"אני האישה השקופה": למה רה"מ לא מציל את מעריב?
אם מפעל "פניציה" היה מפרנס 2,000 עובדים, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו היה מתייצב לפני העובדים ומתחייב להציל את המפעל. משום מה, את מעריב הוא לא ממהר לגאול
עדי זורע בהפגנת עובדי מעריב מול בית ראש הממשלה צילום: יהונתן שאול
לרוב אין לי כל קושי להביע את דעתי ולהציג אותה בצורה ברורה וחדה. אבל הפעם אני יושבת וחושבת לעצמי: אני יודעת מה אני רוצה להגיד, אבל אני לא יודעת איך. יתרה מכך, אני לא יודעת באיזו שפה להשתמש. אנחנו מדברים באותה שפה, אז איך זה שאנחנו לא מבינים זה את זה?
בשבועות האחרונים, כשעיתון מעריב, כמו שאנחנו מכירים אותו, עומד בפני סכנת סגירה, ומרחפת מעל ראשי סכנת פיטורים, נכנסתי בעל כורחי למאבק למען ההישרדות שלי ושל חבריי לעבודה. רובנו עובדים קשי יום שמתקשים לסגור אף את תחילת החודש, אבל בעיני הציבור הרחב אנחנו נחשבים אליטה שמאלנית בזויה.
זאת הפעם הראשונה שהבנתי באמת שאנחנו לא מבינים זה את זה, ושמה שלא קרוב אלינו ממש לא מעניין אותנו, הרי יש לנו מספיק צרות משל עצמנו, האם אנחנו צריכים להעמיס על עצמנו גם את צרותיהם של עובדי מעריב? ומעבר לכך, מה הם בוכים? הציבור הצביע ברגליים, השמאלנים האלה נמאסו ועוד ועוד.
ואני, שלא כותבת בעיתון, אלא מבצעת את עבודתי הקטנה והאינטימית, כמו רוב העובדים שאינם עיתונאים, מוצאת את עצמי שואלת בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת: "רגע, אבל מה על 2,000 העובדים?". הרי אם מפעל "פניציה" היה מפרנס 2,000 עובדים, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו היה מתייצב לפני העובדים ומתחייב להציל את המפעל.
אף אחד לא רוצה להכיר
אבל "מעריב" אינו "פניציה", "מעריב" לא יושב בפריפריה אלא בעיר הבירה הלא רשמית של ישראל, תל אביב, וחוץ מזה מי רוצה להציל מוסד שרק מבקר אותך? ואני עדיין שואלת: "רגע, ביבי, 2,000 עובדים, שמעת אותי?". ואני, כמו ההוא מהשיר של הביטלס "The fool on the hill", עומדת ומדברת כמו בשפה שאף אחד לא רוצה להבין ולשמוע, וגם אף אחד לא רוצה להכיר.
אני יושבת וחושבת, אני לא רוצה להיות הטיפשה ההיא מהשיר, אני כן רוצה שיראו אותי, שישמעו אותי ושיבינו אותי, אבל איך עושים את זה? איך מסבירים שעיני לא צרה בעיתונו של ראש הממשלה, אלא אדרבה, כמה שיותר דעות, כן ייטב. אם כמה שיותר עיתונאים ירחרחו, ינברו ויחשפו הרפש החבוי מתחת לאדמה, יהיה
טוב יותר לציבור, למדינה, וכן, גם לבעלי ההון, המיליון והשלטון. אבל לא ייתכן שתקציבי פרסום ממשלתיים מסוימים, שמגיעים גם מהכיס שלי, ילכו לעיתון אחד, שהוא במקרה (או שלא) עיתונו של ראש הממשלה.
לא יכול להיות שאני נותנת 300 אחוז מעצמי למען מקום העבודה, אבל פיצויים ופנסיה מתכוונים לשלם לי רק 69 אחוז ולא מאה אחוז כמו שמורה החוק. איך אפשר להסביר את כל זה? ואיך אפשר להסביר שעיתונאים, מגיהים, גרפיקאים, מפיקים, דפסים, מובילים, מחלקים, מוכרי מודעות ומינויים, עובדי שימור לקוחות, מזכירות ועוד בעלי תפקידים רבים שמביאים את המוצר הזה אליכם הקוראים, איך מסבירים ש-2,000 איש הולכים הביתה, ורוב העם חושב שזה לא מעניין?
הכותבת היא גרפיקאית ב"זמן ירושלים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם