סדום ועמורה: סיפורי היין בתנ"ך
היין סיבך את נוח ובנו, אחראי לראשיתה של שושלת דוד, ולכל אורך המקרא מתגלה כנוזל בעל נוכחות ארוטית ומלאת חיים
היה זה כשהשמים, בלי לעשות חשבון, המטירו גופרית ואש. איש לא בדק את מצב הצנטריפוגות של ההשגחה העליונה בדימונה, אבל הערים של הכיכר נהפכו, האנשים נמחו, אפילו הצמחים נעלמו. משפחתו של הצדיק היחיד נמלטה, היה לה מודיעין מלאכי והיא קיבלה התראה שמימית מבעוד מועד.
רק האישה, אם הבית, בניגוד לכל האזהרות, נתקפה באותו צירוף מסוכן של היסוס וגעגוע, השתאות ואיזו איטיות משתקת. היא התפתתה להביט אל עבר הזוועה שמאחור ותיכף התפחלצה, מין פיחלוץ מינראלי, בולעני, כאילו מישהו, פַּסָּל פוסט-מודרני, קפריזי יותר מתומרקין, רצה להנציח אותה לעד ולקטול אותה ברגע. האבקה הלבנה שציפתה את גופה הייתה יפה לה, כאילו הייתה דוגמנית של מותג קוסמטי מים המוות. מה שנותר מערי הכיכר – סדום ועמורה - היה סוג של עשן, כבשן מעלה קיטור, מהפכת אלוהים.
זה היה ליד המקום הזה, צוער קראו לו. המשפחה הפליטה של הצדיק היחידי התמקמה במערה בהר, האבא ושתי הבנות. לשלושתם היה ברור כי כל אוכלוסיית הפלנטה נמחתה, והם ניסו לשוב לשגרה הרחק ממה שהיה פעם המון סואן. ואז הבכורה בא לה השכל, פתאום היא קלטה שהארץ ריקה, שלא נותרו בני אדם מסביב, רק אדמה מעושנת, שהמוסר הרגיל נגמר עם האנשים ושהיא ואחותה כבר הגיעו לפרקן.
זה קרה בבראשית י"ט וזה גם הסיפור הכי חזק של היין בתנ"ך, כי בדיוק ברגע שבא לה השכל (האמא הלכה בסיוט, האבא זקן ומוכה אסון) היא נעצה מרפק בצלעות של אחותה הצעירה וכמו שפשפה לה את התודעה ההמומה שנותרה שם. ופתאום, כלומר בפסוק ל"א, יצאה לה ההברקה הבאה: "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא
אין בדל שידוך זמין בסביבה, אין בכלל סצנה של פנויים, אין כלום, אפילו ג'יי~דייט לא היה. ואז המהלך ההכרחי, כמעט כמו ניצולים ברפסודה שנזרקה מאוניה טרופה ועוברים מטמורפוזה קניבלית, הוא "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע" (ל"ב). היא לא גומרת להגיד את המחשבה והמעשה כבר מתגלגל.
כנראה שהיין נותר אצלם באיזה כלי בתרמיל, אחרת קשה להבין איך בנסיבות כאלה אפשר היה להגריל אותו. אחרי הכל אין פאב, אין יקב בוטיק, זנים חדשים אינם מטופחים ברמת הגולן, אין אפילו מכולת, אבל בתרמיל החפוז של האם המנוחה נותר כד שהצליח לשמור על צינת הנוזל (ככל הנראה קונדיטון ישן נושן, לא סוביניון) בשביל הקידוש לשבת.
ואז מתרחש סוף המעשה הזריז במחשבה תחילה, בעצה אחת: "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (ל"ג). הבכירה הייתה מאוד יעילה, מחושבת, ראשון~ראשון, אחרון~אחרון. מעלה רעיון ותיכף עושה, לא מתעצלת, אבל גם לא שוכחת מהקטנה. ואילו הוא, הצדיק הקשיש, לא יודע מכלום, בתוך ההפיכה וההתאלמנות שבאו לו כמו מכה בראש, היין דווקא המציא נחמה נכונה. "וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע" (ל"ד).
הבכירה פיקחית, היא רוצה זרע של קיימא, היא רוצה שותפה לדבר עבירה והיא דואגת לקטנה. בנסיבות כאלה המגמה היא ההפך המוחלט מאמצעי מניעה, להבדיל מהאמא שהיססה, יש כאן נועזות מעשית סדורה ונחרצת. במשחק התורות הזה מגיע סדר משכבה של השנייה:
"וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת אֲבִיהֶן יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ" (ל"ה). הצדיק~תמים ממש לא יודע מהחיים שלו, היין עושה לו טוב, השכחה ואי הידיעה עוזרות. בשורה התחתונה, בפסוק ל"ו, מתברר שסוף טוב, הכל טוב: "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן". הראשונה יולדת את אבי~מואב, השנייה את אבי בני-עמון.
כל הפרק טעון מיניות סדומית חזקה. תחילה רשעי העיר דורשים מלוט לדעת את אורחיו המלאכים במשמעות של אונס ("אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם" (ה'). אחר מציע הצדיק, במחווה אצילית נדירה של הכנסת אורחים והגנה על שלומם, את שתי בנותיו הבתולות הרכות להמון המיוחם הצובא על ביתו ("הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (ח').
בשיא הדרמה הסקסואלית מפתות הבנות את אביהן, אחר שכמעט נאנסו במצוותו במעין לינץ' אלים. ייתכן שתושייתה של הגדולה נבעה מהשפעת הסביבה הסדומית, מצד שני ייתכן שכבר קודם חשה בתחושת בידוד חברתי קשה. מצד שלישי המהלך המזהיר שביצעה סימן למעשה את הזיקה המהותית שבין גילוי העריות והחטא המיני לבין ראשית השושלת המלכותית והמשיחית של בית ישי.
והנה הגיבור הנחבא אל הכלים של השיא, הוא היין, המופיע פה שלוש פעמים בתוכנית המזימה, במשכב הראשון ובמשכב השני והוא המאפשר את מעשה הפיתוי, ככל הנראה כשילוב של שיקוי מעורר חשק ושל נוזל הרדמה ואובדן תודעה.
כנגד צמד הבתולות שלא ידעו איש - נהפך האב הצדיק הבא בימים, לאחד שלא יודע מימינו, משמאלו, מאיברו ומזרעו. ולכאורה היין הוא זרז פעיל לדבר עבירה נוראה, אולי החמורה ביותר ברשימת העוונות המיניים, אלא שכוונתן של הבתולות טובה בסך הכל, ובנסיבות הפוסט~קטסטרופליות של סדום הן משתמשות בתירוש הענבים לשם ביצועו של אקט חיובי תומך חיים.
הסופר המקראי אינו נוזף בהן וגם אינו מטיף מוסר לקנקן היין המיטיב לפעול. בפרק הבא הוא כבר מזדרז לעבור לפרשיה המפולפלת הבאה שבמהלכה נוהג אבי האומה, אברהם, להציג את זוגתו הנאה כאחותו במאמץ לפתות את המלכים המארחים.
ועכשיו אחרי כזאת מכת פתיחה, תיכף על ההתחלה של בראשית, ניתן היה לצפות כי היין יהפוך לגיבור ראשי בהמשך הרומאן של ספר הספרים. ואכן, מדובר בדמות חושנית שאינה נעדרת כלל מהמשך העלילה והיא מופיעה בכוסות היין של הזונים מתחת אלוהיהם בתוכחות הסקסיות של הושע, בגביע היין שהגיש נחמיה בן חכליה לארתחשסתא מלך פרס, במשתאות היין החביבים על ההוללים והמושחתים נוסח האכול ושתֹה כי מחר נמות של נזיפות ישעיהו, באספקת היין שהעמיסה אביגיל על החמורים בשמואל א', במסיבת היין ששתו בני איוב, במשקה שהוגש לדניאל, בנאדות המים הבלים והמבוקעים של יושבי גבעון הערמומיים בספר יהושע, בהצהרתה של חנה בספר שמואל על דבר היותה אשה קשת רוח "ויין ושכר לא שתיתי", ובצורת יין הנסך והשכר, התאנים והתרעלה.
מדובר אפוא בנוזל שיש לו נוכחות מלאת חיים, לעתים קרובות גם ארוטית והוא עשוי להתחבר בתירוש שינובב בתולות בזכריה, במנהגי המנאפים אוהבי אשישי הענבים של הושע, בפריחת הגפן וניצת הרימונים של שיר השירים ואפילו בשדי האהובה כאשכולות הגפן.
זהו גיבור רב גלגולים. הוא עשוי להופיע בצורת עץ הגפן ביחזקאל, או בהקשר הרמוני אך חזיוני פחות בדמות הגפן הפורייה בתהילים. הוא יכול להתגלגל באורח אלגורי במשל הגפן של יותם בן גדעון בספר שופטים ולשוב ולבצבץ בפסיכואנליזה לחלומו של שר המשקים האסור, המוגש לפענוחו של יוסף הצדיק. מדובר אפוא בגיבור מעללים מהסוג המכונה בתורת הספרות פיקרסקי, והוא מסוגל להופיע כאשכול הענבים של המרגלים המתגלגל לסמל של משרד התיירות.
הכל טוב ויפה ומשמח לבב אנוש, אבל לאותה המדרגה שבה הגיע בסיפור בנות לוט הוא אינו מצליח להתרומם. קראו לו בשמות דומים בעברית ובאוגריתית, בלשון שבא ובשפת חבש. הוא מופיע בסיפור המבול הפרסי בצורת המשקה שמערה את נפשתם אל גרונות בוני הספינה והוא מתגלגל לעלילות גילגמש הנתקל בפונדקאי אחד שמפתה אותו לחיי תענוגות. הוא נעשה לאחד מסמלי התדמית של הארץ זבת החלב והדבש ונהפך לסמן של שגשוג. היעדרותו נתפשת כתסמין של פורענות, אבלות או נזירות, אבל גם ההגזמה והשכרות אינן מומלצות.
המקרא אינו מהווה מתכון בדוק ליינן עברי חלוצי עדכני, הגם שהארכיאולוגיה של המזרח הקרוב עשויה להעניק לו השראה בדמות אשה בעלת ראש נחש המועדת לבצבץ בגתות יין מצריות. הסחיטה נעשתה בכפות הרגליים והייתה מלאכתם של עבדים שמיים או שחורים ולפיכך ייתכן כי אבותינו התמחו במלאכה זו. במקום בקבוקי זכוכית ופקקי שעם היו אז נאדות, נבלים וקנקנים, ואת הכדים הגדולים חתמו בטין מעורב בקש. אם אתם מתגלגלים בטעות במכונת זמן לסביבות בית שני, הקפידו לבקש יין שרוני ויין כרמלי וכן יין אשקלון, עזה, לוד והמור.
ואם אתם בלשים מטעם מכון המקדש והמכון של מדונה לחקר הקבלה - נסו לפענח את נוסחת יין קפריסין ויין רבת עמון ששימשה לפיטום הקטורת. לעומת זאת אם אתם סתם תפרנים, הסתפקו ביין תמד משיירי ענבים. אם בא לכם לגוון, נסו יין תמרים או רימונים ואם הסתבכתם בשומת מס, הציעו לפקידים ארגז כדים כחלופה.
אלא שכל האזכורים הללו לא ישנו כאמור את עדיפותו המוחלטת של סיפור היין בפרשת בנו לוט. המתחרה היחידי שעולה על הדעת - קלוש לאין ערוך והוא נקשר ביין הבוטיק הביתי של נוח. בדומה לסיפור לוט, גם כאן מופיע היין לאחר קטסטרופה עולמית.
נוח נח מן המבול ותיכף נוטע כרם, שותה לשוכרה ושוכח לכסות את ערוותו באוהל. חם, אבי כנען, נרעש מהמראה ומזעיק את שני אחיו, שם ויפת, המקפידים על הצניעות. הם מכסים את האב המעורטל בשמלה והולכים כשפניהם אחורנית לבל יראו.
הצדיק השיכור, המקיץ מאושש מתרדמת היין, מרשיע את בן הזקונים בהתנהגות בלתי ראויה (בפרשנות המקלה חם צעק "ראיתי את הבולבול של אבא", בפרשנות המחמירה הוא ביצע בו אקט מיני שלא ייעשה), ומקלל אותו בגזירת עבדות קשה. היין, שהושיע את הלוטיות, סיבך את הכנענים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם