הקומוניסט שעלה מברזיל מציג תערוכת ציורי ענק בב"ש
מלך ברגר היה בצעירותו קומוניסט נלהב בברזיל ואף ישב בשל כך בכלא. היום בגיל 86 הוא מתגורר בדירה קטנה בשכונה ד' בבאר שבע ויוצר ציורי ענק מחומרים ממוחזרים. סיפור חיים יוצא דופן
הוא יוצר ציורי ענק, שמורכבים כולם מחומרים ממוחזרים שאסף: זרדים, קליפות עצים ואפילו גרעיני זיתים. בעבודות שלו אין צבעים עזים, כי אם תחושה פסטלית, רוגעת, שעומדת בניגוד גמור לאישיות שלו.
מלך ברגר שבע מאבקים חברתיים, שעלו במאסר בארץ הולדתו, ברזיל, אבל הוא לא מתחרט על מעשיו לרגע ומוכן לצאת ולהפגין, אם יידרש. אמנם הוא עבר ניתוח לב פתוח וקטרקט, השמיעה לא מה שהייתה פעם, אבל מלך הוא איש מלא חיים ותוסס.
הוא נולד בשנת 1926 בצ'כיה וכשהיה בן שלוש המשפחה היגרה לברזיל והתגוררה באחת המושבות החקלאיות שהברון מוריס דה הירש יסד באמריקה הלטינית, במסגרת יק"א - חברה להתיישבות יהודית (שמה נגזר מראשי התיבות של השם הלועזי - Jewish Colonization Association), שסייעה למהגרים יהודיים ממזרח אירופה, הקימה עבורם מושבות חקלאיות בארגנטינה ובמדינות נוספות ותרמה גם למושבות בארץ ישראל.
הברון הירש רצה להקים בית לאומי לעם היהודי בארגנטינה, ארץ יפה ורחבת ידיים. לו התכנית שלו הייתה יוצאת אל הפועל, אולי הכותל לא היה בידינו, אבל היינו חוסכים הרבה במיזוג אוויר.
"אבא שלי, זכרונו לברכה, הגיע לברזיל קצת לפנינו, אבל בשנת 1929 הייתי כבר בברזיל. אבא קיבל שטח אדמה בקוּאַטְרוֹ אִירְמָאוּס שברִיּוֹ גְּרָנְדֶה דוֹ סוּר. קיבלנו פרה, קיבלנו סוס וגם שטח אדמה, בדיוק כמו שהיה נהוג עם המתיישבים בארגנטינה. המשפחות היו במרחק חצי קילומטר אחד מהשני. לא היה חשמל, לא היו מים זורמים. מקרר? חפרנו מתחת לאדמה שהייתה קרה. שירותים לא היו. היינו עושים בשדה ומספיק קליפה של תירס לנגב את התחת. אנחנו גדלנו על חיטה ותירס", אומר מלך.
"אבי היה חב"דניק, אבל בקושי הכרתי אותו. כשהייתי תינוק קטן אבא נפל מעגלה ונדרס. אימא שלי סימה, זכרונה לברכה, התמודדה עם הקשיים לבדה. בבית דיברנו יידיש והונגרית וכילדים למדנו פורטוגזית
מלך אינו צריך עושר רב כדי להיות מאושר. "אני יכול להגיד לך שאני מאוד מתגעגע לחיי הכפר עד היום. אני לא זקוק למקום גדול ועשיר. אני אוהב חיי פשטות, ממשיך לאהוב את חיי הפשטות. זה מה שנותן אושר לבן אדם. לא לעשות דברים שפוגעים בחיים או כובלים אותם, אלה לא חיים. התקופה הנוכחית היא תקופה של שעבוד גדול ונורא".
ילדותו בברזיל לוותה בצלה הנורא של עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. אמריקה הלטינית החליטה לא לנקוט עמדה ולא תמכה בבעלות הברית או במדינות הציר. האמריקנים ביקשו להבטיח לעצמם את אוצרות הטבע של היבשת ועשו זאת בקניית נחלות מאדוני הקרקע ובמתן שוחד לממשלות. בתום המלחמה, נאצים רבים ברחו לברזיל ולארגנטינה ולמדינות דרום-אמריקניות אחרות, וחיו בהן בחסות ממשלותיהן.
"הייתה אנטישמיות בפורטו אלגרה. היה עיתון פשיסטי, והיו כאלה שממש חיכו שהיטלר יתפוס את המושכות בברזיל. אני זוכר הפגנה נגד היהודים. היו מהגרים גרמניים שקראו להחרים את התוצרת החקלאית של היהודים, זה נודע לי משיחה עם בעלי מכולות. כמו שצמחו הנאצים בברזיל, ככה התחילה גם המפלגה הקומוניסטית. החברות במפלגה עלתה לי בהרבה מכות, אבל המצפון שלי לא נתן לי לנהוג אחרת. לעמוד מנגד למה שראיתי", מספר מלך.
הוא מגדיר את עצמו קומוניסט, אבל ציוני. תפיסת עולמו התעצבה לאחר שראה את אי הצדק שבשיטה הקפיטליסטית - העושק, משחקי הממון על חשבון הרעבים, בעלי קרקעות אמריקניים שהיו מתעללים באינדיאנים. לדעתו, כ-80 שנה אחרי, המאבק הגדול עדיין לפנינו.
ב"ממלכה" של ברגר חשוך, המדרכות ליד בניין מגוריו ברחוב אלעזר בן יאיר בשכונה ד' שבורות ואין צמחים שירככו את מראה הסביבה. למלך ברגר אין ארמון, רחוק מכך. הוא גר בדירה קטנה בקומה שלישית ובה שולט אי סדר של אמן. הבית הצנוע שלו הוא גם הסטודיו, שכמותו רואים בצילומים של אמנים גדולים: מכחולים, צנצנות, שפופרות של צבע וכלי עבודה. מלך שולט היטב בניו מדיה – הוא אוהב להתעדכן בפייסבוק, מרבה לפרסם שירה ברשת וכותב על פוליטיקה.
הוא כתב את שיריו הראשונים בגיל 19. בהתחלה, שירי אהבה. אחר כך הלך אחרי לבו שחיפש צדק וכתב שירה פוליטית עם גוון סוציאליסטי. הוא ראה סביבו הרבה אי צדק: שוטר שמכה נהג חשמלית או בעלי הון שהעדיפו לזרוק חלב או חיטה, רק כדי שהמחיר שלהם לא יירד, והוא נתן ביטוי לרגשות שגאו בו. "זה עורר בי משהו. לראות את העוולות, לא יכולתי לעמוד מנגד. שמעתי הרצאה של פרופסור אינדיאני, שסיפר על מה שעוללו לאינדיאנים".
הוא ידע שיכול להיות טוב והכיר מקרוב מציאות אחרת. "הייתה אז ערבות הדדית, לא היו משאירים אדם לבד. לא השאירו את אמי לבדה, עם שישה ילדים קטנים, כל אחד עזר. עזרנו אחד לשני. ככה היה כתוב בתורה, זה מה שלימדו אותי כילד.
"בפורטו אלגרה פגשתי חבר'ה מאירלנד, שלחמו נגד הנאצים. אחד מהם היה קומוניסט אדוק, אשר הפנה אותי לבחור יווני שנתן לי ספרות בנושא. למדתי על השיטה הנלוזה, ששעבדה את האנשים. שמעתי על העוול שעושים לאזרחים, הניצול. הרגשה נוראית".
בשנת 1945 מלך הקים עם חברים קרובים את התא הקומוניסטי הראשון בפורט אלגרה. הוא נרדף על ידי השלטונות, אבל לא חשש. "היה שוטר שחיפש אותנו, אבל מצד שני, היה לו ילד שהיה זקוק לניתוח עיניים ורק הרופא הקומוניסט היה יכול לעשות את הניתוח, כי כל השאר ביקשו סכומי עתק. אז הוא היה מעלים עין לפעמים.
"היו כפריים שרצו להתארגן, רצו לגדל תוצרת חקלאית, אז הלכנו אליהם ולימדנו אותם דברים. הייתי צעיר ונועז ולא פחדתי. המשטרה עצרה אותי וחמישה ימים הייתי מבודד עד שבא אותו שוטר, שסידרתי לילד שלו ניתוח עיניים. הוא הוציא אותי מהכלא, אבל רק הפעם.
"הייתי בן 20, זקוק לעבודה, אז נסעתי לסאו פאולו. מצאתי מקום לישון באיזו אכסניה, אם בכלל אפשר לקרוא לה כך - כוך, מוכה כינים, אבל בעל הבית לא הרשה לי להתרחץ שם. עבדתי במפעל חשמל, שם היו מייצרים את המוצרים הפשוטים של אז".
אמצע שנות ה-40 של המאה שעברה היו ימים סוערים ביבשת דרום אמריקה, שבה התרחשה התעוררות עממית. בימים ההם נטמנו הזרעים למהפכה בקובה, בארגנטינה שינו סדרי עולם, גם בברזיל האדמה בערה. מלך היה פעיל ונועז, אולי נועז מדי. הוא למד מחבריו הקומוניסטים נאמנות מהי, אבל המשטרה שמה עליו עין ויום אחד, כשצעד ברחוב, התנפלו עליו שוטרים ועצרו אותו.
חודשי המאסר שריצה בכלא היו זמן ארוך דיו להכיר קומוניסטים אחרים, ללמוד ולשנן את העקרונות של המלחמה נגד אויבי מהפכת המעמדות והאנשים הפשוטים. "משאבי הטבע הם של העם. תראה מה קרה פה עם המים. המים הם של כולם, אבל יש מי שעושה כסף. בכל מקום, השיטה היא לנסות להוציא ממך עוד ועוד כסף. חודש אחד קיבלתי חשבון מים כאילו שיש לי פה בריכה. מה זה? זה אי צדק".
בשנת 1951 הוא מחליט לממש את ההיבט הציוני שבאישיותו לעלות לארץ. "הייתי בגרעין השני של מייסדי קיבוץ מפלסים. הייתי במפלסים שנה או משהו כזה וגיליתי אלמנטים מאוד שליליים שלא יכולתי להמשיך לחיות שם. המועדון היה המקלחת, שם היו רצים הסיפורים. העזתים היו באים לגנוב, היה שומר אחד שסיפר שירה על זקן ערבי. זה זעזע אותי.
"ממפלסים הלכתי לחפש קיבוץ של השומר הצעיר, שהתאים לי יותר אידיאולוגית. געש היה קיבוץ חדש של דרום-אמריקנים". בגעש הוא חי משנת 1952, כמועמד לחברות בקיבוץ. העולה הנלהב מברזיל עבד בחקלאות בשמש ובקור וישן על מיטת ברזל באוהל. האל שבו האמינו חברי הקיבוץ ישב בקרמלין במוסקבה.
"בעניין האידיאולוגי, סטאלין היה קדוש בשביל חברי געש. למדנו בקיבוץ מרקסיזם, היינו סולידריים עם שביתות הימאים, הפגנו למען שלום עם הערבים, ללא תנאים מוקדמים. אבל גם שם לא חשתי בנוח. אני אחד שאומר מה שהוא חושב".
בשנת 1955, אחרי שהשתחרר משירות צבאי בחטיבת גבעתי, מלך עבר לגור ברחובות. כשהיה חייל המשיך לבטא את עצמו במילים ובכתב. "הייתי כותב שירים, גם בזמן השמירה. היו מפקדים שהבינו והיו מפקדים שלא". החיים לא היו קלים למלך ברחובות. לא הייתה לו עבודה קבועה והוא רצה מאוד לחזור לקיבוץ. אשתו הטרייה לאה לא התלהבה, אבל הייתה להם תינוקת קטנה ומלחמת הקיום עמדה להכריע אותם. "היה קיבוץ קומוניסטי אחד, יד חנה, ליד טול כרם. אשתי היססה מאוד, אבל אני הלכתי. הרגשתי טוב שם. הכל היה שם טוב, אשתי לא התרגלה.
"בשנת 1960 הגעתי לבאר שבע, התחלתי לחפש מקום מגורים. עבדתי עם קבלן גינות, שלושה חודשים גרתי במועדון של המפלגה הקומוניסטית בשכונת דרום, שניהל אותו החבר רובינק. היו מעט קומוניסטים בבאר שבע. חודשיים וחצי גרתי שם כשראיתי שאני יכול לשכור איזו דירה. אחר כך הבאנו את המשפחה.
"גרנו בשכונה א' בדירה שכורה. יום אחד חבר פוגש אותי ומספר לי שאחרי תשע שנים בארץ מגיעה לי דירה. הלכתי לסוכנות, קיבלתי אישור למעברת חצרים, אשתי לא הייתה מוכנה לדבר כזה. היה לה אח בוועד הפועל של הסתדרות הנוער. הוא התערב והשיג בשבילנו תור בונה, קיבלנו בית ליד מפלגת העבודה, שלא היו בו בלטות. בית בלי רצפה.
"בהמשך עבדתי במכון לחקר הנגב, שם בגלל הפעילות שלי למען העובדים לא רצו לתת לי קביעות. פיטרו אותי וחיפשתי עבודה. שלחו אותי לגלות נווה נוי, לעבוד בחלקה שהייתה מושקית במי ביוב, אבל כולם ידעו שאני שם והיו באים להתייעץ אתי בענייני מאבקי עובדים. נאבקתי כבר אז נגד שיטת עובדי הקבלן בעירייה.
"בתחילת שנות ה-70' הייתי אחראי על הקמת הפארק של שכונה ד'. גם שם היו מאבקים, רצו שאעבוד בתנאים מסוכנים, אבל תמיד עמדתי על שלי. ככה אני. אדם צריך שיהיה לו כבוד בעבודה, שיכבדו אותו כעובד וכאדם. שלא ינצלו אותו ולא יאיימו עליו".
מתי התחלת לעסוק באמנות?
"לפני 42 שנה התחלתי ליצור. אני יוצר מהטבע. גיליתי את הנפלאות האדירות של הטבע, את העוצמה שבו. אמנות הטבע עוזרת לנו להבין את העוצמה האדירה שבטבע ואיך אנחנו יכולים לחיות טוב יותר, מבלי לפגוע בו. אני חולם שעוד אוכל לחיות בעיר חלוצה, שמתכננים להקים בנגב. עיר שתהיה מבוססת על ניקיון, מחזור, חיים נכונים. כי אנחנו חיים חיים של ניוון, של צריכה, של שעבוד נוראי. לא רכוש הוא חשוב - חשוב לימוד, חשוב טבע. לא כסף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם