בשם האם: גיא מרוז לא שוכח ולא סולח
המאבק של אימא שלי לחיים היה מהקצרים שראיתי מעודי, ומה שהכריע אותה בסוף לא היה הסרטן אלא 38 מעלות חום. ודווקא אז הרוע הרים את ראשו
אל דאגה, אנחנו נטפל ברוע הזה, לאט-לאט וביסודיות ולא ננוח ולא נשקוט עד אשר ייעשה צדק. כל הפרטים מיד. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון אליי ולעצבים שלי, שהפעם יצטרכו להתאפק נורא. אנחנו צודקים ואנחנו ננצח.
והנה חידה: כמה עולה להיקבר בבית קברות שאיננו ירקונים? התשובה בסוף המאמר.
אימא שלי גילתה שיש לה סרטן לפני ארבעה חודשים, לא יום אחד יותר מזה. זה היה אחד מהמאבקים לחיים הקצרים ביותר שראיתי מעודי ונכון, לא הייתי בסיירת מטכ"ל, אבל במסגרת עבודתי ליוויתי לא מעט אנשים שמתו תוך כדי המאבק. מנעד קצר כזה של מעבר בין חיים למוות הדהים גם אותי. זה אפילו לא היה סרטן אלים במיוחד, סתם סרטן בינוני חסר כריזמה שטופל במיטב הזבלה הזה שקרוי "כימותרפיה", שהוא שם אחר לרעל עכברים מרוכז, וכבר אני מתנצל בפני כל אלה שהחלימו מהחומר המשובח הזה.
כן, אני יודע שהסטטיסטיקה מלמדת שיותר אנשים ניצלים ממוות בזכות הזבל הזה, אבל אני גם יודע ששנייה אחרי שיגלו את התרופה האמיתית, יפסיקו להשתמש בה. אימא שלי לא מתה מהסרטן.
הסיבה היא כמובן שהכימותרפיה הרסה את כל המערכת החיסונית של הגוף, לא השאירה כדורית דם לבנה אחת שתתנגד למיקרוב כלשהו, וכך היא הובלה למותה. אין לי ולו חצי טענה לרופאים. הם היו מדהימים, יסודיים ומסורים. אין לי חצי טענה לבית החולים, הוא היה כמו שבית חולים ידוע יודע להיות. יש לי טענה לעצם הרעיון של התרופה הזו שניתנת לאנשים בני יותר מ-70, שלא עומדים בעומס.
כשהתגלתה המחלה הייתה קבוצה של חברים שלחצו עליה להשתמש בכימו ומיד. אני הייתי נגד, אבל זה לא ממש עזר לי. בראש החבורה הזו עמד רופא, לא אונקולוג אלא מתחום אחר, שגם הוא חלה בסרטן ואותו התרופה לכאורה הצילה. הוא צעק וצווח עליה שתתחיל מיד עם התרופה בעוד אני מנסה למשוך לכיוון קצת יותר אלטרנטיבי. לעולם לא נדע אם צדקתי או לא, הגופה שלה מוכיחה באופן ברור שהם לא צדקו.
בזמן הלוויה נשאתי הספד שבין השאר טען גם את הטענה הזו - כימו, כפי שהיא היום, היא גם נזק עצום. לא בטוח שאנשים מבוגרים צריכים לרוץ ולהשתמש בה. הרופא הזה, שמפאת כבוד משפחתו לא אזכיר את שמו, החל לצרוח עליי בסיום הלוויה (דקות אחרי שקברנו אותה) על כך שאני איש נוראי וכל מיני דברים שאתם עושים בטוקבקים יותר טוב. לא אסלח לו על זה.
אני מניח שכבר שמעתם על זה. לא הסכימו לקבור אותה בקיבוץ בו נולדה, לא אלאה אתכם שוב בפרטים. אני באופן ברור יוצא למאבק עקרוני, משפטי-ייצוגי על העניין הזה. לא יכול להיות שמי שנולדה בקיבוץ, חייתה בו עד שנות ה-20, התחתנה בו, ילדה אותי שם, גם אני התחתנתי שם, שם קבורים הוריה, שם יש לה בית - לא תוכל להיקבר שם כפי שהובטח לה בילדותה.
יש מקום פנוי כמובן, יש תקדימים, אבל הנהלת הקיבוץ הנאלחה התעקשה לא לקבל את גופתה. אז עכשיו הם יקבלו את גופתי (החיה והעצבנית), ולא על מגש של כסף. להתראות בלוויה המשפטית שלכם.
וכך נמסר מקיבוץ תל יצחק: "על פי החלטת הקיבוץ, ניתן לקבור בבית העלמין של הקיבוץ חברי קיבוץ החיים בו בלבד. החלטה זו נובעת מכך שהקיבוץ מתחזק את בית העלמין באופן עצמאי, ויש בו מספר מוגבל של מקומות קבורה. אמו של גיא, דליה ז"ל, עזבה את הקיבוץ בשנות ה-20 לחייה ועל כן, עם כל הצער שבדבר, המשפחה אינה זכאית להביא אותה לקבורה בבית העלמין של הקיבוץ".
גם על זה כתבתי כבר לא מעט. אני רק רוצה לעדכן: הנהלת הפילהרמונית והעובד הזר זובין מהטה לא התקשרו עד רגע זה כדי לנסות להסביר את התנהגותם הבזויה. כזכור, הם לא הסכימו להזיז חזרה של התזמורת כדי שהנגנים יוכלו להגיע ללוויה של זו ששירתה אותם במשך 20 שנה!
זובין גם לא צלצל למשפחה עד רגע זה (כנראה שמע מה אני חושב עליו), ואחרי 20 שנות עבודה היא לא קיבלה שקל פיצוי או פנסיה, ורק תחשבו על מאבק עובדי "מעריב".
ולכן, כבר השבוע נשכרו מיטב עורכי הדין כדי לצאת למאבק גם על העניין הזה, כשכל הכסף שנזכה בו (ונזכה בטוח) ייתרם לקרן על שמה לקידום המוזיקה הקלאסית בישראל. לגבי זובין, גם כאן אין סליחה ואין מחילה, ואם יש עובד זר אחד שצריך לגרש, אתם בטח יודעים למי אני מתכוון.
מהתזמורת הפילהרמונית ביקשו שלא להגיב לדברים.
כלב: אני משתתף בצערך.
אני: תודה, זה מאוד מרגש אותי.
כלב: אין בעיה. עכשיו אתה יכול להזיז את התחת השמן שלך ולהוציא אותי לסיבוב? כמה זמן נראה לך אני יכול להיות סגור בבית? זוז! ואם אתה יכול, תביא את החוברת "פנאי פלוס", נשתמש הפעם בזה ולא בניילון הרגיל.
הולכים לבחירות!!
הולכים לבחירות...
התשובה: לא זאת השאלה. השאלה היא למה לא עוצרים את מי שמבקש 60 אלף שקלים על לוויה?
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם