חנה גולדברג: "היום לכתוב שירים זה בלה-בלה-בלה"
הסופרת והמשוררת חנה גולדברג הפסיקה לכתוב שירים. למרות "אנטרטיקה", "נאחז באוויר", "לא רוצה לזמביה" ועוד, שהפכו ללהיטים, היא החליטה לעבור לסיפורים. שלושת הרומנים שלה הפכו לרבי מכר. כעת היא מדברת על חייה בחיפה, על הבחירות שעשתה בחייה וגם ממליצה: "אל תתפשרו באהבה"
מה מוזר בזה?
"חיפאים הם טיפוסים מוזרים קצת. כמו שהם לא יודעים מה לעשות עם חוף הים הנפלא שלהם, ככה זה עם ה'כרמלית'. אני לא יודעת איך החיפאים גרים על ההר, ולא מבינים שהם צריכים לגור בבת גלים, קרוב לים, ואיך הם לא מתנפלים על ה'כרמלית' בהמוניהם".
>> סיפורו של השיר הראשון: "לא רוצה לזמביה"
כעת חוזרת גולדברג עם רב מכר חדש, ועם גיבורה חיפאית - "אהובי הלא ידוע". היא מספרת על התאונה באירלנד שהביאה אותה לכתוב את הספר, איך עיצבה חיפה את תפיסת עולמה, מדוע רווקות מאוחרת היא לא דבר שצריך להתבייש בו ולמה הפסיקה לכתוב פזמונים.
הקלישאה שאפשר להוציא את האדם מחיפה, אך אי אפשר להוציא את חיפה מהאדם, ללא ספק נכונה בהקשר הזה. גולדברג (57), שנולדה וגדלה להורים ניצולי שואה שהכירו על סיפונה של אוניית המעפילים "אקסודוס", שהתה בעיר הכרמל חלק לא מבוטל מחייה. אמנם את שירותה הצבאי, במהלך מלחמת יום כיפור, עשתה ככתבת, אולם לאחר שחרורה שבה לעיר, ולמדה באוניברסיטה פילוסופיה וספרות אנגלית. במקביל ללימודיה עבדה כעיתונאית, כעורכת לשונית, וכמתרגמת. עוד לפני כן, כבר בהיותה בת 17, פרסמה ספרי שירה. אחד השירים שכתבה אז היה "גבר באמבטיה", שניתן כעבור שלושה עשורים לזמרת הצעירה ליליה פייגין ("ליליה", בשבילכם), והפך ללהיט רדיופוני.
כאשר סיימה את לימודיה האקדמאים, רצתה גולדברג להתפתח בתחום העניין המרכזי שלה - הכתיבה.
"אף אחד לא היה צריך את המילים שלי בחיפה", היא משחזרת. "כמובן שבאותו הזמן חוויתי התרסקות והתפכחות גדולה, בעקבות פרידה מהחבר שלי אז, שבו הייתי מאוהבת. כחלק מהבעיטה שלי בהכל החלטתי לעשות את הצעד הגדול הזה, ומצאתי את עצמי עוברת לתל אביב".
המעבר התרחש למרות הרדידות והשטחיות של תל אביב, תרתי משמע. בראיון שהעניקה ל"זמן חיפה" בעבר, ציינה גולדברג: "חיפה היא הררית, ותל אביב שטוחה. תמיד אשאר אשת הרים, שהעיניים שלה מתגעגעות לראות כמה מפלסים למרחוק. להיות תל-אביבי - זה לראות מחלון הדירה שלך את השכנים מהבניין ממול".
במבט לאחור, האם זה כל מה שגילית בתל אביב?
"קודם גיליתי שתל אביב פחות לחוצה, למרות שהבאתי איתי אליה את החיפאיות והלחץ - ולכן היה לי קשה להתמודד עם הסביבה. הייתי עוף מוזר. הייתי מוקפת בחורים, כמו בחיפה. תמיד הייתי כזאת, ואת כל מי שלא התאהבתי בו - הפכתי לידיד, והיו גם כאלה שהפכו לחברי נפש. זה לא שישבתי אני שוממה עם הכלב שלי, אבל למרות זאת לא מצאתי שם את 'הדבר הזה'. זה שגם ירעיד את אמות הסיפין שלי, כמו בסרטי הפנטזיה שראיתי בסינמטק חיפה, שכמעט גרתי בו כחיפאית".
למה בכלל הגעת לאמונה שיש אדם כזה?
"הייתי חלק מחבורת מכורי קולנוע, וכנראה דרך הסרטים הועבר לי בזרם תת-קרקעי לתודעה, שאהובי הלא ידוע לא רק שישנו, אלא שאני חייבת למצוא אותו. ככה, ברמה הכי פשוטה שיש, כן? עם הזמן הלכתי בעולם, אוחזת בתבנית שלו. ידעתי בדיוק מי הוא: איך הוא יצחיק אותי, איזה אדם הוא ומה האופי שלו, אחד שיודע לתת לי את ה'ספייס' שלי וכל מה שאתה רק רוצה. אבל, כשלא מצאתי אותו לבסוף - התחלתי לחשוד שזה לא מישהו שאני אמורה לפגוש, אלא משהו בתוכי שאמורה ללמוד. זה גרם לשינוי גדול וכואב אצלי".
זה קרה לה "רק" בגיל 27, במטבח. באותו הרגע פגה האשליה. זאת שגורסת שגולדברג תתאהב מתישהו במישהו המושלם שחיפשה כל הזמן, ושיחד הם יהיו מאושרים. באותה התקופה היא עבדה במשך שנתיים עם קורין אלאל, ושתיהן לא ממש הצליחו למצוא קצה חוט. גולדברג לא מצאה את המילים הנכונות, ואלאל לא מצאה את הלחנים לטקסטים שכבר היו לה ביד.
לפני כשבועיים סופר ב"זמן חיפה" וב-nrg מקומי הסיפור שמאחורי השיר "לא רוצה לזמביה". השורה הראשונה של אותו השיר, שהכניס אותה לתודעת הקהל בארץ, נולדה באופן הכי מקרי והזוי שיש, ללא כל תכנון. וכך, השבר הזה במערכת היחסים שחוותה גולדברג הפעם, הביא אותה לכתוב את המילים: "אין סוסים שמדברים עברית/אין אנשים שלא מתים/ חפש באנטרקטיקה/ אין ארמון באמצע רחוב הירקון/ לא גר נסיך איתי בחדר, אין שלג באפריקה/ חפש באנטרקטיקה".
שעתיים אחר כך לאלאל כבר היה לחן, ושבוע אחר כך היו לה לחנים לאלבום שלם. בסופו של דבר יצא האלבום רק ב-1989, ונכלל בו שיר נוסף שכתבה גולדברג - "התשמע".
עד היום כתבה גולדברג כ-400 שירים, חלקם הלא מבוטל זכו ללחנים והפכו ללהיטים, או לשירים אהובים. השיר הראשון שלה שהפך ללהיט היה גם הפזמון הראשון שאת מילותיו כתבה: "לא רוצה לזמביה", אותו שר עופר אקרלינג. "לא רוצה לזמביה", שיצא לרדיו ב-1983, התחיל למעשה את קריירת כתיבת הפזמונים של גולדברג, והפך אותה לכותבת מבוקשת. שנה אחר כך הוציאה את ספר השירה "רומן בשורות קצרות", וב-2005 את "אין סוסים שמדברים עברית" - קובץ ממיטב הטקסטים שלה לאורך השנים, שכוללים שירים קלאסיים כמו: "נאחז באוויר" (גידי גוב), "אמסטרדם" ו"ענוג" (להקת "נוער שוליים"), "אש" (רמי קליינשטיין), "חברים בכל מיני צבעים" (שרית חדד), "בואי נתחבק" (אלון אולארצ'יק) ו"מישהו גדול" (שי גבסו).
מעבר לכך היא פרסמה עשרה ספרי ילדים (בהם "קישתא"- שתורגם לערבית ב-1999 תחת השם "בסבוסה", וזכה להצלחה ברשות הפלסטינית), ושלושה רומנים שהפכו לרבי מכר ("אף מילה על אהבה", "כשהחיים יתחילו" ו"דיבה").
"בשנים האלה, מעניין אותי יותר לכתוב ספרים", מסבירה גולדברג את הכיוון אליו פנתה בשנים האחרונות. "פה ושם אני עדיין נותנת שירים, אם מדובר במישהו שאני חושבת שיתאים אליהם, אבל זה לא כמו פעם שממש ישבתי עם להקות וכתבתי עבורן".
מה השתנה?
"מעבר לזה שהתאכזבתי לא פעם מביצועים של השירים שכתבתי, עד שהגעתי למצב שפשוט לא בא לי לכתוב שירים היום. כל התחום הזה השתנה בימינו. הוא רחוק מלהיות אמנות. היום זה 'בלה-בלה-בלה', ויאללה תחרות. זה מחליא אותי שלקחו משהו ענוג וטהור כמו שיר, והפכו אותו למשהו שאנשים מתגוששים ורבים עליו, תוך קנאה נוראית ותחרות של שני אנשים זה נגד זה, שבסוף יתחבקו האחד עם השני, למרות שהם לכאורה שונאים האחד את השני. אתה יודע כמה רייטינג זה מביא? הקנאה הזאת שקיימת בין משתתפים בריאליטי היא רגש שנמנעים מלדבר עליו, למרות שהוא חזק".
לפני כמה חודשים יצאו בו-זמנית שני ספרים חדשים פרי עטה: "ספגטי", ספר לילדים בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", ו"אהובי הלא ידוע" בהוצאת "כתר" (שהספיק מזמן להפוך לרב מכר). "זו כנראה תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שאני עושה דבר כזה", היא מתוודה. "זה לגמרי בלבל אותי: כל ספר שאני כותבת לוקח אותי למקום אחר, ועכשיו אני מרגישה כמו אחרי לידת תאומים: אחד מהם הוא חכם וזקן, והשני רק נולד עכשיו. לכל אחד מהם יש צרכים שונים, והתמרון בין שניהם הוא לא קל".
כתיבתה של גולדברג תמיד התייחסה כך או אחרת לבחינה, האם קיים סיכוי לשינוי אמיתי בחיי הגיבור, או האם ניתן לממש את הכמיהה שלו לאהבה. לפיכך ברור, כי ההבדלים בין שני הספרים הללו רבים. אמנם שניהם מתייחסים לתסביכים מוכרים של בני הגילים אליהם נועדו, אך אם הספר הראשון עוסק בהתמכרות של ילדים למסכים בכלל ולטלוויזיה בפרט, הספר השני שם על השולחן סוגיית כבדת משקל - חיפוש אחר הגבר המושלם, או אם תרצו חיפוש אחר "האחד".
מעבר לעובדה שגולדברג כתבה בעבר טקסט בשם "אהובי הלא ידוע" (שהושר על ידי הזמרת שרי), נדמה שזו הרחבה של המסרים שהעבירה גולדברג דרך הטקסטים השונים שכתבה. הגיבורה של הספר "אהובי הלא ידוע", רחל, היא חיפאית. כמה שנים אחרי גיל 40 (כשהיא חיה עם כלבתה האהובה, הוריה נפטרו ועם אחותה היחידה היא איננה בקשר), טעות במספר מובילה אותה לשיחה מוזרה עם גבר, שמוצא חן בעיניה יותר מכל גבר שפגשה מזה זמן רב - ומובילה אותה לחשוב שאולי זהו האיש שהיא מחכה לו כבר שלושים שנה.
לעומתה לאה, חברתה מילדות בחיפה, חיה במסלול הפוך: היא התחתנה עם מהנדס בעל דירה, תוך שהיא מתפשרת על הגשמת ציפיותיה ל"אחד", והקימה איתו משפחה. מנגד רחל ויתרה על הקמת משפחה בגיל צעיר, אם בכלל.
"הסיפור הזה לא ישב אצלי במגירות, פשוט כי אין לי כאלה. אני לא שומרת כלום. שום דבר שכתבתי לא מחכה בצד. הכל התחיל מזה שטסתי עם בן זוגי רוני לאירלנד", מגלה גולדברג, שאגב כיום היא נשואה, אם לשניים וגרה ברמת גן. "בוקר אחד, בשלב כזה שאני והוא עדיין מתאוששים מהשינה, נסענו באזור כפרי. שם, כמו באנגליה, נוסעים בצד שמאל של הכביש, והוא טעה ונסע בצד ימין. באיזה שלב, רוני יצא הפוך מפנייה, ומישהו בא מולנו וכמעט התנגשנו בו. זה היה מאוד מלחיץ, ופתאום בוקר קסום כל כך, בו הציפורים מצייצות ומסביבנו הכל ירוק - השתבש. החוורנו שנינו, והתנצלנו בפני הנהג, שהתגלה בכלל כמישהו חמוד שניסה להרגיע אותנו שהכל בסדר. אבל באותו הרגע עף לרוני איזה בורג, ומחייכן ומתוק הוא הפך למפלצת בלתי נסבלת.
"הניגוד בין הנוף היפה לגבר הנרגן שיושב מולי, הביא אותי למחשבה 'איך זה שבכלל החלטתי להתחתן עם האדם הזה?'. היינו ברוגז כמה שעות, והעיקר - מטיילים בנופיה הנהדרים של אירלנד כמו שני דבילים. כתרגיל נקמה שכזה התחלתי לשחזר בראש איך בחרתי בו, ולמה לא בזה שהיה לפניו, ואיך היה מגיב אותו האקס המיתולוגי היום לכך. בדקתי איך ומה הרגשתי אז, ואם קרה מקרה דומה שעיצבן אותי במערכת היחסים ההיא. כמובן שעד הצהריים כבר השלמנו, אבל כבר אי אפשר היה לסגור אצלי את פרץ המחשבות הזה לגבי הבחירות של כל אחד מאיתנו בחיים, ועל כך שכל אדם הוא מורכב וכל אחד מאיתנו יכול להיות לפעמים עלוב ולפעמים נפלא".
איך זה הוביל אותך לספר הזה?
"נתחיל בזה שבכל בחירה יש ויתור על הבחירות האחרות. שאלתי עצמי המון שאלות. לכתוב התחלתי כבר למחרת, תוך שאני 'מדברת' אל האהוב הבלתי נודע שחיכיתי לו בגיל 16. זה התחיל ממעיין מכתב שכתבתי לו, והוא ברוב חוצפתו לא בא. במשך הזמן פתאום הרגשתי שיש שם משהו - החיפוש הגדול הזה אחרי אהבה, שיש כמעט אצל כל אחד, ולא משנה אם מדובר בגברים או בנשים".
איך הוא בא לידי ביטוי?
"אתה מרגיש את הניצנים של זה באירועים המשפחתיים, עם הדודות ששואלות אותך: 'יש לך כבר חברה?', ואתה יודע שמשהו לא בסדר אצלך. מצד שני, אולי יש לך חברה, ואתה קצת מתבייש בזה שהתפשרת בגלל שמישהי שרצית לא רצתה אותך. או שבכלל אתה מפנטז, ולא יודע אם אתה באמת יכול ללכת אחרי החלום. אלה לא תחושות קלות. יש אנשים שהתחושות האלה גורמות להם להרגיש פגומים.
"אנשים מרגישים די מהר שמשהו חסר להם, והחיפוש - הוא גדול, מלחיץ, מבלבל ומתעתע, כי נורא לא לדעת את התשובות לתחושות הללו. בסופו של דבר, גם אם הם מגיעים לאיזה איזון, לא תמיד הם יודעים להגיד האם הם התבגרו, או שהתפשרו מכורח הנסיבות. אגב, אצל נשים הנושא הזה מסורתית הרבה יותר בעייתי, מכיוון שהוא כולל ביטויים מעליבים כמו 'רווקות מזדקנות', או על כך שיש עדיין בחורות שמחכות שיזמינו אותן לרקוד".
יש המון היבטים בספר, שכאילו מזכירים אלמנטים מחייך האמיתיים. עד כמה זה נכון?
"נכון שהתחתנתי בגיל שנחשב מאוחר - 31, כשכמעט כל החברות שלי מהתיכון בחיפה הגיעו לגיל 27 עם לפחות ילד אחד, אבל לא שנשארתי רווקה עד גיל 47. לעומת זאת, הניחוח והצבעים מוכרים לי מתוכי, ומתוך חיים של אחרים, הרי בכולנו יש את הדברים האלה במינון זה או אחר. מה שעשיתי היה לקחת את הרעיון הזה הלאה. חוץ מזה, יש גם המון חלקים אמיתיים מבחינה משפחתית, ולעיתים אלה כמה דמויות.
"חיים פסח, העורך של הרומן הראשון שלי, 'אף מילה על אהבה', אמר לי פעם משהו שעד היום נכון לדעתי: בכתיבה טובה, אתה צריך לכתוב על משהו שאתה מכיר בצורה אינטימית. זה לא חייב להיות משהו אוטוביוגרפי, אלא כניסה לחדר מסוים וכתיבה מתוכו. אני כותבת על קשת של רגשות, חרדות, כמיהות וחלומות. אני מכירה את חווית האימהות, גם כאמא וגם כבת. אני מכירה קנאה - כזאת שקינאתי, וכזאת שקינאו בי. חוויתי אובדן של הורה, וגם גדלתי כדור שני לניצולי שואה".
מה מעניין בגיבורה חיפאית, בהקשר של "אהובי הלא ידוע"?
"הבדידות הזאת שלה כחיפאית בת 47 מהווה ניגוד חריף בינה ובין סביבתה המהוגנת והנורמלית לכאורה. הלגיטימציה לא להתפשר, ולא ללכת בתלם, להרגשתי פחות קיימת בחיפה, ולכן הדרמטיות הזאת מעניינת הרבה יותר. בחיפה קיימת עדיין תמימות, שתל אביב איבדה כבר מזמן. לעומת הסיטואציה האמיתית של הרווקות, שנפגשות בסגנון 'סקס והעיר הגדולה' לארוחת בוקר בחוף 'מציצים' - בחיפאיות יש שקט.
"בעיר הרב-מפלסית הזאת, אתה יכול להיות במקומות עם טופוגרפיה שונה, וזה מתכתב עם הדמויות, שאחת יורדת לים והשנייה עולה להר. עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול מאוד להיות שהסיבה שבגללה הגעתי לחיפוש אחר הבלתי מושג, התחיל באותה תמימות חיפאית. לעומתה, בתל אביב יש כל כך הרבה יותר רעש - שבגללו אתה בקלות יכול להגיע לגיל 25, בלי להתמודד עם העניין הזה".
מה המסר שאת מעבירה בספר הזה?
"הגיבורה משווה עצמה לנשים נשואות, ויש עניין שהרבה מהסבל שלנו כבני אדם, הוא בגלל אותה השוואה שעושים בינינו לבין סביבתנו, והקנאה הנלווית שחשים כלפי הסביבה בעקבותיה. הספר נותן לגיטימציה לנשים ללמוד להיות שמחות בחלקן, בלי כל ההשוואות הללו. המסר דווקא אופטימי לדעתי, וכך גם הסוף. אני אומרת לנשים שקוראות את זה: אל תתפשרו על אהבה. אל תתחתנו בגיל צעיר מדי עם מישהו, רק בגלל שהוא מהנדס ויש לו דירה".
עם כל המטען והמשקל הזה, את חושבת שעשית בחירה טובה בחייך?
"הייתי סוערת המון שנים, ומצד שני רציתי שקט ואינטימיות. לדעתי עשיתי בחירה טובה באמת, ואני מרוצה שיש משהו בתוכי שהפך ליותר שקט, והצליח להיות מסוגל לחיות עם הניגודים הללו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם