אלוף העולם סוגר חשבון: "איגוד הרמת המשקולות אימפוטנט"
הבמה הרעועה שכמעט וחיסלה לו את הקריירה, האיראני שסירב ללחוץ את ידו והניכר מצד בכירי הענף. סרג'יו בריטבה, אלוף העולם הטרי לוותיקים בהרמת משקולות, תוקף את האיגוד להרמת משקולות: "זה ענף שמקבל לתוכו רק רוסים וערבים". האיגוד בתגובה: "נותנים לכולם יחס שווה"
זהו, בקצרה, המסר של מרים המשקולות סרג'יו בריטבה, שזכה לפני שבועיים בהישג באליפות העולם לוותיקים באוקראינה - מקום 1 בקטגוריית משקל 94 ק"ג בגילאים 40-44.
על ההישג המרשים העיב המתח עם המתחרים מאיראן. "הספורטאים האיראניים החליטו לא להופיע בקטגוריה שלי", הוא מספר. "זה קרה לי גם לפני שנתיים באליפות עולם בפולין. גם שם סיימתי ראשון וכנהוג כמי שניצח הושטתי ידיים לאלו שסיימו במקומות השני והשלישי על הפודיום.
"אחד מהם היה איראני שסובב לי את הגב וכמובן לא הסכים ללחוץ יד. בדיעבד, הבנתי שכשהוא והמשלחת שלו חזרו לאיראן הם נפסלו מהשתתפות בכל אירוע ספורט כלשהו לכל החיים. הכול רק בגלל ששמעו את ההמנון שלנו. מטורף לגמרי".
אתה כועס עליהם?
"ממש לא, אני בעיקר מרחם עליהם. הרי עם העם האיראני אין לנו שום בעיה, רק עם המשטר החשוך הזה. חבל לי על הספורטאים שלהם שצריכים לוותר על תחרויות בגלל עקרונות או החלטה של שלטון קיצוני, אבל זו כבר בעיה שלהם".
היחסים העכורים עם האיראנים הם רק חלק קטן מהאתגרים הלא פשוטים שעמם נאלץ בריטבה (40) להתמודד. "הענף בישראל הוא סופר חובבני", אומר מרים המשקולות יליד ברזיל. "זאת שערורייה שהאיגוד הישראלי להרמת משקולות ממשיך להתקיים. אם הייתי צריך לסמוך על האיגוד הישראלי מזמן כבר הייתי יושב בבית".
למה אתה מתכוון?
"אתן לך דוגמה. לפני אליפות העולם האחרונה באוקראינה פניתי לאיגוד ולכל מיני רשויות בבקשה לשלוח מאבטחים שיאבטחו אותי. אוקראינה ידועה כמדינה שהאנטישמיות בה תופסת מימד רציני, מה גם שלא מעט איראנים נרשמו למשחקים. אף אחד לא החזיר לי תשובה, וגם אלה שכן ענו עשו זאת לאחר המתנה של חודשים ארוכים ובתשובה שלילית כמובן. שתבין, לא ביקשתי כסף, כולה הגנה על ספורטאי ישראלי שמעוניין לייצג את המדינה היהודית בכבוד. כנראה שזה גדול על כמה אנשים כאן".
בריטבה (40) נולד למשפחה יהודית בסאו פאולו ברזיל. למרות החיבה היתרה של תושבי המדינה הדרום אמריקאית לענפים כמו כדורגל או כדורעף חופים, בחר בריטבה להתמקד דווקא בהרמת משקולות. "הייתי מבלה בקאנטרי מקומי שכלל בעיקר יהודים", הוא נזכר. "חיפשתי חדר כושר על מנת להתחזק ולהיראות טוב יותר ועל הדרך נתקלתי בחוג להרמת משקולות. המאמן הזמין אותי להשתתף ומאז נדבקתי בחיידק".
תוך זמן קצר הצליח בריטבה להדהים את קברניטי הענף במולדתו עם שיאי מדינה לנוער בהנפה ודחיקה ושלל תארים מקומיים שסימנו אותו כהבטחה גדולה לקראת המשחקים האולימפיים של ברצלונה ואטלנטה. למרות ההישגים שיכלו לסמן עבורו את הדרך לקריירה מקצוענית באחת מאימפריות הספורט בעולם, הסנטימנטים הציוניים גברו אצל הספורטאי היהודי שהחליט לעלות לישראל. "האמנתי אז שיהיה לי יותר צ'אנס לייצג את המדינה היהודית באולימפיאדה מאשר את ברזיל", מספר בריטבה שייצג גם את ברזיל במשחקי המכבייה של שנת 1997.
אלא ששנת ההתאקלמות של בריטבה בארץ הקודש לא עלתה בקנה אחד עם ציפיותיו
מאוכזב וכואב חזר בריטבה לברזיל, אולם הגעגועים לישראל עשו את שלהם. "מעל המיטה שלי היה תלוי דגל ישראל. הייתי מסתכל עליו ארוכות בכל לילה. באיזשהו שלב הבנתי שבלי קשר למשקולות, העתיד שלי נמצא בישראל ושאולי ויתרתי מהר מדי".
למרות היעדר התמיכה הכלכלית מצד המועדונים ומצד איגוד הרמת המשקולות, הצליח בריטבה, המייצג כיום את מועדון "מכבי רומנו הרצליה" (ע"ש מאמן הרמת המשקולות יוסף רומנו שנרצח בטבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972) להפוך לאגדה בענף המשקולות המקומי. הוא מחזיק כבר למעלה מעשור בשיא הישראלי בהנפה ודחיקה בשתי קטגוריות משקל שונות (94 ו-105 ק"ג), כאשר בשיאו דורג במקום ה-16 בעולם לבוגרים, מרחק פסיעה מהשתתפות באולימפיאדת סידני, דבר שגורם לבריטבה כאב עד היום.
"הקריטריון בישראל הזוי ומופרך לחלוטין", הוא מסביר. "הוא דורש מספורטאי להיות בעשירייה הראשונה בעולם. אני שואל אותך: ללא עזרה כספית, מקצועית או רפואית, איך מצפים מספורטאי רציני להתקרב לרמות הללו?".
עדות נוספת ליחסו המחפיר של האיגוד הישראלי לענף הרמת המשקולות מספקת השתתפותו של בריטבה באליפות ישראל של שנת 2003, שהסתיימה בפציעתו של הספורטאי המוכשר. בדיעבד התברר כי בימת התחרות הייתה רעועה וכי היו חסרים בה מספר מסמרים.
"בזמן שהנפתי 180 ק"ג התחלתי להרגיש את הפלטות של הבמה מתרחקות אחת מהשנייה", נזכר בריטבה באירוע שאיים לחסל את הקריירה שלו. "תוך שניות פרקתי את הכתף. במשך שנתיים היד שלי הייתה כמעט משותקת ולא יכולתי לעשות איתה דבר".
גם זכייתו בתביעה שהגיש נגד האיגוד מספר שנים לאחר מכן לא הצליחה לשקם את היחסים של בריטבה והאיגוד הישראלי. "אם האיגוד שלנו היה חברה פרטית כולם היו הולכים הביתה מזמן. כולם שם נכשלו ובגדול. הענף הפך היום לכזה שמקבל רק ספורטאים רוסים וערבים ומתנהג בגסות כלפי אנשים ממוצא אחר שמעוניינים ליטול בו חלק. מבחינתי, ענף הרמת המשקולות בראשות האיגוד החובבני שעומד בראשו הפך לענף אימפוטנטי וגזעני. זו האמת והגיע הזמן שהחבר'ה שם יתפטרו, ויפה שעה אחת קודם".
בין לבין, הספיק בריטבה להכיר בארץ את אשתו אלנה, מטילת כידון ומרימת משקולות עימה הביא לפני כחודשיים לאוויר העולם את בתו נטשה. השלושה מתגוררים במושב חרות הסמוך לתל-מונד ומייחלים ליום בו יוכלו להתחרות יחד. "היא תותחית על", מפרגן הבעל הגאה. "הרבה מההישגים שלי הם בזכותה".
בזכות האוכל שלה?
"לא, יותר בקטע המנטאלי והמשפחתי, אבל אם הזכרת כבר אוכל גם זה מרכיב חשוב בקריירה של ספורטאי כמוני. אני אוכל 10 ביצים ביום, אבל רק את הלבן, דגי טונה וחזה עוף. דיאטה שמורכבת רק מחלבונים. לא תמצא אותי בתקופת תחרות מכניס לפה מתוקים ושטויות, למרות שאני חולה על זה".
משהו אופטימי לסיום?
"שמע, יש בישראל פוטנציאל יוצא דופן בהרמת משקולות וזה מה שכואב לי. מאז אטלנטה 96' לא היה נציג ישראלי בהרמת משקולות באולימפיאדה וזה נורא חבל. הלוואי שמישהו יעשה סדר כאן. אצלי לצערי הרב זה כבר מאוחר מדי".
מהאיגוד נמסר בתגובה: "ספורטאים ישראליים זוכים לתמיכות ומלגות לפי קריטריונים של היחידה לספורט הישגי של הוועד האולימפי. רק מי שעומד ברמה הנדרשת זכאי לקבלת תמיכה מתאימה. לאיגוד ספורטאים צעירים והישגיים המציגים רמה גבוה, וחלקם נתמך על ידי היחידה לספורט הישגי של הוועד האולימפי. ספורט הוותיקים בהרמת משקולות, אינו נמנה על תכנית הפעילות של איגוד הרמת המשקולות בישראל. צר לי על התבטאויות כגון: 'הענף הפך היום לכזה שמקבל רק ספורטאים רוסים וערבים ומתנהג בגסות כלפי ספורטאים אחרים שמעוניינים ליטול בו חלק'. יש לכבד גם את האחר והשונה. כולם אזרחי מדינת ישראל, והיחס הניתן לכולם הינו שוויוני בהתאם לדרגתם המקצועית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם