חולה על כדורגל: ספר חדש מוקדש להפועל כפר סבא
אלדד שמואלי, לשעבר כתב ספורט ב"זמן השרון", הוציא ספר ("אל קורטיטו ועוד 15") על אהבתו לכדורגל ולהפועל כפר סבא. קבלו פרק מרגש במיוחד מתוך הספר
בתור הילד הכי קטן בכיתה, הייתי אמור להיות מופנם, ביישן, חסר בטחון ולא מקובל. ההיפך היה הנכון. אני לא רוצה להישמע שחצן, אבל הייתי מלך הכיתה. מחליף חברות כמו כריסטיאנו רונאלדו.
"הכי קטן בשיעור"? אז מה. תפסתי את השולחן הראשון כדי שאף אחד לא יסתיר. ובהפסקה? גם שם הסתדרתי לא רע. בהמשך תבינו למה.
סיפור חיי מחייב תוספת לשיר שאיתו פתחתי: "הייתי הילד הכי קטן במגרש". מגרש הכדורגל. מגיל ארבע או חמש, אני כבר לא זוכר, הדריבל שלי ריגש אנשים. אחי הגדול היה מקפיץ אותי למתנ"ס ושם היו מתאספים, אורי באצי, אלי פאפא ושאר משועממיי השכונה כדי לראות את התופעה.
ילד בן חמש שמטפל בכדור ומסתובב בין השחקנים כמו היו קונוסים. כן, כבר אז הודבק לי הכינוי של חיי: "קטנצ'יק" או כמו שדידי, המאמן הארגנטינאי שגילה אותי, היה נוהג להגות באהבה: "אל קורטיטו" – (הקצרצר).
כולם כינו אותי קטנצ'יק עד כדי כך שמעטים ידעו את שמי האמיתי: ניצן בן-בסט. דידי לא תפס כיצד הילד הכי זעיר בשכונה מככב על המגרש. אותו לימדו בארגנטינה שכדי לצאת "סטאר" צריך להיות חזק וגדול. אך אז היה נזכר בדייגו מראדונה והבין שאם ה"אגדה" נחשב לגדול מכולם אז גם ל"אל קורטיטו" בן טיפוחיו יש תקווה.
אני דווקא ראיתי בנומך קומתי יתרון גדול. לפחות בכל מה שקשור לכדורגל. תמיד נראה לי שקל יותר לשלוט בכדור כשאתה קטן וזה מוכח. רוב אמני הטיפול בכדור ידועים בקומתם הנמוכה: ליאו מסי מברצלונה, אייל ברקוביץ' גדול שחקני ישראל וכאמור הגדול מכולם וגם הקטן מכולם: דייגו ארמנדו מראדונה. שלושת כוכבי העל הללו הם רק דוגמא לננסים שעשו צחוק
כידוע לכולכם ולכל חובב כדורגל באשר הוא, השיא של משחק כדורגל - הדובדבן שבקצפת, מתרחש כשהכדור של קבוצתך נושק לרשת היריב. גם עבורי הרגע הזה בו הכדור חולף על פני השוער, חודר פנימה אל בין שתי קורות השער ומרעיד את הרשת, הרגע הזה היווה ללא ספק את פסגת הריגוש ותמיד ריחמתי על מי שלא חווה הבקעת גול בחייו. בעונה הראשונה שלי במתנ"ס פגשתי באהבה הראשונה שלי. הבקעת שערים. או כמו שדידי היה מתענג: "גולאסו" ! זו הייתה אהבה מגול ראשון. הנאה עילאית.
וההנאה הזו חזרה על עצמה פעם אחר פעם לשמחתי, ולעולם לא פסקה או פחתה. באימון הראשון במתנ"ס, דידי שאל אותי כמה שערים תבקיע העונה? "70" הבזקתי בחוצפה. באימון הפרידה ציפתה לדידי הפתעה – מחברת שכתבתי במהלך כל השנה ובה כמות השערים בכל משחק. סה"כ – 85 שערים!
ואז דידי הבריק: "סיכמנו על 70 גולים והבקעת 85. מהיום אפשר לשכוח מהמשפט: "נתניה ועוד 15", צריך להגיד: "אל קורטיטו ועוד 15". כך כשהוא מחבק אותי ומנשק את ראשי, נפרדתי מהמאמן האהוב עלי, דידי שאותו לא אשכח.
מאוד חשוב היה לי לספר לכם על המפגש עם המאמן הראשון שלי, דידי, שנתן לי להבין שאני משהו מיוחד או כמו שהוא אמר לי כשנפרדנו: "ממזרים כמוך ראיתי רק במגרשים בבואנוס איירס. אם הכול יהיה בסדר, "אל קורטיטו" יקר, אני עוד אתגאה לומר שקשרתי לך את השרוכים בנעליים וחסר לך שלא תסדר לי כרטיסים ביציע הכבוד כשתשחק באירופה", אמר לי והוסיף חיוך ארגנטינאי טיפוסי.
הייתי אז רק בן 7 ולמרות גילי הצעיר עניתי לו בביטחון, "דידי, אני אחזיר לך על כל מה שנתת לי, מבטיח". והוא נתן לי המון, את החדווה והתשוקה לכדורגל, את ההכרה בכך שלפעמים אני יכול לקחת כדור מהשער שלנו, לעבור את כל שחקני היריב ולסיים בגול.
ועם זאת כשהייתי מתמזמז לעיתים יותר מידי עם הכדור ולא משחרר פס בזמן, הוא ידע לתת לי על הראש כמו שרק ארגנטינאים יודעים: "ניצן (כשהוא היה כועס עליי הוא אף פעם לא היה קורא לי בכינוי, "אל קורטיטו"), עברת אחד, עברת שניים שחרר פס, תצא גדול. מה אתה חושב שאם תהיה אגואיסט תגיע למשהו?, אז אני אומר לך ילד, לא תגיע! דבר נוסף ולא פחות חשוב שדידי העניק לי הייתה ההבנה שאם אני חולם להפוך לשחקן כדורגל, אני חייב אבל חייב לעבוד קשה. גם באימונים וגם במשחקים.
הוא גם היה מדבר איתי על הצד הנפשי בכל מה שקשור לכדורגל, כבר בגילי הצעיר. "תראה ניצן, אתה ילד חכם אז אתה מסוגל להבין מה שאני הולך להגיד לך עכשיו", אמר במבטא שלו שכה אהבתי ועד היום מתנגן בראשי מידי פעם והמשיך: "כדורגל זה עבודה, עבודה קשה, לא בילוי ולא טיול, אתה צריך לעמוד בלחץ, אנשים יקללו אותך, עיתונאים של כדורגל עלולים להיות רעים, חלק מהם יותר גרועים מכלביי ציד. כשאתה בתקופה לא טובה ולא פוגע זה קשה, אין חברים, אין מעריצים ואתה מרגיש אבוד, שלא לדבר על הפציעות...".
הבנתי כמעט הכול ושאלתי בתמימות: אז דידי, למה בכל זאת אתה רוצה שאהיה שחקן אם זה יכול להיות כל כך קשה?. עד היום אני זוכר כיצד הוא ענה לי כשהוא מדבר לאט ומתענג על כל מילה:
"תישמע, "אל-קורטיטו": "אין אושר יותר גדול מלהיות כוכב כדורגל - להבקיע שער בליגה מקצוענית זו הרגשה שאין תחושה שמשתווה לה, כשאתה שומע עשרים אלף אוהדים ששרים לך, אתה מרגיש כמו על פסגת העולם, להשתייך ולייצג את הנבחרת של העם שלך ולשיר את ההמנון כשכל המדינה שלך מחזיקה לך אצבעות ומתרגשת איתך ובשבילך זה שיא הגאווה וכבוד גדול, לקחת אליפות עם הקבוצה שלך, יכול להפוך אותך למאושר באדם והצ'ק ששחקן מוביל מקבל בסוף החודש שמן פי כמה מהצ'ק שמרוויח הדוקטור הבכיר ביותר או המהנדס המתוחכם בחברה".
דידי לא עצר לרגע והמשיך ליהנות מכל מילה: "כולם מדברים עליך, אתה יכול לשחק במילאנו וידברו עליך בסאו פאולו, אתה ישן במלונות מפוארים ואני לא מדבר על הבחורות שמשתוקקות להיות לידך. הכדורגל הוא סוג של קסם שאנחנו פשוט שבויים בו ולא חושבים על כל הקשיים שעלולים להתעורר, לכן "אל קורטיטו", אני חושב שכדאי לך לנסות ולהיות שחקן כדורגל ובמקרה שלך, ילד מוכשר שכמותך, במקרה שלך, יש לי הרגשה מוזרה שתצליח". הייתה לו מין חכמת חיים והוא גם הוסיף: "אבל אל תשכח, יש גם אפשרות שלא תהיה שחקן גדול ומצליח ועם זה תצטרך לדעת להתמודד".
והוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר כשהוא ציין את כל המעלות שטמונות בחייו של כוכב כדורגל, הרי הוא בעצמו היה שחקן גדול. דידי פקרמן, גדל בקבוצת הילדים של, ריבר-פלייט הארגנטינית ושיחק בנבחרות הנוער של ארגנטינה, משם עבר לארבע עונות בליגה הצרפתית לאחר שחתם שם על חוזה שמן. לרוע מזלו הוא נפצע בעונה האחרונה במדיי, פריס סאן ז'רמן, ועלה לארץ. אז חלה ירידה ביכולתו בעקבות הפציעה והא סיים את הקריירה בהפועל כפר סבא. עיר מגוריי.
אני חושב שזו איננה יד המקרה שהביאה את דידי לסיים את הקריירה המפוספסת שלו דווקא בהפועל כפר סבא ולהשתקע בעיר הולדתי, כפר סבא, אלא יד מכוונת הייתה זו אשר גרמה לכך ואני יכול רק לברך על חלקו בחיי כילד.
אהבתי את העיר שלי, כפר סבא. את האווירה הנינוחה ששרתה שם, את האנשים הנחמדים, גני המשחקים, הקניון הפתוח שהיה מקום הבילוי המועדף עליי שנים רבות, שם גם חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי, הייתי אז בן 13 וחצי, ממש ליד המזרקה הניצבת בפתח הקניון- איך הלם בי הלב בעוצמה באותן שניות מתוקות של ריגוש. זו הייתה סיוון דיין, עליה תקראו בהמשך, שריסקה את ליבי חצי שנה לאחר מכן ואם לומר את האמת, לא אשכח לעולם עד כמה אהבתי את הילדה הזאת.
אבל דבר אחד אהבתי בעיר שלי יותר מכל, אולי אפילו יותר מאת סיוון, והיא קבוצת הכדורגל שליוותה את ילדותי - הפועל כפר סבא. נכון, לא קבוצה גדולה, אפילו בינונית ונטולת הישגים, אבל מה לעשות שלעיתים הלב שלי הולך עם החלש- כמה אופייני לי. סבל רב גרמה לי הקבוצה הזו שכל שנה הייתה יורדת ועולה ליגה ממש כמו נדנדה בגן שעשועים - אבל האהבה לקבוצה רק הלכה וגברה. ממשחק למשחק, מתיקו להפסד- מאכזבה לאכזבה.
לעולם לא אשכח את המשחק הראשון אליו הגעתי כאוהד הקבוצה - אני זוכר את אותו יום לפרטיו כאילו היה זה אך אתמול והייתי אז רק בן שש. צהריי יום שישי אביבי ונעים, השמש ליטפה ברכות את הדשא הכול כך ירוק שהנעים את מבטי המתמוגג.
השמש הנעימה שלוותה ברוח קלילה וקרירה התאימה לתיאור של שדרני הכדורגל בתכנית הרדיו, "שירים ושערים", הנוהגים לכנות בהתלהבות אקלים שכזה כמעט מידי שבת כך: "מזג אוויר אידיאלי לכדורגל".
זה נראה בדיוק כפי שחלמתי לילה לפני, בשעות המעטות שהצלחתי לעצום את עיניי. יותר מדהים אפילו. תאמינו לי שאם הייתם מצמידים מד דופק לליבי בעשרים הדקות הראשונות מהרגע בו דרכה רגלי לראשונה באצטדיון כדורגל, אז כנראה שהוא היה יוצא מכלל שימוש, כי לדעתי חרגתי בהרבה מהדופק המקסימאלי.
הרעש המופלא שבקע מיציעי האצטדיון בשילוב 11 גיבוריי בירוק ולבן שערכו חימום עם ובלי כדור, כשברקע מוזיקת הסמבה שהתנגנה בחוזקה ממערכת הכריזה, נראו לי כמחזה מלבב. משפחתי ליוותה אותי למשחק בהרכב מלא ולא מכיוון שהם אוהדי כדורגל גדולים, למעשה לאף אחד מהם אין כל קשר לספורט כלשהו - רק אני זכיתי במתנה היפה הזו - האהבה לספורט. הם באו איתי למשחק, פשוט כי הרגשתי צורך עז שיחוו איתי את אותו יום מרגש עבורי.
ארחנו אז את הפועל תל אביב, שקהל האוהדים הרועש שלה זוכה לכינוי: "הצבא האדום", מן הסתם כי צבע מדיהם הוא אדום אך גם בגלל העידוד הססגוני והקולני שלהם שתמיד נראה כל כך איימתי כאילו הכריזו על פריצת מלחמה באצטדיון.
על הנייר לא היו ספקות מי חזקה יותר. הפועל תל אביב הגיעה מין הצמרת הגבוהה, ואנחנו לעומתם עמוק בבוץ של מאבקיי הירידה, אבל כמו כל אוהד שמגיע לתמוך בקבוצתו האהודה, שמגיעה כאנדרדוג מובהק, שאבתי את אותה אופטימיות חסרת הסבר הגיוני, שמרגיש אותו אוהד אנגלי שקבוצתו מהליגה החמישית מארחת קבוצת פאר מ"הפרמייר ליג" במסגרת הגביע האנגלי.
הוא בטוח שקבוצתו תנצח. למרות הבדלי הרמות המובהקים, הניצחון עמד לנגד עיניי לפני כל משחק - אחרת לא הייתי מגיע לשיר, לעודד ולאהוב את הקבוצה עם המדים הירוקים לבנים. זה לא היה כוחות, הפסדנו 1:4 וירדנו ליגה באותה עונה, אך היו בטוחים שהגיבורים שלי נשארו עבורי גיבורים גם בליגה השנייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם