"החרדים משחיתים את הציונות": בגובה העיניים עם דן חמיצר
הוא נולד בירושלים, נמלט ממנה בשיירה האחרונה, גדל ברמת גן וגר כיום בעין הוד. 1,556 מילים עם החידונאי, האמן והטייס דן חמיצר (65), נשוי + 3, שחושב שמכיוון שלאדם אין כנפיים, הוא הפך את מוחו לכלי טיס
"תמיד כששואלים אותי אני אומר שנולדתי בירושלים בשנת 1947, ושזאת גאווה גדולה להיוולד בה, אף שאני שמח שהצליחו למלט אותי משם בשיירה האחרונה מהעיר הנצורה ב-1948. גדלתי ברמת גן, ויחסיי עם ירושלים הם מורכבים מאוד. הרבה מחמאות אני לא אחלק לירושלים. כאחד שגדל בשפלה, אני חושב שאיחוד ירושלים שינה דרמטית את אופייה של העיר.
"עד 1967, ירושלים הייתה מקום מעורר השראה, הן מבחינה אקדמית כשבראש עמד הקמפוס הירושלמי, והן מבחינת הבוהמה הירושלמית. תמיד הייתה תחושה שירושלים היא אליטה, בעיקר בצבא. הייתי בקורס טיס, ובעיני החניכים בקורס כל החיילים שהגיעו מבית הכרם ומרחביה הצטיירו כמעין אליטה מרשימה ביותר, הן בגלל רמת השפה שלהם והן בגלל רמת בתי הספר שהם למדו בהם.
"זה היה תמיד נפלא לעלות לירושלים ולהתחכך בירושלים, דווקא בזו החצויה, בזו של לפני המלחמה. אחרי המלחמה, היא הפכה לשנואה יותר ויותר, לפחות עליי. כשאני מגיע לירושלים אני לא יודע את נפשי במהלך היום, והדבר היחיד שאני מחכה לו הוא לגמור את היום ולרדת חזרה לשפלה. יש בה תחושה של איום, של דבר כבד, מסובך, לא שקט ולא נעים. זאת האמת. זה לא דבר שנשען על עובדות אלא על התחושה שאותה העיר שלפני מלחמת ששת הימים התמוגגנו להסתובב בה, הפכה לאחר כמה שנים להיות מקום שאני רחוק מלאהוב. יש לי געגועים עצומים לירושלים, מה אני אעשה".
ילדות בירושלים
"כשאבי השתחרר מהצבא הבריטי, הוא ניסה לפתוח בעיר סדנה לאמנות. הוא אהב את העיר מאוד. הוא שכר בית ערבי יפה בקטמון, ושם הוא פגש את אמי שהגיעה מאיטליה. אני נולדתי בינואר 1947 בהר הצופים. קטמון פונתה בזמן מלחמת השחרור בגלל הסכנה. התחלתי לנדוד עם הוריי מקרוב משפחה אחד לשני, אלה היו חיים די זיפטים.
"בשלב מסוים העבירו אותי לבתי מחסה לילדים במקומות מוגנים יותר, ושם ביליתי כחודש. הגעתי בין היתר לבית ילדים בכפר הערבי שריש, שהיום עומד במקומו היישוב שורש. שם גם ביליתי מאוחר יותר, מפני שבהיותי ילד, בנוסף לכל הצרות, אבי נפל במלחמה, ואמי נותרה לבד. אחיותיה קלטו אותה בנווה אילן, ואת הילדים פינו לאזור מוגן יותר בשורש".
ניר ברקת
"בחור חביב. לפני שנהפך לראש העירייה, הוא הסכים להקצות סכום של 250 אלף שקלים לחידה שלי שעסקה בתולדות ירושלים. אני חושב שזו ההיכרות היחידה שלי איתו, אני לא יודע איך הוא מתפקד כראש עירייה, אבל איתי הוא היה בסדר גמור".
חידת חמיצר
"זה מחמיא שחידת חמיצר נעשתה מושג. זוהי יצירה ישראלית מקורית שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם. זו חידה שלא נשענת דווקא על 'יודע או לא יודע' כשאר החידות בעולם. חידת חמיצר היא חידה שכולה דמיון ואסוציאציות, והיא נשענת רובה ככולה על משאבי הדמיון של כל אחד ואחת מאיתנו. לכן אין נכון ולא נכון, לכן התשובה של אדם אחר טובה באותה מידה כמו התשובה שלי, ולכן התהליך של פתירת החידה חשוב יותר מפתרונה.
