ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

הנער שנטש את הדת וסרב להתגייס הפך ליוצר בוטה

הוא התייתם מאביו בגיל ארבע וחצי. אימו חזרה בתשובה ושלחה אותו למוסדות חינוך חרדיים. בנעוריו כפר בדת ולא התגייס לצה"ל מסיבות אידיאולוגיות. כך הפך אבי גיבסון בר-אל ליוצר תיאטרון בוטה, מתריס ועטור פרסים

על פלייר בגודל גלויה סטנדרטית מתנוססת תמונה של עובר אוחז בחוזקה רובה. יש לו ארבע אמהות: אמא ערביה, אמא שכולה, אמא גרמניה ואמא מלחמה, שמעבירות אותו סדרת חינוך עוד ברחם. העובר הזה הוא הדמות הראשי במחזה "הגיבור העייף" של הבמאי והשחקן אבי גיבסון בר-אל, יליד בת ים, המתאר בדרך נוקבת ומתריסה את סדרת החינוך הלאומי – לשיטת היוצר – אותה עוברים ילדי ישראל.
 

קורות חייו רצופים משברים – יתמות מאב בגיל ארבע וחצי, הסתגלות למסגרת חרדית לצד אם חוזרת בתשובה, חזרה בשאלה תוך כדי גיל ההתבגרות והחלטה אידאולוגית לא להתגייס לצה"ל. למרות גילו הצעיר, רק 36, העשייה האמנותית שלו רחבה ומקיפה מאוד, ויש בה לא מעט הצלחות למרות האמירות הבוטות, השנויות במחלוקת, יש שיאמרו קיצוניות.

הרזומה המרשים שלו כולל זכייה בפסטיבל עכו בשנת 1999, ייסוד טקס אלטרנטיבי ליום השואה המתקיים כבר 12 שנה, ניהול תיאטרון "הסימטה" במשך שלוש שנים, זוכה בפרס "קיפוד הזהב" כבמאי השנה בפרינג', במאי בסטודיו למשחק של ניסן נתיב ויוצר שלל הצגות ומיצגים. בנוסף הוא מלמד כבר 15 שנים תיאטרון בתיכון שז"ר בבת ים, שם למד בנעוריו.

גיבסון נשוי באושר ליפעת ואבא לדילן, תינוק בן שנה וחצי. את אביו, שהיה קצין כיבוי אש, איבד בילדותו. "המוות של אבא שלי גרם לי לחקוק בזיכרון את כל השנים הקודמות", משחזר גיבסון, "אני זוכר דברים מגיל שנתיים. בחיים לא אשכח את היום הזה, אני זוכר כל פרט ממנו".

באותו היום הוא שיחק בחדר הילדים עם אחיו הצעיר וילדי השכנים. רגע אחד הוא משחק כבכל יום ורגע שני הוא שומע אנשים זרים מדברים בסלון. "הלכתי לראות מה קרה וראיתי הרבה אנשים שבאו לבשר את הבשורה. כולם נראו מאוד רציניים ועצובים", הוא נזכר,

"אבי היה אדם נערץ, הוא היה מנהיג. בגיל מאוד צעיר הוא היה יושב ראש איגוד הכבאים בארץ, הוא הדריך צוערים. הוא היה דמות שסחפה אחריה הרבה אנשים".

משפחתו של גיבסון החליטה שהוא צעיר מדי לחוות אבל והרחיקו אותו מהשבעה. הוא זוכר איך דודו בא לאסוף אותו לביתו. בזמן הנסיעה גיבסון הרגיש שמשהו לא בסדר. "הרגשתי שיש בי חור גדול, משהו שאני לא יכול להסביר, ושאלתי איפה אבא שלי. דוד שלי אמר שאבא בשמים, הסתכלתי למעלה לראות אותו וראיתי רק כוכבים. עד היום אני מסתכל לשמים ורואה רק כוכבים", הוא אומר.

מות האב בטח שינה אותך.
"המוות של אבי דרש ממני התבגרות מאוד מהירה. אני הייתי הבן הבכור במשפחה, ומאותו הרגע אני זה שהיה אמור לדעת מה צריך לעשות".

חתיכת עוול לילד שהולך לגן.
"אני לא יודע אם צריך לקרוא לזה עוול, אלא יותר מילוי תפקיד כי ראש השבט כבר לא נמצא".

מות האב קירב את אמו של גיבסון אל חיק הדת, וכשהגיע לכיתה ג' נשלח לבית הספר הדתי "ציפורי" בבת ים. קוד הלבוש שם היה חדש מבחינתו: מכנס שחור, חולצה לבנה, כיפה וציציות.

עם השנים הוא התעמק עוד ועוד בתורה, אבל השנה הראשונה הייתה משברית מבחינתו. "היה לי מאוד קשה", מספר גיבסון, "פתאום אני נכנס למסגרת אותה אני לא מכיר. כל יום קמים מוקדם בבוקר, מתפללים, בנים ובנות יושבים לחוד, ואני רווי בטראומה של המוות של אבי הייתה לי התאקלמות מאוד קשה. יצאו ממני הרבה פרצי אלימות".

למה לא ביקשת לעזוב? יכולת לבכות, לצעוק, לבקש מאמא שלך לחזור לבית ספר חילוני.
"אמא שלי חשבה שזה נכון יותר שאקבל חינוך דתי. אני לא זוכר אם התנגדתי אבל אני גם לא חושב שזו בחירה שלי. נזרקתי למקום שאני לא מכיר והייתי צריך להתמודד ולהשתלב. יש במקומות האלה שטיפות מוח, מחנכים לאמונה עיוורת ולחרדתיות לאומית. הם מבססים את כל התפיסה היהודית שכולם נגדנו, ואני חושב שזה מאוד מסוכן, כל מה שקשור בהתבדלות היהודית".

בהמשך התחזקת בדת. איך אמך קיבלה את ההתחזקות הזו?
"המשפחה שלי חיבקה את זה, כי כל התפיסה בבית הייתה מסורתית, שהדת זה דבר טוב. אני חושב שהדת בזמנו נתנה לי נחמה, וכשהיא הפסיקה לנחם אותי חיפשתי משהו אחר, משמעות".

ההתחזקות שלך בדת נבעה מרצון להידמות לחברים?
"בדיעבד כן. ההימלטות לדת הייתה כדי להשתלב, כי תמיד הייתי שונה מאחרים. התחושה של להיות זר בחבורה, במשפחה, בקהילה, זה מלווה אותי מאז ומתמיד, אבל היא גם זו שמנווטת אותי ואת היצירה שלי, שמייצגת את דעת המיעוט. אבל אז, כשהייתי ילד שרק איבד את אביו, הדת היוותה בעבורי מילוט כי הייתה לי בדידות מאוד עמוקה".

תחושת הבדידות ממשיכה ללוות אותך גם היום?
"תחושת הבדידות היא אוניברסלית אצל כל היוצרים שלא מנסים למצוא חן בעזרת היצירות שלהם, אלא נותנים ביטוי לתפיסת עולמם בין אם הקהל יקבל את מה שעשו או לא".

הבדידות הזו כוללת חשיפה גדולה של עצמך.
"לא רק את עצמי אני חושף, אלא את מערומיה ותחלואיה של החברה. שייקספיר כתב כי תפקיד היצירה הוא להציב מראה מול הצופה וזה מה שאני מנסה לעשות".

שעות של לימודי תורה לא מנעו מהספקות לצוץ אצל הילד גיבסון, שכבר הגיע לכיתה ו', על סף בר מצווה. "גיליתי את האדם המורד שבי", הוא אומר, "מרדתי באלוהים, במוסכמות, בחינוך שקיבלתי. היו לי התקפי זעם בהם לא רציתי ללמוד את מה שהם לימדו. הטלתי ספק בהכל".

שנה נוספת עברה, הספקות המשיכו לחלחל, ובכיתה ז' כבר היה ברור לגיבסון שזהו, הוא עוזב את הדת, את בית הספר הדתי, הוא רוצה להחליף מסגרת. בכיתה ט' כבר עבר לתיכון חילוני, שז"ר, שם נחשף לראשונה לעולם שעד היום מהווה את אהבתו הגדולה וישועתו- התיאטרון. כעת החל גיבסון להתמודד באמת עם אובדן אביו.

