בניגוד למה ששמעתם, גיא מרוז לא אלכוהוליסט
אין ספק שאני הטיפוס המתמכר. התמכרתי לסיגריות, התמכרתי לאוכל, לעבודה. דווקא כאן, בתשוקה הגדולה הזו לאלכוהול, יש לי גבולות נורא ברורים
שלא תטעו, אני נורא מחבב את הטיפה המרה, נורא. ראשית, היא מזמן לא מרה, היא מזמן גורמה מעודן שחייבים להיות בקיאים בו עד למאוד. אני מדבר על יין, כמובן, שזו אהבתי האמיתית, אבל אין ספק שהעולם הזה של השיכר יכול להיות תענוג גדול, אם לא קוראים לך סטס מיסז'ניקוב. לכאורה, בטח לכאורה.
בחיים שלי עשיתי כבר שתי הפסקות די גדולות. הפסקתי לעשן והפסקתי לאכול כמו חזיר. הפסקת העישון הייתה קשה כשאול, עצב עצום, אתגר ענק, אבל אני חושש שהוא פיקניק לעומת הוראה שתינתן לי ממישהו עם חלוק לבן - אסור לך יותר לשתות ולו כוס יין אחת אף פעם!
אני מכיר משורר בכיר, לא אנקוב בשמו, שסיפר לי פעם על הוראה כזו שקיבל (אני לא בטוח שעמד בה) ועל האבל הנוראי שנפל עליו. אתה מבין, כך המשורר, ג'וני הלך, באמת הלך, שלא על מנת לחזור והחיים עכשיו כל כך ברורים ואפלים...
זר לא יבין זאת. יש עונג כה רב בכוס יין טובה וכל הבעיה היא בכוס הרביעית, אבל הראשונה, הו הראשונה... כשמפסיקים לעשן הקאט חייב להיות ברור. אין יותר סיגריה ולו אחת קטנה, אין יותר שכטה, אין, נאדה.
ביין הקצוות הרבה יותר משוחררים. כוס יין אחת ביום - זה אפילו בריא אז למה לא? "למה לא?", ישאלו אתכם מאות אלכוהוליסטים אבודים. כי אותה כוס אחת תוביל לבקבוק ויסקי בתשע בבוקר שלא לומר שמונה, אם זה שעון קיץ.
זאת שאלה שמעולם לא הצלחתי לפענח. אני הרי כל כך אוהב לשתות, מנסה נורא לא להגזים, מנסה בשנים האחרונות לשתות רק בסופי שבוע, לא נוגע בוודקה כבר שלוש שנים, איך קורה שאצלי החשק לשתות בבוקר (שזו בעיני ההגדרה
אגב, אין ספק שאני הטיפוס המתמכר. התמכרתי לסיגריות, התמכרתי לאוכל, לעבודה. נורא קל לי להיות תלוי בדברים ודווקא כאן, בתשוקה הגדולה הזו, יש לי גבולות נורא ברורים. אני חושב שזה קשור לעניין של איבוד השליטה. הפחד הזה מאיבוד שליטה מלא - הוא אולי מפריד בין השתיין החביב לאלכוהוליסט המפחיד.
ויש גם את העניין של ההשמנה. כשהבנתי כמה "עולה" לי כוסית וודקה, הבנתי שאני לא נוגע בזה יותר. גם ויסקי שווה לעוגת קצפת וגם יין לא מרזה, אבל עדיין הרבה פחות מכוס קולה.
יין ישמח לבב אנוש זה נכון, עד לרגע שמתחילים להיות עצובים, הרגע בו מתחילים לדבר שטויות, להעליב פה ושם, להשתכר, להשתכר מדי.
באופן משעשע התחלתי את עבודתי ב"מעריב" בכתבה על יקב בבורדו שבצרפת. חבר הביא אותי לשם כדי לכתוב משהו משעשע על יין. שני עמודים כתבתי, בעיקר על האינתיפאדה שפרצה, על ברק שהתפטר, ומעט על היין הצרפתי החדש שלא ממש ריגש אותי. אבל בשבוע הזה בבורדו הבנתי איזה עולם עשיר ומרתק מסתתר מאחורי הבקבוקים האלה, כמה תבונה, השקעה ואהבה.
אני לא מצליח לפענח אנשים שלא שותים בכלל, אני לא מתחבר לכאלה ששותים יותר מדי, רק ברור לי שאם אחיה עד לגיל הפרישה, אפרוש לי לאיזה בר יין אותו אנהל. אני לא רואה דרך טובה יותר לסיים את הקדנציה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם