגש את אריה לוין שהיה רב המחתרות. הוא דחק בו לרדת קומה אחת למטה,'שם ימצא את התכלית האמיתית שלו, לטפל בפצועי צה"ל'", מספר גורביץ.
"שמחה הלך לקנות ממתקים ושתייה ובא אל הפצועים. כך הכל התחיל". את הכינוי "אבי הפצועים" העניקו לו החיילים העיוורים, קטועי הגפיים, השרופים והלומי הקרב, שהיו כילדיו. יותר מחצי יובל, ועד ליומו האחרון, הולצברג תמך בפצועים פיזית ונפשית. טיפל ברפי שהתעוור, עודד את איציק שנפצע בהתשה וסעד את עופר שנפצע במרדף בבקעה. הוא השתתף בחתונותיהם ורקד כאילו היה הוא עצמו בעל השמחה.
ב-2007, שנים רבות לאחר מותו (הולצברג מת בפתאומיות ב-1994 כשהוא בן 69, במהלך טקס אזכרה לחללי אוטובוס הדמים בכביש החוף), החליט הבמאי ילון גורביץ להגשים את משאלתו של אבי הפצועים ולעשות עליו סרט. הוא פנה למעוזיה סגל שיוביל את "מסע ההישרדות של שמחה הולצברג בשואה" שהתנה מצדו את העניין בכך שהכל יתקיים בחורף המושלג.
סגל, מחבר הספר "בשמחה תמיד" (הוצאת מודן), נפגש עם הולצברג במשך שנה כדי לשמוע ממנו את סיפור חייו. במשך חמש שנות הכתיבה הוא חי את סיפורו המטלטל, אבל כשלבסוף הכל נרקם לכדי יצירה שיצאה לאור, הולצברג לא היה עוד בין החיים.
למסע המצולם יצא גם הולצברג עצמו,בזכות הטכנולוגיה. "השיחות בין שמחה למעוזיה בעת כתיבת הספר צולמו בווידאו, וכשהגענו לאתרים שבהם הוא שהה, הכנסנו למחשב הנייד את הדיסק המתאים ושמחה'סיפר' לנו מה עבר עליו בגטאות ובמחנות העבודה עד לשחרור", מסביר גורביץ.
"זה היה מסע קשה וסוחט רגשית. רציתי להבין מה הניע את האיש הזה מעבר להיותו דמות רבת השראה עבורי. באחת ההקלטות הוא אמר שאלמלא טיפל בפצועים ובניצולי השואה היה מתאבד. שם, בפולין ובגרמניה, הצלחתי להיכנס לתוך עולמו והבנתי את בדידותו", אומר גורביץ.
"הכרתי את שמחה היטב, אבל המסע הזה שינה לי את הפרופורציות", מוסיף סגל. "ראיתי מקרוב את המקומות שבהם התרחשו הזוועות שעברו עליו מאז היה בן 13 והפכו אותו לאדם שהיה. במהלך המסע שלנו דיברתי איתו המון ובכל הזדמנות הרמנו כוסית לחיים".
מה חיבר ביניכם?
"מאז נעורינו שנינו אנשים שורדים. אני כמובן לא משווה את התנאים, אבל היו סממנים דומים במלחמות ההישרדות שלנו שקירבו בינינו. הנתינה היתה ההישרדות של שמחה, שאיבד את משפחתו. אני גדלתי לבד מאז שעברתי לתיכון. אמי חיה בארה"ב, אבי עבד בסיני וחזר הביתה פעם בשבועיים-שלושה. הפציעה היתה תחנת ביניים במלחמת ההישרדות שלי שהביאה את שמחה אל חיי.
"שנינו מסמלים את המיתוס המוכר 'משואה לתקומה'. הוא יהודי מהגלות, ניצול שואה ואני צנחן לוחם ונכה צה"ל. לא היה קל לבחור בן 20 להסתובב עם כיסא גלגלים כשאנשים מצביעים עליו ברחוב. כשנתיים לאחר הפציעה נסעתי לעשות פרוטזות ומגיל 22 לא יצאתי מהבית על כיסא גלגלים.
"היו לי רגעים קשים של בכי ומחשבות על המשך החיים, אבל איזו ברירה היתה לי? לדפוק כדור בראש? אני לא יכול להחזיק אקדח וגם לא יכולתי לחתוך לעצמי את הוורידים. לא עשיתי רע לאף אחד. נפצעתי בהגנה על המדינה כחייל קרבי ואין לי במה להתבייש. זו הסיבה שלא נרתעתי מלחשוף את עצמי בסרט בעת התקנת הפרוטזות בגרמניה".
סגל (59), מנהל השירותים החברתיים במועצת חוף אשקלון, למד עבודה סוציאלית וטיפל בצעירים במצוקה ובנפגעי סמים. "הפכתי ממשוקם למשקם", הוא אומר בגאווה. גם הוא, כמו גורביץ ופצועים אחרים, יודע שהאיש שכה אהבו היה בפועל אדם בודד בתוך כל היחד.
"הייתי מגיע לביתו בכל שישי ונתקל בו כשהוא פותח את הדלת לבוש בפיז'מה המפוספסת שלו, ומתחיל בהכנות לשבת", נזכר סגל. "שמחה היה דמות מרכזית בחיינו. היינו אוכלים וישנים אצלו, הוא היה מרכז החבורה. ב-1978 הוא הוביל אותי לחופה עם איריס, קיבוצניקית שפגשתי לאחר הפציעה. אנחנו הורים לשלושה ילדים וככה הוכחתי לשמחה שאצלי 'הכל בסדר שם למטה'".
איך שמחה מימן את הנתינה שלו לפצועים?
"הוא היה אדם בלי בושה, שנורר מדופלם. היה נוסע להילטון ומגייס תרומות מהיהודים העשירים שביקרו בארץ. את הכסף הוא הפקיד בחשבונו. הוא לא הקים עמותה ולא ניהל רישום מסודר, אבל מימן את הקניות, הבילויים והמסיבות לפצועי צה"ל. פעם רווחה שמועה שבמס הכנסה שוקלים לפשוט על ביתו ולבדוק את חשבונות הבנק שלו. בסופו של דבר הם ירדו מהרעיון כשהבינו שמדובר באדם שהוא סמל, אבי הפצועים. שמחה האמין שהקב"ה שומר עליו ולא ייתן שיקרה לו דבר רע. לכן הוא לא פחד מסכנות. הוא קיים בית יהודי כשר, אבל ביקור פצועים דחה מבחינתו שבת וחג".
את שמחה הולצברג אהבו כמו שהוא. יהודי בעל חזות גלותית, האיש שפעל לצד צברים ולוחמים ושלא היסס להתחכך בממסד הביטחוני גם אם זכה להערות מעליבות מאחד משרי הביטחון ולביקורת מאחרים. "היו אנשים שראו בו אדם גס רוח בלי מחסום בפיו. הוא היה ממזר, שד ופיקח, אדם מאד יצרי. מדובר בתכונות שהרתיעו חלק מהאנשים, ובהם פצועים שלא נתנו שיגע בהם. מדובר באנשים שכל העולם היה פרוש בפניהם, ורגע אחרי שהפכו לנכים איבדו את עצמאותם. לשמחה היו חושים והוא ידע איך לרומם את רוחו של פצוע, ולהניח לאלה שאינם רוצים בחברתו", מעיד גורביץ.
מי זוכר היום את שמחה הולצברג?
"אנשים מתחת לגיל 40 לא יודעים מי הוא היה. אדם חד-פעמי, אין לו מחליף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם