ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

סיפורי סבתא: איך באים תינוקות לעולם, גרסת הגייז

כששוש פנקס הבינה שבקרוב הנכדות הפעוטות שלה ייאלצו להתמודד עם שאלות כמו "למה יש לכן שני אבות", היא החליטה להוציא ספר חינוך מיני לגיל הרך, שמספר על הליך הפונדקאות שעברו בנה איתי פנקס ובן זוגו

כששוש פנקס ראתה את שתי נכדותיה הפעוטות מתרוצצות בין ילדות מבוגרות מהן ששיחקו באבא ואמא, המחשבה הראשונה שעלתה לה לראש הייתה, "מה זה אבא ואמא? למה הן לא משחקות באבא ואבא?"

הרגע הזה הצטרף למחשבות שהתבשלו אצל פנקס זה זמן מה: איך תסביר לנכדותיה את העובדה שיש להן שני אבות ואין להן אמא? ומה יגידו שאר הילדים בגן, הוריהם והגננות? "מגיל חצי שנה בערך, כשכבר ראיתי שיש עם מי לדבר, שיש מי שישאל, העסיקה אותי המחשבה מה אני אספר להן בבוא היום", אומרת פנקס. "חיפשתי וחיפשתי בספרות הילדים ומצאתי שאין אף ספר על פונדקאות, לפחות לא בארץ, וחשבתי שאני רוצה לכתוב את הסיפור של הבנים והתאומות ולהציע תיאור והסבר אמיתיים בשפה שתהיה מובנת לילדים. לכתוב את התורה".

שנה וחצי חלפו מאז שהרעיון עלה בראשה של פנקס, אמו של איתי פנקס, חבר מועצת העיר תל אביב לשעבר ואחד הפעילים הבולטים והידועים בקהילת הלהט"ב, ובימים הקרובים צפוי לצאת לחנויות הספרים ספרה הראשון "האבאים של גל ונועה" (בהוצאת "רימונים"), שמוגדר כספר חינוך מיני לגיל הרך. ספר הילדים מציג את שתי הנכדות, נועה וגל, כשהן מנסות להסביר לילדים בגן איך נראית המשפחה שלהן, שבה שני אבות, ובהמשך השתיים מקבלות שיעור ב"איך באים ילדים לעולם (דרך פונדקאות)" משני האבות, איתי ויואב ארד-פנקס.

הסיפור האמיתי של בני הזוג, שכלל חתונה בקנדה והליך פונדקאות בהודו, מוצג בלשון קלה ומתחרזת, מוקף איורים גדולים וצבעוניים. "בהתחלה בכלל לא התכוונתי להוציא ספר אמיתי, אבל הרגשות היו מאוד חזקים וזה פשוט יצא מתוכי", מספרת פנקס. "רציתי לתאר את התהליך בצורה לא מגומגמת, לא מתנצלת, ותוך כדי כך גם להעלות את הלגיטימיות של משפחה כזאת לחיות חיים מלאים ומספקים, בקרב ילדים, מחנכים, ובשאיפה כל עם ישראל ולמעלה מזה. רציתי גם לתת למשפחות האלה את ההרגשה שהן שייכות לחברה הישראלית, ועם המחשבות האלה המשכתי עד שיצא הספר".

שוש פנקס (64) גדלה בלב לבה של תל אביב במדרחוב נחלת בנימין. אחרי שלמדה בבלפור ובעירוני ה' וסיימה שירות צבאי למדה כלכלה באוניברסיטה בירושלים, שם הכירה את בעלה לימים. לשניים נולדו שני בנים, איתי, היום בן 39, ויובל. לאחר גירושי ההורים עברו הבנים לגור עם אמם בהרצליה. פנקס עבדה במגזר הפרטי, אחר כך עבדה במשך שנים ארוכות בעיריית תל אביב, ולאחר השלמת תואר שני באוניברסיטת תל אביב התמנתה לתפקיד סגנית מנהל האגף לבריאות הציבור, וחלק מהזמן עבדה במקביל לכהונת בנה איתי כחבר מועצת העיר. לפני כתשע שנים עזבה והקימה עסק עצמאי לעיצוב פנים.

"כבר בגיל שמונה-תשע איתי התעניין מאוד במהדורות החדשות, ואני זוכרת שבגיל הזה בערך הוא הסביר לי עם אטלס את מהלכי מלחמת איראן-עיראק, שאני לא הבנתי בה שום דבר", היא מספרת. "כשהיה בן 11 ראש העיר הרצליה דאז, אלי לנדאו, הגיע לסיור בשכונה שלנו ופתאום ראיתי את איתי מתקרב אליו ומתחיל לשאול שאלות. בסוף הערב ראש העיר ביקש מאיתי להתלוות אליו ולהראות לו את הבעיות בשכונה. עדיין לא חשבתי אז שיהיה פוליטיקאי".

השנים

חלפו וכשאיתי הגיע לצבא חשה אמו שהוא סובל ממצוקה לא מוסברת. גישושים ראשוניים לא העלו דבר, והיא החליטה לנסות כיוון חדש: "באותם ימים הייתה שמועה שאיש ציבור ידוע הוא הומוסקסואל והעליתי את הנושא הזה בדרך אגבית. זה פתח אותו והוא סיפר על עצמו, הסביר שהוא לא נותן פומביות ליציאתו מהארון כי הוא רוצה להיות בקורס קצינים, ועד סוף הצבא הוא כבר יצא לגמרי.

"בשבילי ברגע ששמעתי את זה כל הסרטים התחילו לרוץ בראש: על המסכנות של ההומואים, על הבדידות שלהם. היו באותה תקופה מקרים ששוטרים הכו הומוסקסואלים. היה לי ברור שכאן הולכים להיות חיים מאוד קשים וכמובן שנכדים לא יהיו לי. אני חושבת שהמחשבה על היעדר משפחה גרעינית זה מה שיצר אצלי את התחושה שהומואים הם בודדים ומנודים. היה עצב גדול וכאב גדול, ואני מודה ומתוודה שגם אני נשארתי בארון עוד איזה שנתיים מבחינת סביבתי הקרובה. היום מה שאני נוהגת להגיד להורים שעדיין לא הצליחו לקבל את בניהם זה שיש מחיר גבוה לחיים באחיזת עיניים ולחיים בסוד, ושככל שבני המשפחה יצאו מוקדם יותר מהארון כן ייטב לכולם".

העצב מהמחשבה שלא יהיו לאיתי ילדים היה רק שלך או גם של איתי?
"לאיתי די מהר היה ברור שיהיו לו חיים נורמטיביים ובאחת מהשיחות היותר מוקדמות הוא אמר לי לא לדאוג ושיהיו לו ילדים. במשך השנים הוא בחן אפשרויות שונות כמו להביא ילדים עם אישה ולגדל במשותף, אבל אחרי שנתיים בערך של זוגיות עם יואב הם קיבלו החלטה שהם רוצים ילדים משלהם".

המשימה הלכאורה פשוטה - להביא לעולם ילד משותף - הפכה לתהליך ארוך שלווה במאבק של בני הזוג פנקס-ארד, שכבר נלחמו בעבר בהצלחה כדי שיתאפשר להם להירשם במשרד הפנים כנשואים. ב-2010 הם הגישו לבג"ץ עתירה נגד משרד הבריאות בדרישה לאפשר לבני זוג גברים להיעזר בפונדקאית בישראל כמו שמתאפשר לזוגות סטרייטים, ולחסוך מהם את התסבוכת של ביצוע התהליך בחו"ל.

כמה חודשים לאחר מכן הקים משרד הבריאות ועדה ציבורית להסדרה חקיקתית של נושא הפריון וההולדה, וזו דנה גם בנושא הפונדקאות. בעקבות הקמת הוועדה, ובעצת בית המשפט, נמשכה העתירה של פנקס וארד. לפני חצי שנה יכלו השניים לסמן לעצמם וי קטן: הוועדה המליצה לאפשר הליך פונדקאות בארץ גם לחד-מיניים, אך רק במסגרת של פונקאות "אלטרואיסטית", כלומר לא בתשלום - המלצה שהתקבלה ברגשות מעורבים בקהילה הגאה.

פנקס וארד לא המתינו לוועדה ובמקביל לבג"ץ פנו להליך פונדקאות בהודו. "כשהם התחילו את התהליך, של הפונדקאות ושל הבג"ץ, הם קיוו, ועדיין מקווים היום, שאם לא יוכלו להביא את הילד הראשון לעולם בארץ, אז לפחות את השני יוכלו לעשות כאן", מספרת פנקס. "זאת עדיין התוכנית שלהם".

לא עבר זמן רב ובתיבת המייל של שוש פנקס התחילו להופיע קבצים עם תמונות אולטרסאונד מבית החולים בהודו, ובתום תשעת חודשי היריון, בספטמבר 2010, נולדו התאומות גל ונועה. סבתא פנקס הגיעה להודו לעזור בטיפול בתאומות עד החזרה לארץ. "גרנו חמישה שבועות במלון דירות במומביי, ונרתמנו שלושתנו לגידול התאומות החמודות מגיל אפס, וזו הייתה חוויה מדהימה", היא מספרת.

"הפרידה של הפונדקאית מהתינוקות קרתה מיד, אסור היה לה בכלל לראות אותן, אבל הקשר של איתי ויואב איתה נמשך עד היום. זו משרה מלאה לשלושה אנשים, בקשר שוטף עם רופאת ילדים בארץ, כשכל כמה זמן מישהו לוקח פסק זמן ויוצא לטיול בחוץ. כשחזרנו לארץ עזרתי להם למצוא דירה קרוב אליי, בשיכון דן, כשבבית יואב הוא סוג של 'אימא', ואיתי הוא ה'אבא', והייתה מטפלת, וסבתא נורית, וגם אני הייתי עוזרת בגיחות יום-יומיות. לפני חודשיים המשפחה עברה לחד נס ברמת הגולן, שם הילדות הולכות לגן".

תהליך כתיבת הספר היה ארוך והדרגתי, והתוצר הסופי צפוי כאמור להגיח לחנויות הספרים בסוף החודש. לנכדות עצמן היא עדיין לא מקריאה את הסיפור, אלא מחכה לרגע שבו השאלות יתחילו לבוא מהן. בינתיים השתיים בעיקר שמחות לזהות את דמויותיהן בציורים. "אני חושבת שילדים מקבלים באופן טבעי את כל מה שהם רואים סביבם, ולכן יקבלו גם את זה בשמחה", אומרת פנקס.

כצפוי, הבן איתי מדבר על הספר של אמו באהדה גלויה. "אמא שלי לא סופרת ולא התעניינה בכתיבה אף פעם, אבל פתאום כשחיפשה משהו לקנות לילדות ולא מצאה אמרה שהיא רוצה לכתוב", הוא אומר. "למרות שהיא ביצועיסטית חשבתי שזאת מלאכה מורכבת מדי, אבל אחרי עשרה חודשים יצא ספר מהתנור, וזה אולי עניין סובייקטיבי אבל אני חושב שהוא כתוב מאוד טוב והאיורים נהדרים, ואני מאמין שהוא יכול להתאים להמון אנשים, גם לזוגות סטרייטים שרוצים שהילדים שלהם יכירו דברים שממילא ייתקלו בהם בעולם מתישהו".

בנוסף להשקה מתוכננת במרכז הגאה בגן מאיר במהלך נובמבר ("זה קצת שוק שבוי", צוחקת פנקס), למכירות באינטרנט שכבר החלו, ולמכירות רגילות בחנויות הספרים מתכננת פנקס לפעול להכנסת הספר למערכת החינוך, אך כבר צופה מכשולים בדרכה: "אני רוצה להיפגש עם מנהלי מחלקות האחראיות על גני ילדים ברשויות המקומיות, לדבר עם הממונים על תחום הגיל הרך במכללות ועוד. יצרתי קשר עם מפקחת על מעונות היום של ויצו ונעמת והיא מאוד התרשמה. יש לי גם חלום קטן לעשות מזה הצגת ילדים וגם לתרגם את הספר לשפות נוספות. אני מעריכה שלפחות בתל אביב הספר יתקבל בקלות רבה".

בספר, שמיועד לדברייך לגיל שלוש ומעלה, את מתארת את תהליך היווצרותם של עוברים, ומוסיפה על זה את התהליך המורכב שבו נוצרים עוברים בפונדקאות. את חושבת שזה יהיה מובן לילדים בגיל כזה?
"אני חושבת שיש כאן הסבר שאפשר לקבל אותו ולא צריך לגמגם לגבי זה. השאלות באות בהדרגה, ואולי בהתחלה לא יספרו לילדים הכול, והילדים ממילא יסתכלו רק על האיורים ויבינו שיש פה אבא ואבא וזהו. ככל שיהיו גדולים יותר הם יבינו יותר. באופן כללי כל הסיפור של חינוך מיני לילדים הוא לדעתי לא מושקע ולא מפותח. כשבאים בכיתה ה' או ו' ומפרידים בין בנים לבנות ומלמדים את הבנות על המחזור ואת הבנים שולחים לשחק מחניים, או שכבר אין מחניים, אז הילדות צוחקות כי הילדים כבר יודעים את הדברים האלה מזמן.

"החינוך המיני לא הותאם לתקופה הזאת, והיו לי כמה שיחות עם מחנכות על הנושא הזה. הבעיה היא שמערכת החינוך היא שמרנית מטבעה, וגם הפוליטיקה הישראלית מכתיבה פה משהו. היו שרי חינוך דתיים ויש במשרד החינוך הרבה דתיים, אז אני לא יודעת איך זה יתקבל, אבל אני ערוכה לעימות בנושא הזה. אני מאוד מאמינה בלגיטימיות של הבחירה של אנשים שנולדו עם נטייה שונה משל אחרים לנהל את חייהם, ואני לא חוששת מעימות עם דתיים".

את רואה את עצמך מתגלגלת למאבק שבו את באור הזרקור הציבורי כמו איתי?
"לא, לא ממש. אתה יודע מה? אני לא מבטיחה. זרקור כנראה שלא, אבל אם יהיו תגובות קשות - אז נראה".

אם, בתרחיש דמיוני, מפקח במשרד החינוך יאסור על הכנסת הספר לגן של הילדות שלך, מה תעשי?
"אני אעשה עם זה משהו. לא יודעת מה, אבל זה לא יעבור בשתיקה. אם לפני שלוש שנים היו אומרים לי שאכתוב ספר הייתי אומרת מה פתאום. אבל באופן כללי, עכשיו אני אף פעם לא אומרת אף פעם".

את המחמאות והשבחים מהקוראים הראשונים של "האבאים של גל ונועה" קיבלו בני הזוג ארד-פנקס בביתם החדש ביישוב חד נס שברמת הגולן. אחרי שנים ארוכות של חיים, עבודה ופעילות פוליטית בתל אביב העבירה המשפחה לפני כחודשיים את מוקד חייה אל הכפר, שם קיבלה דונם של אדמה מהמדינה והילדות התחילו ללכת לגן.

בעוד שיואב נמצא בצפון ומקדם את התוכנית המשפחתית להקים צימרים לאירוח, איתי מבלה את החצי הראשון של כל שבוע בדירה בתל אביב וממשיך לעבוד בחברה לייעוץ תשתיות שבבעלות השניים.

"כל מעבר מעיר למשהו אחר הוא דרמטי במובנים מסוימים, אבל מבחינתנו זו דווקא לא דרמה גדולה, אלא ניסוי של משהו אחר", אומר איתי. "ממש לא עזבנו כי היה משהו רע בתל אביב, אבל כמו שיש איכויות חיים בעיר שהן מאוד גבוהות ואין בכפר, ככה גם יש דברים בכפר שאין כאן, בעיקר מבחינת אוויר טוב, נוף לכינרת, מקום לילדים. בסופו של דבר אנחנו נשארנו גם עכברי עיר וגם עכברי כפר, ושום תחנה אינה סופית. נמצאים פשוט איפה שבא לנו להיות".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...