 

שוב החלפת מסגרת, גם הפעם המעבר היה טראומתי?
"הפעם הייתי מרותק. פתאום בנים ובנות יושבים ביחד, פתאום יש חופש, אני יכול להאריך שיער, אני מגלה מוסיקה חדשה, וכמובן את שיעורי התיאטרון. עד אז לא ראיתי הצגה אחת! בחיים לא אשכח את הרגע הזה, לקחו אותנו להצגה של יוסי בנאי ב'הבימה' וחוויתי משהו שאני לא יכול להסביר כמה היה עוצמתי מבחינתי. אפשר לומר שנולדתי מחדש".

הפעם השתלבת בקלות?
"לא, אני לא טוב במסגרות. עד היום אני לא מסתדר עמן. המסגרת הלימודית לא התאימה לי, כל הזמן הייתי מחפש לעזוב את בית הספר. אני וחבר היינו מסוגלים לקום מוקדם, לעלות על אוטובוס ופשוט ללכת לטייל בארץ לכמה ימים במקום ללכת ללמוד. אפשר לומר שהייתי תלמיד חופשי כזה, שמרשה לעצמו ללכת עם הרצונות שלו".

במילים אחרות היית תלמיד גרוע.
"לא הייתי מציג את זה ככה. פשוט לא הסתדרתי במסגרת, אני חושב שלא התאקלמתי אליה".

מדוע?
"כי חיפשתי משמעות ולא מצאתי אותה במסגרות האלה".

גם לא בלימודי תיאטרון?
גיבסון מחייך ומדליק עוד סיגריה. נדמה שמחשבותיו נודדות במנהרת הזמן. "זהבה מזור, מייסדת מגמת התיאטרון בשז"ר, קלטה אותי שלא נכנסתי להרבה שיעורים, ואז היא אמרה לי להיכנס לשיעורים שלה.

"היא הייתה מספיק חכמה כדי לזהות בי משהו שאף אחד אחר לא ראה ושאני אפילו לא ידעתי שקיים בי, יכולת הנחיה. היא הראתה לי קבוצות של תלמידים ואמרה לי לעבוד איתם, להראות להם מה הם צריכים לעשות כשחקנים, ופשוט נגלה בפני עולם חדש. לאחר שסיימתי את בית הספר, התחלתי לעבוד בו כמורה לתיאטרון".

להיות מורה? גם זו מסגרת!
"זה לא שאני אנטי מסגרות, בתור תלמיד זה לא התאים לי. אני חושב שיש בעייתיות גדולה באיך שמנהלים את המסגרות ואיך מחנכים אותנו. דווקא בגלל שאני הייתי תלמיד שלא מתאקלם אז אני מבין את התלמידים והשחקנים. לכן אני מצליח להגיע אליהם".

בגיל 18 עזב גיבסון את בת ים לטובת תל אביב. הוא עבר לגור ברחוב נחלת בנימין שם גרו אמנים רבים אחרים. שינוי האווירה הימם אותו. לפתע הוקף ביוצרים כמותו ואיתם שיתף פעולה בשלל פרויקטים, למשל יצירת במה פתוחה ליוצרים, והתוודע לתיאטרון "החדר" - בית ספר ללימוד משחק.

"שם הכרתי את מורי ורבי אמיר אוריין, מייסד ומנהל אמנותי של תיאטרון החדר", אומר גיבסון, "בתיאטרון החדר נגעתי והתמודדתי בטראומות חיי ויכולתי לתת להן ביטוי ולטפל בהן. פתאום הכעס קיבל מקום לגיטימי בתוך תהליך הלמידה שלבסוף נהפך ליצירה".

סוף כל סוף מצאת מסגרת מתאימה.
"כן. אני רוצה להגיד שכן, כי בתיאטרון החדר מצאתי בית, אבל שם גם עובדים בקבוצות, אך אני בחרתי לעבוד בשיעורים של אחד על אחד עם אמיר במשך שלוש שנים".

מה עם הצבא?
"לא התגייסתי".

מדוע לא?
"אני מעדיף לא לדבר על זה. בדיעבד זה לא התאים לי אידיאולוגית, אך אני לא רוצה להתעסק בזה. זה נושא אישי שלי".

גיבסון מדליק עוד סיגריה. הוא נושף עשן, ידיו מתעסקות עם עט שראה ימים טובים יותר. המבט של שנינו מוסט אל רכב ניקוי שבאופן מאיים נצמד לשולחן לידו אנחנו יושבים. מבט מבוהל משתקף בפניי, המחשבה הראשונית שלי הייתה רק שלא יתנגש בנו. על פניו של גיבסון, לעומת זאת, מבט מהורהר, חצי חיוך, נשיפת עשן נוסף. "איזו תמונה יפה זו", הוא פולט.

"סליחה?", אני שואלת בפליאה. "הרכב שהתקרב. שנינו יודעים שהוא היה עוצר ולא נוגע בשולחן שלנו, אך עדיין היה פה אלמנט של סכנה. רגע מאוד סוריאליסטי ועוצמתי, וזה מה שאני מכוון בתיאטרון שלי, לעורר באנשים משהו שייקח אותם למקום של סכנה, עוצמה וחוסר ידיעה, המובילה לשינוי".

היצירות שלך מבטאות אמירות פוליטיות וחברתיות לא קלות, באיזו ביקורת כבר נתקלת?
"לא מדובר בביקורות שליליות או חיוביות, זה לא השיח בתיאטרון. יש דיאלוג, מתעורר דיון. אם כולם מסכימים על מה שאנחנו עושים אז צריך לבדוק איפה טעינו. ברגע שיש תגובות מעורבות זה סימן למחמאה, זה מראה שיצירה מגשימה את הייעוד שלה".

מהי בעצם תפיסת העולם שלך?
"אני כאן כדי לתקן את המקום בו אנו חיים. מטרתי היא לעזור לאדם. אני דוגל בתפיסה פוליטית הומאנית שיוצאת נגד דיכוי, כיבוש, שליטה של עם אחד באחר, אי שוויוניות חברתית. יש לי קושי גדול עם תפיסה קפיטליסטית, ששמה אדם מסוים במקום הראשון וכולם רודפים אחריו. אנחנו חיים בתקופה קשה מבחינה חברתית, כי אנו חיים בחברה כובשת ומפוחדת שחושבת בעיקר על הישרדות. זה גורם לנו לפעול בצורה לא מוסרית ביחס לעולם בו אנו חיים".

אתה אוהב את המדינה?
"כן, מאוד. אני עושה מה שאני עושה כי אני מאמין במקום בו אני חי. אני אדם אופטימי שרק רוצה לשפר ולפעול כדי לגרום לשינוי. כל היצירות שזכורות לנו ייצגו למעשה דעת מיעוט שהתנגדה לדעת העדר. חנוך לוין עשה את 'מלכת אמבטיה' והורידו אותה אחרי 15 הצגות, אך עד היום זוכרים אותה. לא שאני מתיימר להיות חנוך לוין, אבל אני כן מתגאה ביכולת שלי להטיל ספק במובן מאליו, בדעה הרווחת, וזה מה שאני מנסה להסביר לתלמידים שלי. אני מנסה לאמן אותם למחשבה עצמאית שיכולה לשנות מוסכמות".

אתה מדבר על בני נוער, מעריצי ג'סטין ביבר ודומים לו, שמשנים את הדעה שלהם כל שני וחמישי. אתה בכלל משפיע עליהם?
"בוודאי. אלי מגיעים תלמידים שאוהבים תיאטרון. עד היום אני בקשר עם תלמידים שלימדתי לפני 15 שנה, והם ממש משתפים אותי במה שקורה איתם ומתייעצים איתי. מבחינתי זה קשר נצחי. גם קרו מקרים בהם חלק מהתלמידים שלי השתתפו בהצגות שלי. מבחינתי זה הייעוד שלי - ללמד את התלמידים שלי".

בשנת 2012 שולטות תוכניות הריאליטי. בתור יוצר זה לא מפריע לך?
"יש רדידות מסוימת ושמרנות במבנה היצירה שמתקיים בנוף התרבותי בו אנו חיים, אבל אני חושב שזה נובע מתוך תרבות האמנים שמטרתה בלמצוא חן בעיני הקהל שלה. בעיני התיאטרון איבד מערכו או מתפקידו כי מעצם הגדרתו זה לעורר למחשבה ולחנך את הצופה, ואילו היום הצופה מחנך את התיאטרון והטלוויזיה. היום הכל מושתת על תקציבים, וזקני התרבות מפחדים לתת מקום לתרבות אופוזיציונית. שרק לא נערער את שלוותו של הקהל".

והטלוויזיה?
"יש לי קושי גדול עם תוכניות ריאליטי. הסיבה עיקרית היא שאני חושב שהן מעצימות את הפער בין האנשים ומדרדרת את מערכת הערכים והמוסר שלהם. הריאליטי מייצר תפיסה תודעתית, שאם האנשים הם לא מספר אחד אז הם לא קיימים. אני רואה את זה בתלמידים שלי.

"לפני שנים, כשהייתי שואל אותם מה הם רוצים להיות, הם היו אומרים לי שחקנים, סופרים, והיום הם אומרים שהם רוצים להיות מפורסמים. לא משנה להם שחלק מהמפורסמים זה לא בגלל שהם עשו משהו כדי להגיע למצב הזה, אלא פשוט אנשים עשו מהם סלב.

"אך לריאליטי כן יש תפקיד, הם אמורים להשכיח מהצופה את המציאות והצורך להתמודד עם הבעיות החברתיות שקיימות. הריאליטי משמר את הסדר הקיים, כי רואים בטלוויזיה את המציאות ומציגים את זה בצורה טובה, והעם מרוצה ועומד במקום. פה לדעתי לתיאטרון האלטרנטיבי יש תפקיד מכריע, כי הוא מאפשר לאדם לחשוב בצורה אחרת ולא ללכת אחרי העדר".

לדעתך, ההצגות שלך מצליחות להעביר את המסר? הקהל בכלל מבין מה שניסית לומר?
"ביצירות שלי אני שואף לעורר את האדם לחשיבה. אני אומר דרך היצירה את הדברים שלי בצורה הכי ישירה שאפשר. אנחנו הרבה פעמים אומרים שמאכילים את הקהל בכפית, ולדעתי צריך בכלל לחשוב באיזו טעם הכפית. אני מאמין שהקהל כן מבין את הרעיון המרכזי. חלק מסכימים עמו וחלק לא. בחלק מההצגות, בסיומן הקהל מנהל דיאלוג וכל אחד מביע דעה".

באיזו יצירה שלך אתה הכי גאה?
"בהכל. כל דבר שאני עושה אני שם את כל הנשמה שלי בתוכה. בכל תחום. אם זה משחק, הנחייה, ניהול אמנותי".

התיאטרון שלך הוא מאוד בוטה, שונה, אלה לא דברים שרואים ב"הבימה" למשל. אתה רוצה להגיע לשם?
"היום רוב היצירה והתרבות שאופפים אותנו הם מיינסטרים, שמרנים. התיאטרון רוצה לרצות את הרוב ולא לעורר דעות ומחשבות. הוא לא נועז והוא לא מנסה לשנות. לא מעניין אותם שהאנשים שיוצאים מההצגה חושבים על הקוראסון שהם הולכים לקנות בקפיטריה ולא מדברים על מה שבעצם הם ראו".

לא נמאס לך כל הזמן להיות השונה?
"אני לא יכול אחרת. אני משחק כרגע בהצגה 'אבנים' אותה יצר ינון צפריר שזכתה בעשרה פרסים בינלאומיים והציגה מעל ל-400 הופעות בעולם, כך שיש גם הרבה קבלה ואהבה לדברים בהם אני לוקח חלק. חשוב לי לעורר מודעות".

אתה לא חובב מיינסטרים, יוצא לך לצפות בהצגות של אחרים?
"כן, אני מאוד אוהב לראות הצגות. הייתי עכשיו שופט בפסטיבל עכו במסגרתו ראיתי את כל ההצגות שהוצגו שם. אני גם רואה הצגות של חברים. אני מאוד אוהב תיאטרון ואני מעריך את היוצרים בזיעת אפם יצירה".

באיזה מקום ביצירתך נמצא אביך?
"אבא שלי נמצא בהכל. אני מאמין שהמהות שלו מחוברת למהות שלי ומלווה אותי מאז. לולא האובדן שלי לא הייתי יכול לעשות את מה שאני עושה".

טולטלת הרבה בתור ילד, מאיפה הכוח להתמודד עם כל זה?
"בתוך כל זה מתקיימת תקווה, וגם שאבתי כוחות מהאנשים שסבבו אותי. אתה לומד מתוך המציאות בה אתה חי איך לבחור. אני בחרתי לא לקחת את הכעס למקום של הרס אלא לשל תיקון".

אנשים אומרים לך שאתה דומה לאבא שלך?
"אומרים שכן, אבל אני לא גיבור. הוא היה גיבור, כי הוא מת. אחרי הכל כל הגיבורים הם מתים, לא?"

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...