"אני אוהב מאוד מצבים כשכיתה שלמה יושבת חודש שלם וחושבת על כתב החידה, לומדת נושאים ומשתמשת במקורות ידע שאפילו אני לא חשבתי עליהם, ובסוף המורה אומרת לי בעצבנות 'אנחנו חשבנו שזה טשרניחובסקי וזה בכלל
"בסוף שנות השבעים הייתי טייס, וטסתי הרבה לאנגליה. שם התוודעתי למשחק מטמון רדיופוני, שסחף את כל האומה הבריטית במשך שלוש שנים. אז קיבלתי במה בעיתון 'מוניטין' לייצר את אותו סחף בישראל, ותוך כדי העבודה נוצר הפורמט של חידות חמיצר. משם עברה החידה לרדיו לתכנית 'הכול דיבורים' עם רזי ברקאי ושלי יחימוביץ', והתכנית נהפכה לתכנית הכי נשמעת ברדיו. החידה שוכללה לכתב חידה שבו בכל פעם נוסף עוד רמז".
שלי יחימוביץ'
"שלי יחימוביץ' היא חברה מדהימה. היינו יושבים ביחד באולפן ומתווכחים. זה הפך ממש לפורמט מוכר של יחסי אהבה-שנאה. מצחיק שאנשים בבית לא ידעו שההתקוטטויות שלנו באולפן לא היו משחק אלא היו כמעט אמיתיות. אני פגשתי את שלי כשהיא הייתה כתבת בתחילת דרכה ברדיו, והיא הצליחה להפוך את תכנית הרדיו לבעלת קו פוליטי ואידיאולוגי ברור. אני משוכנע שהיא מסוג הפוליטיקאים שהם זן נכחד, מכיוון שהיא רואה בכול שליחות, בלי לחשוב מה יגידו או מה יחשבו.
"אני חושב ששלי היא תקווה ענקית לדור חדש, לעומת הפוליטיקאים שהתרגלנו להתחכך בהם בעשורים האחרונים שהם בושה וחרפה. לא רק שאני מתכוון להצביע לה, אלא אני חושב שאחד הדברים הגרועים שקרו לנו בארץ הוא שנוצרה שיטה דמוקרטית שבה האנשים לא מוכנים להצביע לפי השאלה אם האדם שהם בוחרים בו הוא ישר או לא. הבחירה באדם ישר היא בחירה שכולנו עושים בחיי היום יום שלנו, אבל הפוליטיקה היא המקום היחיד שבו אנחנו בוחרים באדם אף שאנחנו יודעים שהוא שקרן ולא אמין. אני לא מצליח להבין מדוע.
"מעריב"
"'מעריב' הוא סממן לעתיד התעשייה והממסד העיתונאי, לא רק של העיתונות הכתובה. העיתונות כולה נמצאת בשינוי טוטאלי, וקשה מאוד לזהות את התהליכים המתרחשים בה. אני חושב שהשאלה היא לא שאלת 'מעריב' או 'הארץ', השאלה היא מה יחליף אותם. אנשים רוצים מידע וסיפורים ולאו דווקא חדשות, כי נושא החדשות נפטר כבר מזמן עם עליית עשרות ערוצי הטלוויזיה והגורמים שמשדרים חדשות בכל רגע נתון לטלפונים. העיתונות הקלאסית חייבת להמשיך, היא מחויבת להישאר מהמוסדות שאנשים יוכלו להישען עליהם.
"הקריסה של 'מעריב' הייתה ידועה כבר זמן רב, מה שמפתיע זה שאני לא רואה עיתונות אמיתית וחופשית שתצמח בשנים הבאות, וזה עצוב. בארץ ישראל שלפני קום המדינה, כשהיו בה כמאתיים אלף תושבים, או אפילו פחות, פעלו בה מעל לארבעים עיתונים. העיתונות הייתה מרכיב חשוב כל כך בתולדות הציונות, לכל מפלגה היה עיתון והיו גם קוראים.
"אבל היום לאנשים מסוימים יש עיתונים מסוימים שמשרתים את תפיסותיהם, ומי שכותב בהם שורד לפרנסתו תחת כיבושיהם של אילי הון ולא כותב מתוך תחושת שליחות או אידיאל. לכן אני לא יודע לאן העיתונות תתקדם, וזה עצוב מאוד. אני לא רואה קבוצה של עיתונאים רציניים שמתאחדים ומקימים את 'הצבי' החדש, מהלך כזה יקרה רק אחרי שכל העיתונים יקרסו ומכלול העיתונאים ימצא את עצמו מחוסר עבודה".
טיס
"אהבה גדולה. התחלתי לטוס בשנת 1965, ועד היום יש לי מטוס קטן שאני אוהב לטוס בו פעם בשבוע. אני חושב שהטיס משקף כמיהה של האדם ושל המין האנושי לעוף אל מעבר לאופק. זה דבר המשותף לכל התרבויות האנושיות, לא סתם אלוהים נמצא בשמים ולא על הקרקע. הכמיהה לעוף היא כמיהה של דורות. הכמיהה הזאת פיתחה לנו את המוח. מכיוון שלא היו לנו כנפיים, נאלצנו לעוף על כנפי הדמיון, וכך הפך המוח האנושי לכלי הטיס הטוב ביותר. הטיס בשבילי הוא לא רק מקצוע אלא פילוסופיה לשמה, וחיבור לתכלית האנושית: לקום ולעוף".
תקיפה באיראן
"הדבר המטופש ביותר שמישהו יכול להעלות על דעתו".
איכות הסביבה
"אומר את זה בצורה פשוטה - אלפיים שנה התפללנו לנופי ארץ ישראל, אחרת יכולנו ללכת למקום אחר ולא למקום הכי דפוק על הגלובוס. לציונות לקח פחות ממאה שנים להרוס את הנוף. לפני 50 שנה היו גלויות שצולם בהן הנוף של הרי ירושלים ובמרכזן נראו החומות ומגדל דוד. היום לא רואים את מגדל דוד אלא את הולילנד. כל אלה שבכל שעות היממה מוכנים לשפוך את דמם למען הארץ, לא אכפת להם להרוס אותה. אני רואה חיילים שמחרפים את נפשם למען המדינה ואחר כך הולכים לים, נוסעים בטרקטורונים שלהם, בונים אוהלים ומשאירים את הזבל שלהם על החוף.
"אנחנו חייבים לשמור על אדמת הארץ כדי שילדינו לא יצטרכו להתפלל לראות פיסת אחו. לראות באיזה בוז וחוסר קוהרנטיות אנחנו מתייחסים לאותה ארץ קודש, פוצע את לבי בכל יום מחדש. זה נראה לי מעבר לחינוך. זה טמון בחוסר האכפתיות האמיתית של העם היהודי כלפי המקום. המקומות הכי מטונפים בארץ הם המקומות שבהם הקנאות לארץ ישראל היא הכי גבוהה, למשל בבני ברק ובמאה שערים קל לתושבים לצאת לרחובות ולצעוק 'שיקסע' או' גוועלד', אבל אין להם בעיה שאותה אדמת קודש תושחת עד היסוד".
התחרדות ירושלים
"אני לא יודע אם התחרדות ירושלים מפריעה לי, כי גם בלעדיה להגיע לירושלים זה כמו להגיע לאמזונאס ולראות שבטים מוזרים, אבל ההתחרדות בכללה היא הדבר הכואב. תנועות הנאורות ובמסגרתן הציונות הביאו לעליות חילוניות בעלות אופי חילוני, שהיו ריאקציה נגד בית האב החרדי. לא סתם הרצל אמר 'תשאירו אותם בבתי הכנסיות ואל תכניסו אותם לכאן'. רצו לבנות לעם היהודי מדינה המושתתת על יסודות הליברליזם העולמי, ואז הוקמה תרבות ארצישראלית מדהימה ועמה עולם חדש ומופלא, עולם של אוונגרד עברי וחילוני.
"ואז הגיעו החרדים במאסות וברשותם כסף ועוצמה, ועד היום הם כובשים ומשחיתים את הציונות בכל יום ומחניקים אותה. לכן העתיד אינו ורוד. הם שולטים בפוליטיקה הישראלית ומכתימים אותה. כל דבר שנוצר נחרב עד עפר על ידי התפיסות והאידיאולוגיות שצמחו מהם. מול המאסה הזו אין לנו סיכוי להילחם. התרבות הציונית המתחדשת נדחקת בידי התרבות החרדית. לדעתי, הטעות הגדולה ביותר של התנועה הציונית נעוצה בכך שהיא לא הפרידה בזמן בין דת ומדינה. התהליך הזה כנראה ישים סוף לאפיזודה הציונית הנוכחית".
עין הוד
"אני גר בעין הוד בשני העשורים האחרונים. הוא מקום מופלא. הוא מעין בועה מיוחדת מאוד, אפילו במנותק מהאמנות. עין הוד הוא יישוב של אמנים, אבל מעבר לכך הוא מקום סובלני מאוד. יש פה אוכלוסייה מגוונת ומקבלת, וזו אחת הסיבות שבגללה אני פה. כל עשירי השיגעון יתקבלו פה בברכה. בעין הוד חיו בצורה גלויה ופתוחה זוג הלסביות הראשון בישראל כבר בשנות החמישים, גרים בה ערבים, דרוזים, נוצרים, כמה חרדים, וכולם מסתדרים טוב מאוד זה עם זה. מקום מרתק".
מוזיקה ישראלית
"אני אוהב מאוד. המוזיקה המזרחית היא בראשית דרכה. כיום מה שמשמיעים בחתונות או בטלוויזיה הוא מוזיקה פרימיטיבית מאוד. אולי עם הזמן היא תהפוך למוזיקה מיוחדת, כרגע אני מעדיף להעביר תחנה ברדיו או לברוח מהחתונה".
דן חמיצר
"כל חיי עוברים עלי בניסיון אין-סופי להישאר מחוץ לכל להגדרה אפשרית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם